עגל הזהב: פולחן תור-אל

בעת שמשה שהה  בראש הר סיני וקיבל את לוחות הברית מיהו־ה, העם שחיכה למרגלות ההר החל לדאוג שמא הוא לא ישוב לעולם:

^{שמות לב:א} וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים^[1] אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

המקרא אינו מסביר מדוע העם מעוניין באל(ים),^[2] אך נראה שאהרן מבין את רצונם ומגיב בהתאם:

^{שמות לב:ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. ^לב:ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.

לאחר שאסף את תכשיטי הזהב מהעם, יצר אהרן את האלוהים המבוקש:

^{שמות לב:ד} וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כיצד בדיוק יצר אהרן את העגל? האזכור היחיד הנוסף של המילה "חרט" במקרא רומז כי מדובר בקולמוס לכתיבה באמצעות חריטה:

^{ישעיה ח:א} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ.^[3]

ואמנם, תרגומים רבים של המקרא תרגמו את הפסוק בספר שמות בהתאם לפירוש זה:

• נוסח השבעים: "ויקח מידיהם ויצר אתו בחרט"^[4] (ἔπλασεν αὐτὰ ἐν τῇ γραφίδι).
• תרגום אונקלוס: "וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא", כלומר "יצר אותו באיזמל."
• תרגום לותר (1545): "עיצב אותו בקולמוס חריטה (entwarf's mit einem Griffel)"
• תרגום המלך ג'יימס (KJV): "עיצב אותו בכלי חריטה" (fashioned it with a graving tool).

תרגומים אחרים הטילו ספק באפשרות לעצב פסל באמצעות קולמוס חריטה, ובחרו בניסוח המתבסס על האופן בו יצרו על פי רוב פסלי מתכת:

• תרגום ניאופיטי: "ורמה יתה בטופסא", כלומר "זרק אותו לתבנית."^[5]
• תרגום הוולגטה: "הוא עיצב אותו בעבודת יציקה" (formavit opere fusorio).
• תרגום :NRSV "עיצב לתוך תבנית" (formed it to a mold).
• תרגום NJPS: "יצק בתבנית" (cast in a mold).

תרגום NJPS  מוסיף בהערת שוליים כי משמעות המילה "אינה ודאית". ואולם, משמעות המילה אינה הבעיה כאן, משמעות המילה "חרט" ברורה. עלינו לתרגמה כפי שהיא, ולהבין את הסיפור בהקשרו הרחב. הסיפור לא מציג את אהרן כחרש מתכת מקצועי, אלא כהדיוט. מסקנה זו עולה גם מן השיחה המתקיימת בין משה ואהרן בשלב מאוחר יותר של הסיפור.

משה נוזף באהרן

בעת שהותו של משה על ההר יהו־ה מדווח לו על חטא העגל, ומשה מייד יורד מן ההר. בראותו את העם רוקד סביב העגל, משה מנפץ את הלוחות והורס את העגל (פסוק כ).^[6] אז פונה משה אל אהרן, שאותו הפקיד על העם בזמן שהותו על ההר:

^{שמות לב:כא} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה.

אהרן מנסה להצדיק את מעשיו ומספר למשה שמצב הרוח של העם היה בכי רע, וכי הם דרשו מאהרן לעשות להם אלוהים (פ' כב–כג). הוא ממשיך ומתאר:

^{שמות לב:כד} וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.

התשובה של אהרן, כי הוא השליך את הזהב אל האש והעגל פשוט יצא ממנה, סותרת את התיאור הקודם לפיו הוא יצר את העגל בחרט; הוא משקר כדי לחמוק מאחריות. תשובה זו גם מציגה אותו כחסר מיומנות - העובדה שהפסל "יצא" בצורת עגל מוצגת כהפתעה אפילו לו עצמו.

מדרשים אחדים מדמיינים, בהשראת טענה מוזרה זו,  שאהרן השתמש בכישוף לצורך יצירת העגל. מדרש תנחומא למשל (כי תשא יט, הוצאת ורשה), מספר סיפור ובו הוא רואה את מיכה כבנו המאומץ של משה, שיצא לתרבות רעה:

ויש אומרים שמיכה היה שנתמכמך בבנין מה שהציל משה מן הלבנים נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף השליכו תוך הכור בין הנזמים ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע

יש האומרים שמיכה היה [האדם שעיצב את העגל], שכמעט ונמחץ [בזמן שעבוד בני ישראל] בשעת הבנייה [של ערי המסכנות], ומשה הציל אותו מן הלבֵנים. הוא (מיכה) לקח את הלוח עם הכתובת: "עלה שוֹר" (כינוי ליוסף, דברים לג:יז), שבו השתמש משה כדי להעלות את ארונו של יוסף [מתחתית היאור, שם היה מוצפן], וזרק את הלוח לכור ההיתוך בין התכשיטים, וכך יצא העגל, כשהוא גועה וצולע.

ייתכן שדימוי העגל הצולע נשען על פרק תהילים כט, המשווה את ההליכה המסורבלת של עגל לריקוד:

^{תהלים כט:ה} קוֹל יְ־הוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר יְ־הוָה אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. ^כט:ו וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים.

הגרסה הפנטסטית של המדרש מאירה על שתי בעיות בסיפור המקראי: פסלי זהב אינם נוטים לצוץ לפתע מתוך כבשנים; ובאופן מרומז יותר, הפסל אינו שור אדיר. כלומר, הוא לא הדימוי הקלאסי של האל במזרח התיכון הקדום, אלא עגל חלש ופגיע.

אלים בדמות פרים במזרח הקרוב הקדום

בטרם הומצא קטר הקיטור בשלהי המאה ה-18, ומנועי הבערה הפנימית במאה שאחריה, היו השוורים כוח העבודה החזק ביותר בשדה. לכן, שוורים (או פרים) נחשבו בעת העתיקה לסמלי אלים רבי עוצמה.

במצרים הפר אפִּיס היה הסמל של פְּתָח, אל הבריאה בתיאולוגיה של ממפיס, ובנה של האלה חתחור (שיוצגה פעמים רבות בדמות פרה). באפוס גילגמש המסופוטמי, פר השמים הוא החיה האהובה על אישתר והוא מסמל את אל הירח, בורא העולם. הירח הגדֵל נראָה לקדמונים כקרני הפר האלוהי, הדוחף את הירח במסעו על-פני השמים. בכרתים החזיק המלך מינוס בתוך מבוך את מפלצת המינוטאורוס טורפת האדם, שחציה אדם וחציה שור ענק, ורק תזאוס הצליח להורגו בחרבו השמיימית (אובידיוס, אמנות האהבה, 2.24).

תור-אל

גם באזורנו היו השוורים סמל לאלוהות. אֵל, ראש האלים בפנתיאון הכנעני, זכה לכינוי תור-אל (Thoru El) – תור הוא המקבילה הלשונית האוגריתית למילה שור בעברית, ודמות פר ייצגה אותו לעתים קרובות.^[7] גם אנשי ממלכת ישראל עסקו בפולחן אֵל, אותו הם זיהו עם י־הוה.^[8]

בשכבות XII – XI של חפירות חצור, מתקופת הברזל א (המאה ה-11 לפני הספירה), נמצא מקדש קטן עם מטמון של דמויות ארד. אחד הממצאים היה פסלון ארד שמור היטב של דמות אלוהית ישוּבָה, שאותה זיהו החופרים עם אֵל (ראו תמונה 1). מתחתיו נמשך חלק אנכי, שנראה כי היה מחובר למטֶה. ניתן להסיק מכך שנשאו את פסל האל בתהלוכות, כמו במסופוטמיה. גם מידתו הקטנה של הפסלון רומזת על כך. למרות שהארכיאולוגים ייחסו את המטמון הזה לחורבות שנשארו מהעיר הכנענית, אתר הפולחן בחצור וצלמית אֵל היו ככל הנראה ישראליים.^[9]

אתר הפר

אֵל בדמות פר נמצא בד'הרת א-טווילה שבצפון הרי השומרון. ארכיאולוגים גילו על קו הרכס מתחם עגול בקוטר 20 מטרים, המגודר בחומה של שורת אבנים אחת.^[10] המרכז היה מורם מעט, ומזכיר את ה"במות" המקראיות:

^{מלכים ב יז:י} וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. ^יז:יא וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת...

אתר פולחן פתוח זה מתוארך לתקופת הברזל א (1200–1000 לפני הספירה), ולא נמצאו בו מתקנים כלשהם. אבן זקופה או "מצבה" נמצאה במרחק חמישה מטרים מהחומה. בהסתמך על פסוקים מקראיים החופרים משערים שהבמה כללה פעם גם עץ.

בין הממצאים הארכיאולוגיים המעטים נמצא פסלון ארד בדמות פר. הפסלון מדגים מיומנות יציקת ארד ברמה גבוהה, הנעוצה כנראה במסורת עיבוד המתכות הכנענית. החופרים כינו את האתר "הפר" (ראו תמונה 2), וקישרו את הפר עם אל הסערה בעל/ הדד. למרות זאת, ההקשר הגיאוגרפי ותארוך האתר רומזים כי היה זה אתר ישראלי וכי דמות הפר נועדה לייצג את אֵל.

ואכן, בברכת בלעם, המקרא מדמה את אלוהי ישראל לשור בר ושמו "אֵל":

^{במדבר כג:כב} אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ.^[11]

בניגוד לפרים, שהיו במעמד אלוהי לעתים קרובות, לא עולה בדעתי אף תרבות קדומה שעשתה את העגל לסמלה השמיימי או להתגלמות האל. באמצעות הצגתו של אהרן כיוצר עגל זהב במקום פר זהב, המקרא מלגלג על ניסיונם של אהרן ובני ישראל ליצור צלם שייצג את האל שהוציא אותם ממצרים.

לעג לממלכה הצפונית ולפרים המיניאטוריים

סיפור עגל הזהב נכתב כפולמוס נגד צמד פסלים שלפי המקרא הוצבו בשני קצוות הממלכה הצפונית של ישראל.^[12] לפי ספר מלכים, כאשר ממלכת ישראל פורשת מממלכת רחבעם ובירתה ירושלים, ירבעם, המלך הראשון, יוצר שני אתרי פולחן מתחרים לירושלים, ומציב עגל זהב בכל אחד מהם:

 ^{מלכים א יב:כח} וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ^יב:כט וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.^[13]

הכתוב מתאר את פעולת ירבעם באופן שלילי, כמעשה חטא שלילי, אף שכוהני ישראל לא היו רואים זאת כך. יתירה מכך, הכהנים לא היו מתארים את הפסלים עצמם כעגלים, אלא כפרים, כלומר: כייצוגים של שור-אל. המונח "עגל" משמש במקרא כדי להמעיט מערכה של הדמות המפוסלת הזו.^[14]

הפולמוס של הושע

הנביא הצפוני הושע לועג גם הוא לפולחן הפר הישראלי, ומכנה אותו עגל:

^{הושע ח:ה} זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן. ^ח:ו כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן.

אחר כך מתאר הושע פולחן שבו מנשקים את אותם עגלים:

^{הושע יג:ב} וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.

אף שהפסוק קשה להבנה, ההעמדה של פולחן זובחי האדם ונושקי העגלים זה לצד זה נראית אירונית, ומלגלגת על דבקותם הדתית של המאמינים משומרון.

השור מבית אל: פפירוס אמהרסט 63

ההשערה שהושע מכנה את השוורים "עגלים" במטרה להלעיג את הפסלונים מקבלת חיזוק נוסף כאשר מעיינים בקובץ הִמנונות שנמצא בפפירוס המצרי המכונה אמהרסט 63.^[15] ההמנונות נכתבו בארמית בכתב מצרי דֶמוֹטִי בידי קבוצה דתית של גולים מצריים וישראליים.

בשלב מסוים, מצהיר ההמנון:

הורוס אלוהינו תור[...] עמנו. יעננו מחר אל-בית-אל.

מר בעל-שמם יברך (אותנו), לחסידיך ברכתך.^[16]

המתפלל זוכר בתחנוניו את הפר שבני ישראל עבדו לו, המזוהה כאן עם בית אל. במקום אחר, הטקסט מזכיר את אותה "נשיקה פולחנית" שהושע שם ללעג":

ינשקו את פר[יךָ] ירצו עגליך! ^[17]

הפר והעגל משמשים כאן בהקבלה, ובכך מודגשת הזהות בין המונחים. האלוהות שאותה מעריצים בני ממלכת ישראל ומכנים "פר אדיר", מושמת ללעג על-ידי סופרי יהודה, ומתוארת כעגל ותו לא.

פולמוס כפול

מחברי המקרא חשו אי-נוחות לנוכח כל דמות מפוסלת שהתיימרה להציג את אלוהיהם, והתנגדו בחומרה לפולחן של ממלכת ישראל הצפונית, אשר כלל פסלי תור-אל שהוצגו במקדשיה. כאשר הטקסטים המקראיים שבפי אהרן וירבעם אומרים על העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב:ד) או: הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א יב: כח), האבסורד אמור להיות ברור לקוראים: אלוהי ישראל כמוהו כשור אדיר, לא כעגל חסר אונים, ועל כל פנים אין להציגו בדמות פסל.