המקור הכוהני (P)

מקובל לספר כי רבנו גרשום (נפטר ב-1028 בקירוב) היה הראשון שאסר על פוליגיניה (ריבוי נשים). אולם האופן שבו מפרש ספר ברית דמשק את החוק בויקרא יח:יח מעיד על האפשרות שהסופרים הכהניים אסרו על פוליגיניה יותר מאלף שנים קודם לכן.

כאשר אלוהים מגלה למשה את השם י־הוה בספר שמות הוא אומר שאפילו האבות לא הכירו את השם הזה, בזמן שכל האבות משתמשים בו בספר בראשית. הפתרון שהציע המחקר הביקורתי לבעיה זו הוביל לאחד החידושים החשובים ביותר בחקר המקרא בשלוש מאות השנים האחרונות: השערת התעודות.

"כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – ויקרא כג:מג

תיאור בניית המקדש וחנוכתו בידי שלמה בנוסח המסורה של מלכים א ו–ח שונה ממקבילו בתרגום השבעים. נוסח המסורה כולל כמה הרחבות הכתובות בלשון התורה, שאינה אופיינית לספר מלכים, ומשקפות את הניסיון של סופר(ים) מתקופה מאוחרת להתאים את המתרחש לתאולוגיה ולסגנון הכוהניים, ובייחוד לויקרא כו.

לפי ויקרא טו:כד, יחסי מין עם אישה בשעת וסתה אמנם מביאים לטומאה זמנית, אך לא נראה משם שהם אסורים. על פי ויקרא יח:יט ו- כ:יח, לעומת זאת, הדבר אסור בתכלית האיסור. איך אפשר להסביר את ההבדל שבין שתי הגישות הללו?

הטקסט הכוהני המקראי יוצא דופן על רקע המזרח התיכון הקדום. הוא עושה שימוש באמצעים המאפיינים כתיבת סופרים כגון קולופונים, הפניות וחוקים קזואיסטיים (אם... כי/אז...), במטרה להנגיש את הטקסט לציבור הרחב. עובדה זו סייעה להשתמרות הטקסט הכהני לאחר חורבן בית המקדש בירושלים.

על תוכניתה של התורה לדמוקרטיזציה של ידע ובניית ציבור משכיל.

על שימוש בכלים ביקורתיים ללימוד המקרא, והצגת שאלות על מקורותיו, על הקשרו ועל הסוגה שבה הוא נכתב

סיפורי האבות בספר בראשית הם מעין  הקדמה לסיפורו של משה בספר שמות. ואולם, במקור היו אלו שני תיאורים נפרדים על מוצאו של עם ישראל. הסיפורים הללו שולבו לראשונה על ידי המחבר הכוהני בתקופה שלאחר גלות בבל.

באפוס גילגמש, אוּתְנַפִּישְׁתִים מספר לגילגָמש את סיפור המבול הגדול ומתאר כיצד הוא שרד אותו. חוקרים רבים החזיקו בדעה כי סיפור זה הוא מקור התיאור המקראי של נח והמבול. אולם ניתן לטעון בבטחה שסיפור קדום עוד יותר, אפוס אַתְרַחַסִיס, עליו מתבסס סיפור גילגמש, הוא המקור לסיפור המבול המקראי.

פרשנים מסורתיים העניקו לפסוקים מסוימים בתורה פרושים מדרשיים או איזוטריים, וזאת בניסיון להתגונן מפני מי שלעגו להם. בגישתם הם הסכימו, על פניו, לטענת הלוגעים כי פסוקים אלה אכן חסרי ערך. למרבה המזל, ביקורת המקרא מסייעת לנו לקבל טקסטים אלה כפי שהם, ובכך מקלה על תחושת ההכרח לפרש אותם בצורה אפולוגטית.

בשונה מן המחברים הכוהניים שלתפיסתם קורבנות וסדרי פולחן הם תנאי הכרחי לשימור הנוכחות האלוהית במשכן, מדגישים חברי האסכולה הדויטרונומיסטית את נשגבוּת האל ואת ציות הלב והנפש.

פנחס לוקח את כלי הקודש מהמשכן ומוביל את המלחמה נגד מדיין (במדבר לא) כנקמה על הפיתוי המדייני (במדבר כה). בסיפור זה פרטים רבים הסותרים כתובים אחרים במקור הכהני, ובכך מספקים לנו הצצה לאופן שבו נערכה התורה הכוהנית.

גם המסורת וגם ביקורת המקרא מבחינות בשתי מסורות אודות ארון הקודש בטקסט המקראי: ארון הברית וארון העדות. הראשון מלווה את כוחות ישראל לקרב; הוא מופיע בבמדבר י (וַיְהִי בִּנְסֹעַ הַאָרֹן) ובסיפורי הקרבות נגד הפלשתים והעמונים בשמואל. לעומתו, ארון העדות נשאר במשכן, ומשמש מקום מושב לכבוד ה' ולהתגלותו.