הר גריזים והפולמוס עם השומרונים

חלק א

להיות לעם בהר גריזים ובהר עיבל

ספר דברים מצווה על שתי פעולות שישראל צריכים לקיים מיד בהגיעם לארץ ישראל:

1. הקמת מזבח בהר עיבל.^[1]
2. כינוס העם לטכס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל.

הטכס מתואר פעמיים בספר דברים, ראשית בפרשת ראה (יא:כו–ל) ולאחר מכן בפרשת כי תבוא (דברים כז:א–כו). בדרך זו נוצרת מסגרת, או אינקלוזיו (חתימה מעין הפתיחה) סביב קובץ החוקים בפרקים כב–כו. המעמד מבסס את מעמדו של ישראל כאומה עִם הכניסה לארץ:

^{דברים כז:ט} הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַי־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ.

מזבח מקביל לסיני

בניית המזבח על הר עיבל וכתיבת התורה על אבני המזבח מקבילות לבניית המזבח וכתיבת התורה בהר חורב, הוא הר סיני:

תיאור בניית המזבח בסיני

^{שמות כד:ד} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְ־הוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

הציווי על בניית המזבח

^{שמות כז:ב‑ג} …וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת…

היעלמותם של הר גריזים והר עיבל מיתר ספרי המקרא

ספר יהושע (ח:ל–לה) מספר כי יהושע מילא בקפידה אחר הוראותיו של משה, ובכך מדגיש את חשיבותו של המעמד. אף על פי כן, ההרים אינם נזכרים שוב בשום מקום אחר במקרא,^[2] והמסורת היהודית אינה מייחסת להם כל חשיבות. הדבר עומד בניגוד מוחלט למעמדה של ירושלים, הממלאת תפקיד מרכזי בספרי הנביאים והכתובים (שמה נזכר מאות פעמים!), אף שחמשת חומשי התורה לא נוקבים בשמה כלל וכלל.^[3]

אפילו חוק ריכוז הפולחן בספר דברים, שבו היינו מצפים לאזכור ירושלים, אינו נוקב בשמה. במקום זאת נוקט נוסח המסורה את הביטוי "המקום אשר יבחר י־הוה", החוזר בספר דברים לא פחות מ-22 פעמים. השומרונים מחזיקים בגרסה שונה מעט של התורה, ונוסחו המדויק של ביטוי זה בספר דברים הוא אחד מן ההבדלים המהותיים בין הגרסאות.

התורה השומרונית וקדושתו של הר גריזים

ששת אלפים שינויי נוסח לערך מבדילים בין התורה השומרונית לנוסח המסורה. מרבית שינויי הנוסח אינם מעשה ידי השומרונים, אלא נמצאו כבר בנוסח התורה הקדם-שומרוני שהגיע לידיהם, ושנמצאו לו ראיות במגילות ים המלח.^[4] קבוצה אחת של שינויי נוסח, שככל הנראה כן נוספה בידי השומרונים, היא פירושים המדגישים את חשיבותו של הר גריזים כאתר הפולחן שבחר י־הוה.^[5] השינוי מופיע בשלוש גרסאות:

1. הר גריזים ולא הר עיבל הוא ההר שעליו נבנה המזבח ונכתבה ה"תורה". לפי התפיסה השומרונית, מתקבל יותר על הדעת שהמזבח ייבנה בהר גריזים, שנבחר להיות "הר הברכה", ולא בהר עיבל, שהוא "הר הקללה".
2. בנוסח השומרוני כתוב "במקום אשר בחר י־הוה" בכל מקום שבו נוסח המסורה אומר "במקום אשר יבחר י־הוה", פרשנות המשתקפת אף בתרגום השבעים. כיוון שהמקום היחיד בתורה שבו ה' מצווה לבנות מזבח הוא הר גריזים (על פי הנוסח השומרוני), ברור שהר גריזים הוא המקום שנבחר.^[6]
3. הנוסח השומרוני של עשרת הדברות כפי שהוא מופיע בספר שמות ובספר דברים כולל דיבר המורה לבנות מזבח בהר גריזים.^[7]

חמישה חומשי תורה הם כלל המקרא השומרוני; השומרונים אינם מוסרים את שאר ספרי התנ"ך^[8] ורואים בהם טקסטים יהודיים בלבד. לפיכך, אין כל התייחסות לירושלים כעיר הקודש בכתבי הקודש שלהם. התורה השומרונית תומכת בקדושתו של הר גריזים ובמסורת השומרונית שלפיה הר גריזים הוא המקום שבחר י־הוה, והוא המקום הראוי למקדש.

המקדש השומרוני וחורבנו

יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יא:321–330) מציין כי המקדש השומרוני בהר גריזים נבנה במהלך המאה הרביעית לפני הספירה, אולם חפירות ארכיאולוגיות באתר מלמדות כי המקדש עמד שם כבר קודם, במאה החמישית לפני הספירה, כלומר בתקופה הפרסית.^[9]

המקדש השומרוני נחרב בידי יוחנן הורקנוס, השליט החשמונאי של יהודה, בשנת 109 לפני הספירה. הוא לא נבנה מחדש מעולם. אף על פי כן, השומרונים שימרו – ועודם משמרים – את הסדר החברתי שהתקיים בתקופה שבה עמד מקדשם על תילו: הכהן הגדול עודנו עומד בראש העדה, ועד ימינו הם מקריבים את קרבן הפסח בהר גריזים, למרות שאין עליו מקדש של ממש למעלה מאלפיים שנה.^[10]

מקומו של הר גריזים: האם חז"ל סמכו את ידיהם על הזיהוי השומרוני?

לנוכח התיאור הגאוגרפי המדויק שהתורה מספקת למקום בתוך תיאור טכס הברכות והקללות, מקומו של הר גריזים אמור להיות מובן מאליו:

^{דברים יא:ל} הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה.

אלוני מורה נזכרים בבראשית (יב:ו) בסמיכות לשכם. גם המשנה (סוטה ז:ה) מעידה על כך:

ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שבאצל אלוני מורה. שנאמר (דברים יא:ל): 'הלא המה בעבר הירדן' וגו’, ולהלן הוא אומר (בראשית יב:ו): 'ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה' מה אלון מורה האמור להלן שכם, אף אלון מורה האמור כאן.

חז"ל ידעו אפוא היכן מקומם של הר גריזים והר עיבל, ולרוב שררה ביניהם תמימות דעים באשר לזיהוי הרים אלו.

חלופה פולמוסית

דעה אחרת באשר למקומם של ההרים הנזכרים בדברים יא:ל מופיעה בתלמוד הירושלמי (סוטה ז:ג).^[11] רבי יהודה מסכים עם הזיהוי השומרוני של הר גריזים, אולם רבי אליעזר סבור כי האתרים שמתארת התורה אינם הר גריזים והר עיבל המצויים בשומרון, אלא שתי גבעות מלאכותיות שהוקמו בקרבת הירדן לצורך המעמד.

שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל.

אף שהירושלמי מסביר בפרוטרוט כיצד מפרש רבי אליעזר כל חלק בפסוק,^[12] המניע לפירוש זה הוא הפולמוס היהודי-שומרוני, ומטרתו להפקיע את הקדושה שמייחסת המסורת השומרונית להר גריזים.^[13]

אוסביוס מצדד בדעת רבי אליעזר

אוסביוס מקיסריה, איש המאה הרביעית לספירה ואחד מאבות הכנסיה הבולטים, כותב באונומסטיקון^[14] שלו:

(307) עיבל Γαιβαλ (דברים יא:כט). הר בארץ ההבטחה. משה צווה לבנות שם משבח (דברים כז:ד–ה). ואומרים שנמצאים שני הרים אצל יריחו זה מול זה וקרובים (זה לזה). האחד מהם הוא גרזים והשני – עיבל. אבל השומרונים מראים (הרים) אחרים הנמצאים אצל שכם. טועים הם, כי ההרים שהם מראים רחוקים מאד זה מזה (עד כדי) כך שאי אפשר לשמוע מצד אחד את הקוראים מהצד השני.^[15]

מעניין לציין ששתי המסורות באשר למיקומם של ההרים באות לידי ביטוי במפת מידבא (המאה השישית לספירה בקירוב),^[16] שבה מופיעים הר גריזים והר עיבל פעמיים: פעם אחת ליד שכם ופעם אחת בקרבת יריחו. הספירה הכפולה של ההרים נוטלת את העוקץ מעמדתו הפולמוסית של רבי אליעזר, ובסופו של דבר רק מבלבלת את עורכי המפות הקוראים המסורתיים של המקרא.

חלק ב

זהות השומרונים ומעמדם: פולמוס עתיק יומין

ספרות חז"ל מתפלמסת גם עם עדותם של השומרונים באשר לזהותם ולמעמדם.^[17] השומרונים טוענים כי מוצאם מבני ישראל, ושורשיהם בממלכת ישראל בימי בית ראשון, בני השבטים אפרים ומנשה וכן כהנים משבט לוי. לתפיסתם הכהנים השומרונים הם נצר לשושלת פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרן.

לעומתם, המסורת היהודאית טוענת כי מוצאם של השומרונים בגולים שהובאו לארץ ישראל בידי האשורים מחבלי ארץ שונים במסופוטמיה לאחר חורבן הממלכה הצפונית בשנת 721 לפני הספירה.^[18] טענה זו נשמעת לראשונה במלכים ב יז. לפי פרק זה השומרונים היו בתחילה עובדי אלילים, והם החלו לעבוד את אלוהי ישראל רק לאחר שאריות הרגו בהם (פסוק כה), והם ביקשו לפייס את האלים המקומיים. המקרא ממשיך ומאשים את השומרונים בכך שמעולם לא קיבלו בלב שלם את המונותאיזם הישראלי:

^{מלכים ב יז:מא} וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת יְ־הֹוָה וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

מרבית החוקרים בני ימינו רואים בדברי המקרא טענה פולמוסית, ומניחים שאבות אבותיהם של השומרונים היו ערוב של יהודאים וישראלים, ויתכן שמקצתם היו זרים שהוגלו אל האזור אחרי חורבן הממלכה הצפונית. היחסים בין היהודאים והשומרונים ידעו עליות ומורדות בשנים שבין כתיבת מלכים ב יז ובין תקופת חז"ל.^[19]

בשלהי תקופת בית שני ובתקופת חז"ל, כבר ראו יהודים רבים את הכתוב במלכים ב יז כדיווח עובדתי. מסיבה זו יוסף בן מתתיהו וחז"ל מכנים את השומרונים בכינוי "כותים", שמקורו באחד מחבלי הארץ שמהם הובאו אל השומרון - כותה (מלכים ב יז:כד). מטרת השימוש בכינוי זה היא להטיל ספק בכשרותם של השומרונים. כמה חכמים התבססו על דברי המקרא כדי להביע את דעתם באשר לשומרונים בני זמנם, והודיעו נחרצות כי "כותים גירי אריות הם", כלומר, גרים שלא לשם שמים (בבלי בבא קמא לח ע"ב).

שומרונים ויהודים בתקופה התנאית

בתקופת המשנה היה יחסם של החכמים לשומרונים אמביוולנטי. חלק ממנהגיהם נחשבו מנהגים יהודיים, כמו למשל טהרה, מילה, שמירת שבת ואכילת מצות בפסח. במקומות אחרים ראתה בהם ההלכה גויים, ואסרה אכילת לחם ומזון שבישל שומרוני, קבלת עדות משומרוני ועוד.^[20]

דוגמה ליחס חיובי כלפי השומרונים אפשר למצוא בתוספתא פסחים (ב:ג):

מצה של כותיים מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ור’ אלעזר אוסר, לפי שאין פקיעין בדקדוקי מצה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל."

תנא קמא, התנא עלום השם שדעתו מובאת ראשונה במשנה זו, מתיר אכילת מצה של שומרונים; רבי אלעזר חולק עליו, לא משום שהשומרונים הם גויים שמצתם אסורה מצד עצמה, אלא מכיוון שהם לא בקיאים בדקדוקי ההלכה שיש להקפיד עליהם בעת הכנת המצה.

דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, המעיד כי השומרונים מדקדקים ביותר במצוות, חשובה במיוחד עקב מעמדו כנשיא הסנהדרין בדור אושא (לאחר מרד בר כוכבא, באמצע המאה השניה לספירה). כמכלול, מקורות תנאיים אלו מעידים כי השומרונים נחשבו יהודים למחצה ולא גויים של ממש.

יהודה הנשיא פונה נגד השומרונים

ואולם, רק דור אחד לאחר מכן, בנו של רבן שמעון בן גמליאל - רבי יהודה הנשיא - משמיע דעה שונה לחלוטין בסוגית הפרשת תרומות ומעשרות לכהנים וללויים (תוספתא תרומות ד:יב):

"הכותי כגוי" - דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כותי כישראל."

שומרונים ויהודים בתקופה האמוראית

היחס השלילי לשומרונים שולט בשיח החז"לי בתקופה האמוראית. לדוגמה, רבי אבהו, שחי בקיסריה בראשית המאה הרביעית לספירה, רואה בשומרונים גויים, ומתבטא בעניינם בתוקפנות:

בעון (=שאלו ) מרבי אבהו: "חלוט (=חומץ) שלהן - מהו?"^[21] אמר לון: "הלואי היינו יכולין לוסר (לאסור) גם מימיהן" (ירושלמי עבודה זרה ה:ד, מד טור ד).

רבי יצחק בן יוסף שדריה (=נשלח בידי) רבי אבהו לאתויי חמרא (=לקחת יין) מבי כותאי. אשכחיה (=פגש) ההוא סבא, אמר לו: "לית (=אין) כאן שומרי תורה." הלך רבי יצחק וסִפֵּר דברים לפני רבי אבהו, והלך רבי אבהו וסִפֵּר דברים לפני רבי אמי ורבי אסי, ולא זזו משם עד שעשאום (=הכריזו עליהם) עובדי כוכבים גמורין (בבלי חולין ו ע"א).^[22]

שומרונים ויהודים: ההווה והעתיד

ההתכחשות המוחלטת לזיקה של השומרונים לבני ישראל בתקופה האמוראית אפיינה גם את גלגוליה המאוחרים של היהדות, וקרעה קרע שנותר בעינו כמעט אלפיים שנה. הנוסח השומרוני כמעט שלא היה מוכר למי שאינם שומרונים. בעידן המודרני הניב העניין המחודש שגילה המחקר בתורה השומרונית ספרים, תרגומים ומאמרים רבים, וחקר הנוסח השומרוני הפך לעיסוק מן המניין במחלקות לחקר המקרא.

באותו הזמן, עם שיבת היהודים בהמוניהם אל המזרח התיכון וייסוד מדינת ישראל, שבו היהודים והשומרונים לחיות זה לצד זה. בגלגול הנוכחי של שכנות זו נראה שהעוינות העתיקה נזנחה ונוצרו קשרי ידידות חדשים; ימים יגידו לאן תוביל הרעות ביניהם.