התרפים של רחל: ביקורת על הממלכה הצפונית

רחל גונבת תרפים מאביה לבן; מיכל משתמשת בהם כדי להציל את בעלה דוד מאביה שאול; מיכה מכניס אותם למשכן שהוא מקים בנחלתו. מה הם התרפים ומה תפקידם בסיפורים אלה?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

לבן מחפש את התרפים הגנובים, ברטולומה אסטבן מורילו, 1665-70. ויקימדיה

התרפים: אלילי הבית של לבן

כאשר יעקב מספר לנשותיו שהם עומדים לחמוק מנחלתו של לבן ולחזור לארץ כנען, רחל גונבת את התרפים של אביה (פס' יט). לבן רודף אחרי יעקב ומשפחתו, משיג אותם ומאשים את יעקב בגניבת אלוהיו:

 בראשית לא:ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי.‏

יעקב לא מודע לכך שרחל גנבה את התרפים ומגיב בתקיפות להאשמה:

 בראשית לא:לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.‏

יעקב, כמובן, לא ידע שרחל גנבה אותם. לבן מחפש באוהלי יעקב את התרפים החסרים, החל באוהלי השפחות, אחר כך באוהלי לאה ולבסוף באוהלי רחל (פס' לג). בינתיים רחל מתחכמת לו:

בראשׁית לא:לד וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. לא:לה וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

וכך לבן חיפש וחיפש, אך לא הצליח למצוא את מבוקשו. התרפים בסיפור הם אלילי הבית של לבן, שרחל כנראה רוצה לעצמה. רש"י (רבי שלמה יצחקי, ~1040-1105) הוטרד מאוד מהאפשרות הזאת ולכן כתב בפירושו לבראשית לא:יט "להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה". ובכל זאת, כפי שכותב האבן עזרא (1089-1167) בפירוש לאותו פסוק, "ואילו היה כן, למה הוליכה אותם עמה ולא טמנתם בדרך?" הכתוב לא מציין שרחל נפטרה מהם ובכך מותיר את הרושם הפשוט שהיא שמרה אותם לעצמה.

דמות מקראית נוספת שמחזיקה תרפים בביתה היא מיכל בת שאול, שמשתמשת בהם כדי לעזור לדוד להימלט מאנשי אביה בבואם ללכוד אותו:

שׁמואל א יט:יג וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד. יט:יד וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא.

על אף שאינם נקראים במפורש אלילים, אין ספק שמדובר בחפצים ביתיים.[1] שני הסיפורים האלה מציגים אפוא תרפים כחלק מפולחן ביתי - כלומר, לא חלק מהפולחן שמתקיים באתרים ציבוריים משותפים.

חפצי ניבוי

במקומות אחרים במקרא המילה 'תרפים' מתארת חפצים המשמשים לניבוי עתידות.[2] לדוגמה, יחזקאל מתאר את מלך בבל המשתמש בתרפים, כמו גם בחפצים אחרים, כדי לנבא אם עליו לתקוף את יהודה וירושלים:

יחזקאל כא:כו כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד.[3]

הנביא זכריה טוען שהעם הפסיק לפנות לי־הוה בבקשה לגשם בעקבות מנהיגיו, המשתמשים בתרפים כדי לחפש עתיד מבשר טוב:

זכריה י:ב כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה.

באותה מידה, כששמואל נוזף בשאול על כך שלא ציית במדוקדק להוראתו של י־הוה במלחמתו נגד עמלק, הוא מקביל את השימוש בתרפים ל'קסם', כלומר לנסיון לגילוי העתיד:

 שׁמואל א טו:כג כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר...

בפסוק זה, המחברים המקראיים מתייחסים בפן שלילי לגילוי עתידות; ציון המילה 'תרפים' כאן בקשר לשאול, אביה של מיכל ומלך משבט בנימין, משמעותי (עוד על כך בהמשך).

הפסוקים שהצגנו מרמזים שנעשה שימוש בתרפים על ידי מלכים או באתרי פולחן ממלכתיים. מי שנהג לבוא ולהתייעץ עם בעל מקצוע שידע להפיק את הידע הנכון מהתרפים קיבל מידע רב ערך. לפיכך, יש לראות את התרפים כמקבילה לאורים ותומים או לאפוד, שבהם נועצים בסיפורים שונים במקרא בענייני לפני יציאה לקרב או בנוגע לסכנות אחרות.[4]

ואכן, הושע הנביא הצפוני מזכיר את התרפים יחד עם האפוד:

 הושׁע ג:ד כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים.‏

אם התרפים היו חפצי ניבוי מקצועיים, הקשורים לכהנים ולמלכים הנועצים בהם, מדוע התורה מתארת אותם כאלילי בית? מדוע רחל ומיכל מתוארות כבעלות תרפים? תיאור משכן מיכה, שהוא סיפור שלישי שמזכיר את התרפים, שופך אור על עניין זה.[5]

בית האלוהים של מיכה: שופטים יז

בתחילת הסיפור מיכה מתוודה בפני אמו על כך שגנב את כספה:

 שׁפטים יז:א וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ. יז:ב וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַי־הוָה.‏

כאשר מיכה מחזיר את הכסף, אמו מחליטה להקדיש אותו לי־הוה, ומשתמשת ב-200 שקלים ליצירת צלמים:[6]

 שׁפטים יז:ג וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַי־הוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. יז:ד וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.‏

לאחר שהצורף יוצר את הצלמים הללו, מיכה הופך חלק מנחלתו לבית אלוהים ובו תרפים ואפוד. בנו משמש ככהן:

 שׁפטים יז:ה וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן.‏

שמענו על בית מיכה כבר בפסוק ד', אבל כאן מתברר שיש למיכה "בית אלוהים". זאת לא גומחת פולחן בתוך ביתו, אלא מבנה נפרד בתחום נחלתו או שטחו (בעברית המילה "בית" עשויה להתפרש כך). כאן בפסוק, וגם בהמשך הסיפור, הכתוב מציין את התרפים בנפרד מהצלמים (פסל ומסכה).[7] מתברר שמדובר בחפצים נפרדים. התרפים אינם אלילים אלא חלק מהתשתית הפולחנית שבה משתמשים בבית אלוהים, שכוללת חפצי ניבוי כדוגמת אפוד. העובדה שבית האלוהים הוא משכן ולא גומחת פולחן בתוך בית מיכה מסבירה מדוע לוי נודד מבית לחם יהודה עוצר שם בחיפוש אחר מקום שבו יוכל לשמש ככהן:

 שופטים יז:י וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן[8] וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי... יז:יב וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה. יז:יג וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יְ־הוָה לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן.‏

מדוע טורח ספר שופטים לספר על משכן נידח שהוקם על גבעה לא נודעת בידי אדם חסר חשיבות? התשובה נמצאת בחלק הבא של הסיפור, המתאר כיצד הציוד הפולחני הזה מגיע למרכז הפולחן הצפוני של שבט דן.

הקמת מרכז הכת בדן: שופטים יח

סיפורו של מיכה ממשיך עם הופעתם של צופים משבט דן, היושב לאורך החוף, בדרכם צפונה בחיפוש אחר אדמה חדשה להתיישבות (פס' א-ב). בדרכם צפונה הם מגיעים לבית האלוהים של מיכה ופוגשים את הלוי מיהודה שאותו הם מכירים (פס' ג). הוא מספר להם את סיפורו (פס' ד') ומתייעץ בשמם עם אלוהים, שאומר שהם יצליחו במשימה (פס'. ה-ו). כשהם מגיעים לצפון, הם מזהים את העיר הפיניקית לַיִשׁ (פס' ז), וחוזרים לבני השבט שלהם, שמחליטים לכבוש אותה (פס' ח-י).

בדרכם הם עוצרים שוב אצל מיכה, אבל הפעם כדי לגנוב את חפצי הפולחן (פס' יא-יד). כשהם נכנסים לבית האלוהים ומתחילים לקחת את החפצים (פס' טו-יח), הכהן הלוי שואל אותם מה הם עושים, והם עונים:

 שופטים יח:יט ...הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל. יח:כ וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם.‏

בני דן יוצאים עם השלל. כאשר מיכה רודף אחריהם ומנסה לעצור בעדם, הם מאיימים עליו ולכן הוא נסוג (פס' כא-כו). בני דן שוחטים את יושבי ליש (פס' כז-כט) ומקימים אתר פולחן בחסות אותו לוי:

שׁפטים יח:ל וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה[9] הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ.[10]

המשפט המסכם מבהיר שכל הסיפור שקראנו הוא למעשה סיפור ייסוד שמטיל דופי במשכן ממלכת ישראל הצפונית בדן.

השוואה לשילה

הסיפור מסתיים בהשוואה ביקורתית מרומזת בין מקדש האלילים של דן למקדש שילה המאושר בתנ"ך:

שופטים יח:לא וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים[11] בְּשִׁלֹה.‏

לפי התיאור המקראי, מקדש שילה כלל את אוהל מועד שהקים יהושע (יהושע יח:א) ובו ארון הברית, ובראשו עמד עלי הכהן. לעומת זאת, מקדש דן נוסדה על ידי בני שבט דן, שהסיפור מתאר אותם כשודדים ורוצחים; המקדש שלהם כלל את הצלמים שעשה מיכה יחד עם התרפים והאפוד שלו; ובראשו עמד כהן ששדד את מעסיקו הראשון.

הפולמוס נגד אתר הפולחן דן

סיפור מיכה הוא חלק מתֶמָה שמבטאת את חוסר הלגיטימיות של אתרי הפולחן בממלכה הצפונית. תמה שקיימת גם בטקסטים מקראיים אחרים. לדוגמה, ספר מלכים מכיל סיפורי ייסוד מקדש הן לדן והן לבית אל, ומקשר בינם לבין (מה שהמחבר תפש כ)עבודת אלילים.

לאחר שירבעם מוביל את ישראל להקמת ממלכה חדשה נפרדת מממלכת דוד, הוא מקים שני אתרי פולחן להתחרות בבית המקדש בירושלים: אחד בבית-אל ואחד בדן. בכל אחד מהם הוא מציב עגל זהב (מלכים א יב:כח-ל). סיפור ייסוד זה נועד להטיל רפש בשני המקדשים העיקריים בממלכה הצפונית.

בדומה לכך, עיקרו של סיפור מיכה הוא לשלוח חיצי לעג לפולחן הצפוני, שמטרתן הספציפית היא האתר בדן. משפחתו של מיכה אמנם עשירה, אך הוא בחור כפרי חסר השכלה או הסמכה פולחנית. באמצעות רצף נסיבות מגוחכות, הוא מקים בית אלוהים משלו ומציידו במלואו בחפצים פולחניים, שלבסוף נגנבים על ידי בריונים משבט דן וכהן-לוי חסר עכבות. סיפור הייסוד האבסורדי הזה לאתר הפולחן החשוב בדן מתחיל בתעלוליו של מיכה ואמו.

אמו של מיכה

דמויות נשים בספר שופטים מופיעות לעתים קרובות על מנת לבייש גבר מקביל בסיפור. דבורה "אם בישראל" נועדה לבייש את ברק על חוסר המעש שלו (שופטים ד-ה), יעל מביישת את סיסרא כשהיא הורגת אותו באוהלה (שופטים ד-ה), ואישה אלמונית מביישת את אבימלך כשהיא הורגת אותו באבן ריחיים עליונה. (שופטים ט). גם דמות אמו של מיכה משמשת כדי ללעוג לבנה.

הסיפור נפתח בגבר ששודד את אמו שלו. היא אמנם מואילה בטובה לסלוח לו ואף לברך אותו, אבל היא מקרה קלאסי של ניגוד בין מילים ומעשים. אמו של מיכה אומרת שהיא תיתן לבנה את השליטה בכסף, אבל מזמינה את הצורף בעצמה. היא אומרת שהיא מקדישה את כל 1100 השקלים של הכסף לי־הוה, אך משתמשת רק ב-200. בנוסף, היא משתמשת בכסף ליצירת "פסל ומסכה", דבר שי־הוה אוסר עליו בכל המקרא - לרבות בעשרת הדברות. נראה שגם מיכה לא מודע לכך שי־הוה אינו אוהד אלילים.

חוסר הכשירות הפולחנית של מיכה לאור המזרח הקרוב הקדום

מחבר הסיפור לועג במרומז לחוסר הידע הפולחני של מיכה בכך שהוא מקים את בית אלוהים ואת האליל שלו בניגוד לכל מה שהיה מקובל במזרח הקרוב הקדום:

הקמת האתר – למיכה פשוט "יש" בית אלוהים (יז:ד), מבלי לייסד אותו רשמית בטכס חנוכה (השוו למלכים א, ח) ובטקס הצבת הפסל.[12]

הכהן הוא אחרון – מיכה מקים תחילה את הפסל, אחר כך את בית האלוהים, ולבסוף הופך את בנו לכהן. לפי המוסכמות של המזרח הקרוב הקדום זהו סדר שגוי: ראשית יש למנות כהן, כך שיוכל להנחות את הטכס ש"מחייה" את הפסל והופך אותו לחפץ פולחני .

הפעלת הפסל – הצלם לא הופך לאליל ללא כהן שיבצע טקס הפעלה ספציפי. אבל, כאמור, למיכה אין בשלב הראשון כהן שיבצע את הטקס הזה. [13]

"אלוהי אשר עשיתי" – כאשר בני דן נמלטים עם הסחורה ממקדשו של מיכה, הוא מתעמת איתם:

שׁפטים יח:כד וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד...

לפי המקובל בפולחן במזרח הקרוב הקדום, אזכור המקורות הפיזיים של הפסל הפולחני אחרי שעבר את טכס ההקדשה ו"הפך" לאל הוא חילול קודש. עם זאת, מיכה פולט שהוא יצר את הפסל בעצמו.[14] הדבר מוזכר פעמיים בדברי המספר (פס' כז, לא), כנראה כדי ללעוג לצלם עצמו, בתור חפץ שנוצר על ידי אדם ואינו אלוהות כלל. יתרה מזאת, הטענה של מיכה כלל לא נכונה! האליל נוצר על ידי צורף מקצועי ומיכה לא שילם עליו כלל - אמו הי זו ששילמה.

בית אלוהים ובית אל

סביר להניח שהשימוש בצירוף הנדיר 'בית אלוהים' לתיאור מקדש מיכה[15] מרמז לסיפור הייסוּד (או ה-hieros logos) של בית-אל על ידי יעקב.[16] לאחר שהוא מתעורר מחלום הסולם שראשו בשמיים, יעקב אומר: 

 בראשית כח:יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם... כח:כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.‏

בעוד שיעקב ייסד את מקדש בית אל בתגובה לחזון מאלוהים, מיכה ייסד שאת מקדש דן, בתגובה לכך שגנב את הכסף של אמו. בעוד יעקב מקים מצבה, מיכה עושה פסל. במילים אחרות, המחבר של סיפור מיכה רומז לסיפור על יעקב שייסד את בית-אל, וכך יוצר סיפור ייסוד מגוחך לאתר הפולחן המקביל לו, בדן.

סיפורי התרפים: אין קשר לפולחן משפחתי

סיפור בית האלוהים של מיכה מסמל אתרי פולחן בממלכה הצפונית. מחברי הסיפור, בני הממלכה הדרומית, ביקשו ללעוג לאתרים אלה. בעוד התרפים שימשו כחפץ ניבוי מקובל בממלכה הצפונית, הם נחשבו בעייתיים בדרום. זאת הסיבה שהמלך יאשיהו משמיד אותם:

מלכים ב כג:כד וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ...[17]

אני טוען שיש להבין את סיפור גניבת התרפים של רחל מאביה בצורה דומה. רחל היא אמם של בנימין, אפרים ומנשה – שבטי הליבה של ממלכת ישראל הצפונית. היא גם אמם של נפתלי ודן דרך אמתה בלהה. סיפור גניבת התרפים נועד למעשה להסביר את מקורו של פריט פולחן זה בקרב שבטי הצפון.

המקור הצפוני של התרפים עשוי גם להסביר מדוע למיכל יש תרפים: מיכל היא בתו של שאול, בן לשבט בנימין ומלך ישראל. ייתכן ויש ברשותה פריט פולחני כזה בבית בגלל שהיא בת המלך, ולפיכך היא עשירה דיה להחזיק בביתה חפצים שבדרך כלל ניתן היה למצוא רק באתרי פולחן.

למה לקרוא להם אלילים?

אם התרפים אינם אלילים אלא חפצי ניבוי, מדוע התורה שמה בפי לבן את הביטוי "אלוהיי?" אני טוען שזהו אמצעי רטורי נפוץ אחרים במקרא, שנועד להכפיש צורת פולחן שהמחברים מסתייגים ממנה.

דוגמה קלסית היא התיאור הפולמוסי של עגלי הזהב במקדשים בצפון. שלפי המקרא, ירבעם מכנה אותם "אלוהים":

מלכים א יב:כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יב:כט וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.[18] 

ספר מלכים כולל את העגלים יחד עם פולחן הבעל ולכאורה חטאים צפוניים אחרים כדי להסביר את חורבן הממלכה הצפונית (מלכים ב יז: טז-יז).[19] בה בעת, המקרא טוען שבמשכן, וכן בבית המקדש, עמדו פסלי כרובים.[20] במקום להוקיע את הכרובים כעבודה זרה ועשיית פסל ומסכה המקרא מציג אותם כרצון אלוהים. זאת למרות שכרובי הזהב היו פחות או יותר זהים לעגל הזהב. אנו פוגשים כאן את ההטייה הדרומית של מחברי המקרא, המקבלים את הנורמות הפולחניות שלהם כלגיטימיות ומוקיעים את הנורמות הפולחניות הצפוניות כאליליות.

אפשר לראות את אותה גישה בתיאורים של חפצי ניבוי. באופן כללי המקרא מתנגד לגילוי עתידות, אך יוצאים מכלל זה האורים ותומים, האפוד וההתייעצות עם נביאים. שיטות אלה בכל זאת נחשבו ללגיטימיות. התרפים לעומת זאת, היו בשימוש בעיקר בצפון יחד עם צורות הניבוי האסורות, כמו ניחוש והעלאה באוב.

הלעג והזיהוי עם אלילים הוא חלק מהדחייה הפולמוסית של המקרא את התרפים האהובים בצפון. תיאור גניבת התרפים בידי רחל נועד ללעוג לצפון. לפי סיפור זה הפולחן הבעייתי של היוועצות בתרפים התחיל אצל רחל, אמם של שבטי הצפון, כשגנבה את תרפי אביה עובד האלילים והביאה אותם לארץ.

הערות שוליים

הערות שוליים

פרופ' ארין דרבי היא פרופסור חבר ליהדות קדומה במחלקה ללימודי דתות של אוניברסיטת טנסי וראש ראשות המחקר לתואר ראשון. היא בעלת תואר M.A בלימודי דתות מאוניברסיטת מיזורי סטייט ו-Ph.D בדתות מאוניברסיטת דיוק. בספריה דרבי עוסקת בהקשרים מגדריים, גיאופוליטיים והיסטוריים של צלמיות מתקופת הברזל בדרום הלבנט. דרבי קיבלה תמיכה לעבודתה מקרן המחקר לענייני חינוך ותרבות והקרן הלאומית למדעי הרוח במכון  אולברייט למחקר ארכיאולוגי בירושלים. כמו כן, קיבלה תמיכה במחקריה במרכז האמריקני למחקר בעמאן, ירדן ובמכון המחקר הארכיאולוגי האמריקני של קפריסין בניקוסיה שבקפריסין.  דרבי היא גם ארכיאולוגית שטח פעילה, הפועלת בישראל ובירדן. משנת 2009 היא ובעלה, ד"ר רוברט דרבי, מנהלים יחד את הפרויקט הארכיאולוגי עין ע'רנדל בדרום ירדן.