המקור הדברימי (D)

כאשר אלוהים מגלה למשה את השם י־הוה בספר שמות הוא אומר שאפילו האבות לא הכירו את השם הזה, בזמן שכל האבות משתמשים בו בספר בראשית. הפתרון שהציע המחקר הביקורתי לבעיה זו הוביל לאחד החידושים החשובים ביותר בחקר המקרא בשלוש מאות השנים האחרונות: השערת התעודות.

גרסת שמות אל מול גרסתו של דברים.

בתקופה הפרסית התפתחה התפיסה שהתורה, המורכבת מקובצי חוקים שונים, נכתבה בידי משה מפי י־הוה. התפתחות מקבילה שהתרחשה בממלכת פרס האחמנית שופכת אור על התהליך: האווסטה, כתבי הקודש של הדת הזורואסטרית הכוללים את החוק (דָּתָא) ואת המסורת (דִּינָא), יוחסו בכללותם לזרתוסטרא (זורואסטר) כפי שנגלו לו מפי אהורא מזדא.

"וְלֹא נָתַן יְ־הוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט:ג).

בספר דברים מצאנו את הציווי על ריכוז פולחן ה' במקדש לאחר ישיבה לבטח בארץ. מתי היה אמור הדבר לקרות לפי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, ומתי הוא התרחש באמת?

בשונה מן המחברים הכוהניים שלתפיסתם קורבנות וסדרי פולחן הם תנאי הכרחי לשימור הנוכחות האלוהית במשכן, מדגישים חברי האסכולה הדויטרונומיסטית את נשגבוּת האל ואת ציות הלב והנפש.

המקורות המקראיים הקדומים ביותר רואים בבלעם רואה ונביא משכמו ומעלה, אולם עם חלוף הזמן מתגברת הנימה השלילית בדברי המקרא על בלעם. הסיבה לשינוי זה נעוצה ביחסו של ספר דברים לישראל ולעמים.

סיפור המטֶּה של אהרן נראה כמו סיפור אטיולוגי, הבא להסביר את קיומו של חפץ קדוש בבית המקדש. תיאור החפץ כעץ מעוצב מעיד על קשר עם האשרה, חפץ פולחני האסור על פי ספר דברים.