מאפייני כתיבה של סופרים שסייעו למקור הכוהני לשרוד

כוהנים, סופרים וכוהנים-סופרים

כוהנים וסופרים מילאו תפקיד מרכזי ביהדות הקדומה. הכוהנים הופקדו על הקורבנות ועל שמירת הטהרה במקדש ובעם ישראל בכלל. הסופרים היו מומחים לענייני טקסטים ופרשנות. כל אחד מהתפקידים הללו דרש סט כישורים מובחן והיה כרוך במסלול הכשרה משלו.

ההכשרה שנדרשה כדי להיעשות סופר מן השורה הראשונה, המשמש במועצה המלכותית או מעתיק טקסטים דתיים, הייתה מפרכת ביותר ותבעה מהמועמדים לא רק כישרון טבעי, אלא גם הרבה עבודה קשה. כדי להתמחות בקריאה, בכתיבה ובהפקת טקסטים נדרשו שנות לימוד רבות.^[1] כהנים צעירים, לעומת זאת, הוכשרו ככל הנראה באופן לא פורמלי בתוך המשפחה. במסגרת זו למדו במעין התמחות מתמשכת את כל מה שעליהם לדעת כדי למלא את תפקידם העתידי, אולם ללא לימוד בבית ספר בדומה לסופרים.

מקצוע הכהונה היה מוגבל ביותר מסיבות גנאלוגיות; רק גברים שלפי האמונה היו ממשפחות צאצאי אהרון, הכהן הגדול הראשון, יכלו לשרת ככוהנים.^[2] לעומת זאת, תיאורטית כל אדם יכול להיות לסופר. בפועל, סופרים היו זקוקים לתמיכה של משפחה בעלת משאבים כלכליים מסוימים. משפחה שיָכלה להרשות לעצמה שבניה – אין כל עדוּת בישראל הקדומה על נשים ששימשו סופרות – יקדישו את הזמן הדרוש ללימוד מקצוע הסופר. בן סירא, החכם בן המאה השנייה לפני הספירה, ציין:

^{בן סירא לח:כד} חָכְמַת סוֹפֵר תַּרְבֶּה חָכְמָה וַחֲסַר עֵסֶק הוּא יִתְחַכָּם (=יחכים).^[3]

נראה שאחוז ניכר מבין בעלי האמצעים שיכלו להרשות לעצמם לשלוח את בניהם למשלח יד שכזה היו משפחות הכהונה. למעשה, הסברה הרווחת היא שבן סירא עצמו היה בן למשפחת כוהנים.

עזרא הכהן-הסופר

הכוהן-הסופר היודע ביותר ביהדות הקדומה היה כנראה עזרא, שתפקידו הכפול מודגש בפסוקים המציגים אותו לראשונה:

^{עזרא ז:א} וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ פָּרָס עֶזְרָא בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה.... ^ז:ה בֶּן אֲבִישׁוּעַ בֶּן פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ. ^ז:ו הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל...

מודגשים כאן שני ההיבטים במעמדו של עזרא: אילן היוחסין שלו ושל שושלתו המייחסים אותו אחורה עד אהרון הכהן, ומומחיותו כסופר וכפרשן התורה. העובדה שכוהנים רבים היו גם סופרים מסייעת להסביר את הסממנים המאפיינים כתיבה של סוֹפרים הרווחים במקור הכהני של חמשת חומשי התורה.^[4] הסבר אחר לתופעה זו, שאינה ייחודית בשום פנים למקור הכוהני (P) בלבד, יכול להיות המורכבות הנדרשת בעת חיבור יצירה רחבת היקף המשלבת בין יחידות מורכבות אחדות שהיו קיימות קודם לכן. 

קולופונים

אחד האמצעים המאפיינים כתיבה של סופרים הוא השימוש בכותרות או בקולופונים בתחילת קטע המציין חוקים מתורת הכוהנים או בסיומו.

קורבנות

ספר ויקרא ו–ז פותח את הדיון בכל סוג של קורבן שהוא מציין:

• עולה (קורבן הנשרף כליל)

 ^{ויקרא ו:ב} זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

• מנחה (קורבן מן הדגנים)

 ^{ויקרא ו:יא} וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה

• חטאת

^{ויקרא ו:יח} זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת

• אשם

^{ויקרא ז:א} וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם

• זבח שלמים (קרבן תודה)

^{ויקרא ז:יא} וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים

הקטע כולו מסתיים בסיכום כולל:

^{ויקרא ז:לז} זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. ^ז:לח אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה...^[5]

הפרשות מאברי הרבייה

בשני פרקים נפרדים עוסק ספר ויקרא בהפרשות מאברי הרבייה, וכל אחד מהם מסתיים בקולופון:

• הפרשות לאחר לידה

^{ויקרא יב:ז} זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה

• הפרשות אצל זכר או נקבה (בריאים או חולים)

 ^{ויקרא טו:לב} זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ. ^טו:לג וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה.

נגעי עור

מקור עשיר ביותר לכותרות ולסיומות מסוג זה נמצא בפרקים העוסקים בנגעי עור ובנגעים דומים המופיעים על לבוש, כלים ובתים:

• נגעי לבוש

^{ויקרא יג:נט} זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ.

• טהרה של אדם המחלים מטומאה (מתחיל ומסתיים בקולופון)

^{ויקרא יד:ב} זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ

^{ויקרא יד:לב} זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ

• סיכום

^{ויקרא יד:נד} זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק. ^יד:נה וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת. ^יד:נו וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת. ^יד:נז לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.^[6]

סוטה ונזיר

• אישה הנחשדת בניאוף

^{במדבר ה:כט} זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ^ה:ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְ־הוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

• טהרת נזיר בתום תקופת נזירותו

^{במדבר ו:יג} וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ...

• סיכום חוקי הנזיר

^{במדבר ו:כא} זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ.

פרה אדומה

• הצגת מצוות טקס הפרה האדומה (יש כאן נוסח מעט שונה)

^{במדבר יט:ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה לֵאמֹר

• טומאת מת באוהל

^{במדבר יט:יד} זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל

הטרמינולוגיה שבקולופונים הללו אמנם ייחודית למקור הכוהני, אך כפי שהדגים מיכאל פישביין הערות סופרים דומות מופיעות גם במקומות אחרים בספרות המקראית. ראו למשל את ההפניות לארכיונים המלכותיים, המופיעות שוב ושוב בספרי מלכים ודברי הימים, או את הכותרות המוּבְנות בראש חזון ירמיהו על האומות וחזון בית המקדש של יחזקאל. "לביאורים ואוספים כאלה, המצויים בספרות משפטית ונבואית," כותב פישביין, "יש משמעות רק כמוסכמות רשמיות של מסורת סוֹפרים מבוססת."^[7]

הפניות

אמצעי אופייני נוסף לכתיבת חוקים כוהניים בידי סופרים, שמשמעותו נידונה לאחרונה על ידי נפתלי משל, הוא ההפנייה הפנים מקראית.

לדוגמה, לפי ויקרא א:יא יש להקריב עולָה בצדו הצפוני של המזבח:

 ^{ויקרא א:יא} וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְ־הוָה...

הפסוקים הבאים, העוסקים בקורבנות אחרים שגם אותם יש לשחוט בצד הצפוני של המזבח, אינם חוזרים על החוק כלשונו אלא עורכים בפשטות הפנייה אל מצוות העולה:

• קורבן חטאת/כפרה לנשיא

^{ויקרא ד:כט} וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה

• קורבן חטאת/כפרה כללי

^{ויקרא ו:יח} בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת

• קורבן אשם

^{ויקרא ז:ב} בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם

בכל אחד מן הקטעים ההפנייה מנוסחת בלשון שונה במקצת.^[8]

חוקים קזואיסטיים

אמצעי שלישי שבו משתמשים הסופרים במקור הכוהני, כפי שהראה גיא דרשן, הוא הניסוח הקזואיסטי בחלק מהמצוות, כלומר כי/אם... ו (=אז)...". ניסוח קזואיסטי היה נפוץ בחוק האזרחי במזרח התיכון הקדום; הם שיחקו תפקיד מרכזי בחוקי חמורבי ובספר הברית שבשמות כא–כג, למשל.

המקור הכוהני משתמש בניסוח הקזואיסטי למגוון נושאים, לדוגמה:

^{ויקרא א:ב} אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי־הוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

^{ויקרא יב:ב} אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים...

^{במדבר ה:יב} אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל... ^ה:טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן...

אין דוגמות נוספות של חוקים קזואיסטיים המופיעים בטקסטים פולחניים מן המזרח התיכון הקדום חוץ מאשר במקור הכוהני המקראי. עם זאת, חוקים מסוג זה מתועדים בחוקים יווניים העוסקים בטהרה ובפולחן, החל מאמצע האלף הראשון לפני הספירה, כלומר בערך במקביל לזמנו של המקור הכוהני.

אחת ההשלכות החשובות של הניסוח הקזואיסטי היא שהוא מפנה את החוקים אל "רשות הציבור", זאת בניגוד לטקסטים הפולחניים מהמזרח התיכון הקדום שנועדו לכוהנים בלבד.^[9] לענייננו, חשוב לציין שמחברי המקור הכוהני השתמשו בדפוסי הניסוח של סופרים מהקורפוס המשפטי, שאינו כוהני, כמקור השראה לאופן שבו ניסחו את יצירתם.

סופרים כוהניים הכותבים לקהל עממי

גם במקומות אחרים במזרח התיכון הקדום, כוהנים כתבו טקסטים שהכילו תיאורים מפורטים של טקסי הפולחן שהם ערכו, בדומה למקור הכוהני שבתורה. עם זאת, אותם טקסטים נועדו לשימוש פנימי בלבד. ייתכן שגם לכוהני ישראל היו טקסטים שכאלה, אולם הטקסטים שבספר ויקרא א–טז, כמו גם אלה שבבמדבר ה–ו ובמדבר יח–יט, לא נועדו לשימוש הכוהנים בלבד, אלא לכל עם ישראל.^[10]

לא ידוע לנו מאין קבלו הכוהנים את ההשראה לחבר עבור הציבור תיאור של טקסי הפולחן שנערכו בפיקוחם. ייתכן שהיתה זו יוקרתם העולה של הטקסטים הכתובים – אשר ניכרת בבירור מפרסומו של ספר דברים לקראת סוף המאה השביעית לפני הספירה – שעוררה בכהנים רצון לראות את מפעל חייהם מונצח בכתב. אפשרות נוספת היא שהמקור הכוהני מתבסס על מקורות קצרים בכתב, שחוברו לאחר כינון בית המקדש השני, ונועדו לסייע בקיום הפולחנים המורכבים שביצועם הושעה בזמן הגלות. יהיה המניע אשר יהיה, ההחלטה לערוך חיבור פומבי שעוסק בתחומי אחריותם של הכוהנים התגלתה כחשובה מאין כמוה.^[11]

אמנם, לטווח הקצר, הכתיבה חשפה את הכוהנים לביקורת: כל מי שהיה מסוגל לקרוא את המסמך, הגם שלא היה מדובר במספר גדול של בני אדם, עלול היה לבוא בטרוניות אם החוקים והמצוות לא התבצעו כהלכה; ואכן, מנקודת השקפתם של כוהנים, היתרון שבהרחקת החוקים מעיני הציבור הוא במניעת ביקורת שכזו. אולם בטווח הארוך, אף כי לבטח לא יכלו המחברים לחזות זאת מראש, הדבר איפשר את השתמרותו של המסמך הכוהני גם לאחר חורבן הבית וביטול רוב טקסי הפולחן שהתנהלו בו, באופן שלא היה אפשרי אלמלא הועלה על הכתב.

ניתן לראות בסופרים מעין גרסה מוקדמת של רבנים, המומחים לטקסטים ומפרשים אותם; אבותיהם הרוחניים של מנהיגים יהודים רבניים בני זמננו. בזמן שמומחיותם של הכוהנים הקדומים איבדה את הרלוונטיות שלה עם חורבן בית שני לפני כאלפיים שנה, הרי הכללת הפרקטיקה הכוהנית באופן פומבי בתוך התורה הבטיחה את המשך קיומה של המורשת הכוהנית, אפילו בהיעדר בית מקדש, כאשר מסורת לימוד התורה של הסופרים/הרבנים תפסה את קדמת הבמה.