חטא העגל בשתי גרסאותיו

חשיבותו של סיפור חטא העגל בתפיסה המסורתית

בתלמוד הירושלמי (תענית ד:ה) מצאנו כך:

ר’ יודן בשם ר’ יסא: “אין כל דור ודור שאין בו אונקי [חלקיק] אחת מחטא של עגל…”^[1]

ובדומה לכך גם בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף קב ע"ב):

אמר ר’ יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא [חלקיק קטן מאוד] של עגל הראשון [כעונש על חטא העגל].

אמירות אלו מלמדות על מרכזיותו של סיפור חטא העגל בזיכרון היהודי הקולקטיבי.

עדות נוספת למעמד המרכזי הזה היא הפעמים הרבות שחלקים מן הסיפור מוזכרים בקריאות התורה בבית הכנסת לאורך השנה – למעשה הוא מוזכר בהן פעמים רבות יותר מכל סיפור אחר בתורה. מלבד בקריאה של פרשות כי תשא ועקב, קטעים מן הסיפור נקראים גם בארבעת הצומות "הקלים", הן בשחרית והן במנחה, וכן בתפילת מנחה של תשעה באב. בנוסף, בקריאות של שבת חול המועד סוכות ושל פסח מופיע החלק האחרון של הסיפור. בסך הכל, בשלושה עשר מועדים שונים בשנה מופיע קטע כלשהו מן הסיפור (או הסיפור כולו) בקריאת התורה.

החשיבות של הסיפור משתקפת גם בקישור שלו ליום הכיפורים. כך כותב רש"י על דברים ט:יח, על בסיס דברי מדרש "סדר עולם":

בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י:א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב”ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד:כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה.

התורה מספרת פעמיים את סיפור חטא העגל: בשמות לב, הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מספר יודע כל, וזו הגרסה שנקראת בבית הכנסת בימים שהזכרנו למעלה; בדברים ט-י, הסיפור מסופר שנית, הפעם מעיניו של משה, כאשר הוא מזכיר לבני ישראל בערבות מואב את חטאם הנושן. במאמר זה נעסוק בהבדלים המפתיעים ביותר שבין הסיפורים (אולם כדי להבין את הדברים לאשורם אני ממליץ לקוראים לקרוא קודם בעצמם את שני הסיפורים).

פרטים חסרים בגרסת הסיפור בדברים

ההתמהמהות של משה על ההר

בספר דברים אין שום רמז לכך שההתרחשות המתוארת החלה בעקבות משה המתעכב לרדת מן ההר. לעומת זאת על פי שמות לב:א, כג, ההתמהמהות הזו הייתה הגורם המיידי שהוביל לאירוע:

^{שמות לב:א} וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

לכל הפרטים הללו אין זכר בגרסה של ספר דברים.

תפקידו של אהרן

בסיפור בדברים כמעט ולא נזכר חלקו של אהרן בחטא. על פי שמות לב אהרן מצווה על העם להוריד את נזמי הזהב שבאזניו, מתיך אותם ויוצר מהם את העגל (פסוקים ב-ג). הוא גם בונה מזבח לפני העגל (פרט נוסף שלא מוזכר בדברים) ומכריז "חג לי־הוה מחר" (פסוק ה). מאוחר יותר, כאשר משה מתעמת איתו, אהרן משקר וטוען "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה". כלומר אהרן טוען שהעגל נוצר באורח פלא מן האש (פסוק כד), אולם פסוק כא (כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה), פסוק כה (כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם) ופסוק לה (עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן) תולים כולם אשמה באהרן באופן ייחודי.

בדברים ט אהרן מוזכר פעם אחת בלבד, בפסוק כ:

^{דברים ט:כ} וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְ־הוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא.

לפנינו קטע שנראה כאילו נוסף בהערת אגב; אהרן מוזכר רק בתוך בקשת המחילה של משה על העם, ומהפסוק לא ברור מה היה חלקו בחטא (עם זאת הפסוק הזה, יחד עם פסוקים אחרים, מראה שכמו במקומות אחרים בספרו גם כאן המחבר הדבריימי לוקח סיפור קדום [במקרה שלנו הסיפור של ספר שמות] ומעבד אותו).

"אלה אלוהיך"

בשמות (פסוק ה), אחרי שאהרן יוצר את העגל, נשמעת ההכרזה:

^{שמות לב:ד}...וַיֹּאמְרוּ [תה"ש: וַיֹּאמֶר] אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

בנוסח המסורה ובנוסח שומרון העם הוא זה המביע את ההכרזה, רוצה לומר שאהרן רק יצר את העגל והציג אותו בפני העם. אולם נראה שדווקא נוסח תרגום השבעים הוא הנוסח המקורי, והתיקון כאן הוא עוד דוגמא מתוך רבות לניסיונות של שמות ודברים לנקות ככל האפשר את שמו של אהרן.

ההכרזה הזו רומזת על הזיהוי של העגל כאלוהים. צורת הרבים המוזרה הזו, "אלה", נועדה ככל הנראה לחבר בין הסיפור ובין התיאור של ירבעם המציג את עגלי הזהב שהעמיד בבית אל ובדן (מלכים א יב:כח) וזו סיבה נוספת להניח שהדובר הוא אהרן עצמו. עם זאת, נראה כי הבעייתיות שבצורת הרבים הזו הובילה לכך שבעיבוד מאוחר יותר של הסיפור בספר נחמיה, הלשון הוחלפה ללשון יחיד:

^{נחמיה ט:יח}...זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם...

על כל פנים, להכרזה הידועה הזו אין זכר בספר דברים.

עבודת העגל

בגרסת הסיפור בשמות, החטא של העם כולל בעיקר את ההשתחוות לעגל והקרבת הקורבנות על המזבח של אהרן (ראו פסוקים ו, ח). האשמה על חטא הכנת העגל, לעומת זאת, נופלת בעיקר על כתפי אהרן (אולם כיוון שאהרן נשלח על ידי העם להכין את העגל, גם הם נושאים באשמה; השוו עם פסוקים ח, לא). ייתכן שעשיית העגל על ידי העם מוזכרת בפסוק החידתי החותם את הפרק:

^{שמות לב:לה} וַיִּגֹּף יְ־הוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

ועם זאת, קשה להבין את הפסוק כאן כפי שהוא. האם העם הוא שעשה את העגל או אהרן? נראה כי הפסוק משובש, וכי הנוסח המקורי השתמר בתרגום הפשיטתא (התרגום הסורי), המבין את המילה "עשו" במשמעות של "פלחו" (ܦܠܚܘ), כלומר "עבדו". לפי קריאה זו, יוצא שנוסח הפסוק שעמד בפני המתרגם היה "עַל אֲשֶׁר עָבְדוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן".^[2]

לעומת זאת, על פי ספר דברים החטא היחיד שמדובר עליו הוא חטאו של העם ביצירת העגל. שימו לב שלפי דברים ט:טז, מעשה העגל עצמו הוא הגורם למשה לשבור את הלוחות, ולא הריקודים והשירה חסרי המעצורים (השוו עם שמות לב:יז-יט).^[3] בשום מקום לא מוזכרים בניית מזבח או הקרבת קורבנות ואף לא השתחוויה. ייתכן שבעל ספר דברים ביקש להימנע מתיאור אהרן כחוטא ולכן לא הזכיר חטא נוסף כלשהו מעבר ליצירת העגל, בעוד שאת יצירת העגל יכול היה בקלות לייחס לעם.

יהושע

בגרסת הסיפור בשמות יהושע ומשה נפגשים למרגלות ההר, שם יהושע מספר למשה כי "קול מלחמה במחנה", אך משה מעמיד אותו על טעותו (שמות לב:יז-יח). בספר דברים אין זכר לאירוע הזה.

זהב

בספר שמות העם נותן את תכשיטיו לאהרן ומן הזהב הזה אהרן יוצר את העגל (לב:ב-ד). בעקבות כך העגל מכונה "עגל מסכה", כלומר יצוק ממתכת. לעומת זאת בספר דברים העגל פשוט נקרא "עגל מסכה" (פסוק טז), אך הכתוב אינו מתאר את תהליך יצירתו. כלומר, אם רק ספר דברים היה בידינו, היינו מכירים את הסיפור כ"סיפור עגל המסכה" ולא "עגל הזהב", שהרי לא הייתה לנו שום סיבה להניח שהמתכת שממנו נעשה העגל הייתה דווקא זהב ולא כסף או נחושת. ראוי להוסיף כי בשום מקום בתורה לא מופיע הביטוי "עגל הזהב".

"כיתות היורים" של שבט לוי

בגרסתו של ספר דברים אין זכר למעורבותם של בני לוי בסיפור. על פי ספר שמות, הלוויים נענים לקריאתו של משה והורגים שלושת אלפים איש, בתוכם אחים, חברים ובני משפחה (שמות לב:כו-כט).^[4] בדברים י:ח-ט אנחנו למדים כי "בעת ההיא" נבחר שבט לוי לכהונה. התיאור הזה מהדהד את הכתוב בשמות לב:כט, הרומז כי הבחירה בבני לוי לעבודת הקודש ניתנה כפרס על מסירותם (השוו עם במדבר כה:י-יג), אבל בדברים הסיבה למינוי הזה נעדרת.

מגפה

על פי שמות לב:לה אלוהים מעניש את העם על חטאו במגפה כלשהי. בספר דברים אין זכר לכל סוג של עונש.^[5]

שתיית העגל

על פי שמות לב:כ, משה שורף את העגל, מפזר אותו על פני המים ומשקה את בני ישראל. הצעתם (המסתברת) של חז"ל היא שזה היה סוג של מבחן לעם, המקביל באופיו לטקס מי הסוטה.

בדברים ט:כא משה משליך את אפר העגל אל המים (וביתר דיוק, "אֶל־הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן־הָהָר" – מקום שלא מוזכר בשום מקום אחר במקרא), ככל הנראה כדי לתת לשאריות של העגל להיסחף הלאה.

פרטים חסרים בגרסת הסיפור בשמות

בדברים ט מופיעים כמה פרטים שלא מוזכרים בשמות לב.

צום

על פי דברים ט:יח-יט, משה מתפלל למען העם וצם במשך ארבעים יום וארבעים לילה, ללא מזון או משקה, מכיוון שחשש "מפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְ־הֹוָה". בתחינות של משה למען העם בשמות (לב:ד-יד; לא-לב) אין לכך זכר. על פי שמות לד:כח משה נמנע ממזון וממשקה במשך ארבעים יום וארבעים לילה, אך הדבר מתרחש אחרי שהברית כבר חודשה ואינו קשור לצום שהוא לצורך בקשת מחילה (השוו לתיאור הדומה שבדברים ט:ט).

תפילה מיוחדת על אהרן

על פי דברים ט:כ, משה נושא תפילה מיוחדת למען אהרן. אין לדברים הללו מקבילה כלשהי בשמות לב.

ארון העץ

בדברים י:א-ה אלוהים מצווה על משה לבנות ארון עץ עבור הלוחות השניים. משה בונה את הארון, עולה להר עם הלוחות השניים שהכין, בעודם עדיין ריקים, וכשהוא חוזר עם הלוחות החרוטים ביד אלוהים הוא מניח אותם בארון. התיאור הזה מקביל לתיאור בשמות לד:א-ד, המתאר שאלוהים מורה על משה להכין את הלוחות השניים, וככל הנראה מבוסס עליו. עם זאת בתיאור בשמות לא מוזכרת בניית ארון עץ ללוחות. כמו כן כאשר משה יורד מן ההר עם הלוחות השניים בשמות לד:כט לא מסופר שהוא מניח אותם בארון כלשהו.

במקומות אחרים בספר שמות, השייכים למקור הכהני, ה"ארון" מתייחס תמיד לתיבה שבה מונחים "לוחות העדות" (שמות כה:טז, כא; לא:יח; לב:טו; מ:כ). התיבה הזו אמנם עשויה עץ אך מצופה זהב, ומכוסה בכנפיהם של הכרובים, העשויים גם הם זהב, והיא חלק ממערך כלי קודש היוצרים כולם יחד את המשכן. בדברים לעומת זאת אין אזכור לציפוי הזהב, לכיסוי הכרובים, ואף לא למשכן!

שתי נקודות מבט על המסע במדבר

במחקר יש כמה גישות המבקשות להסביר את מקור ההבדלים שבין שתי הגרסאות של סיפור העגל, כמו גם את היחס שבין שני הסיפורים. לעת עתה רק נציין את הטענה שבגרסה של דברים בני ישראל נושאים לבדם באחריות על החטא, ללא נסיבות מקלות: משה אינו מתעכב, אהרן אינו מוליך את העם אל החטא, וגם הלוויים אינם נוהגים אחרת מכל השאר.

בה בעת, לפי ספר דברים התנהגותו של משה היא מעל ומעבר – הוא צם ומתחנן למען העם ארבעים יום וארבעים לילה, וכיוון שאלוהים זועף על אהרן, משה מתפלל אף למענו. בגרסה הזו גם נשמטת הסצנה הקשה של טביחת 3,000 איש מבני ישראל בידי הלוויים, שאינה מתאימה לדימוי שספר דברים מנסה להעניק למשה.^[6]

להבדלים שציינו למעלה יש משקל רב מדי מכדי שנניח שהם בסך הכל משקפים את סגנון חזרתו של משה על תיאור המאורעות המתועדים בספר שמות שהתרחשו ארבעים שנה קודם לכן, אלא, שלפנינו גרסאות שונות, שכמו בסיפורים אחרים, משקפות שתי תפיסות של מחברים שונים בעניין המסע של בני ישראל במדבר.

יתרה מזאת, ההבדלים בין הסיפורים אינם מקריים, כי אם משקפים עקביות פנימית שונה, ונקודת מבט אחרת. כאשר אנו מבינים שמדובר בשני סיפורים נפרדים, אנחנו מסוגלים לראות בצורה ברורה יותר את שתי נקודות המבט הללו.