ספר דברים על הבעיה של שימוש בחושים לחוות את אלוהים

התיאור הסובייקטיבי של משה

בניגוד לארבעת ספרי התורה הראשונים, ספר דברים מסופר במידה רבה מנקודת מבט בגוף ראשון – מנקודת מבטו של משה המספר על ההתרחשויות של ישראל מתוך זווית הראייה המיוחדת שלו. ייתכן שההחלטה של ספר דברים לספר את סיפורו מנקודת מבט סובייקטיבית ואישית קשורה למאפיין ייחודי נוסף לספר דברים: העיסוק בממדים הסובייקטיביים של החוויה הדתית.^[1]

ספר דברים מתמקד במה שמתרחש בתוך עולמם הסובייקטיבי של בני ישראל יותר מספרי התורה האחרים. הספר מתייחס למשל לזיכרונות שלהם, לקשר הרגשי שהם חשים כלפי אלוהים, ולאהבתם או יראתם אותו. בין השאר הוא כולל התמקדות בחושים, במסגרת ההאשמה החידתית של משה כי בני ישראל אינם מסוגלים להשתמש בחושיהם כראוי (דברים ט:א-ג):

^{דברים כט:א} ...אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ־הוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. ^כט:ב הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. ^כט:ג וְלֹא נָתַן יְ־הוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

משה מזהה את הבעיה של ישראל כחוסר יכולת לפרש נכונה את אשר הם רואים ושומעים.

עיניים עצומות לרווחה: סיפור המרגלים

כבר בתחילת ספר דברים מתגלה עניין בחושים, כאשר משה מספר מחדש את סיפור המרגלים שסופר כבר בבמדבר יג-יד.^[2] בשתי הגרסאות, העם מסרב להמשיך את המסע אל תוך ארץ ישראל מתוך פחד. בספר במדבר, הפחד נובע מהמרגלים עצמם:

^{במדבר יג:כז} וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. ^יג:כח אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם...

^יג:לב וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

לעומת זאת, בתיאור של ספר דברים, הבהלה של העם לא נובעת ממה שהם שומעים מהמרגלים.  בגרסה זו המרגלים דווקא מציעים תיאור חיובי לחלוטין:

^{דברים א:כה} וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. ^א:כו וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

משה רומז בפסוק כו כי סירובו של העם להיכנס לארץ נבע מפחדים שהתגבשו בתוך תוכו בזמן שהמתינו חסרי מעש באוהליהם. כתוצאה מכך בני ישראל לא הצליחו להגיב בצורה נכונה לחווייה החושית שלהם – כלומר לדיווח של המרגלים.

ניסיונו של משה להרגיע את המצב

ספר דברים מכניס שינוי נוסף לסיפור על ידי יצירת נאום שהוא מכניס לפיו של משה. מטרת נאומו של משה היא להרגיע את המצב ולהשפיע על בני ישראל להסכים להיכנס לארץ למרות חששותיהם (דברים א: כט-לב; ראו מילים מודגשות):

^{דברים א:כט} וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ^א:ל יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. ^א:לא וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ...

זהו נאום ללא מקבילה בספר במדבר. הוספת הנאום לסיפור, יחד עם השינוי בהצגת הדיווח של המרגלים, הופכים את מקרה המרגלים לסיפור הממחיש כי ישראל לא הבינו מה עיניהם חושפות בפניהם. לדברי משה, לעם היו הרבה עדויות גלויות לכוחו של אלוהים. העם ראה במו עיניו את מה שאלוהים עשה עבורו במצרים ובמדבר ובכל זאת בחר שלא להאמין:

^א:לב וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

בסופו של דבר, אלוהים שומע את תלונותיהם (עוד על החוש הזה יובא בהמשך) ומעניש אותם בכך שאף אחד מהם לעולם לא יראה את הארץ:

^א:לד וַיִּשְׁמַע יְ־הוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. ^א:לה אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.

תוספות אחרות הקשורות לראייה

הגרסה של ספר דברים לסיפור המרגלים היא חלק מסדרה גדולה יותר של תוספות הקשורות לחוש הראייה, המוכנסות לאורך ארבעת הפרקים הראשונים.

לא לשכוח את אשר ראית – במספר הזדמנויות, למשל, משה מרגיש צורך להזכיר ליהושע את מה שהוא ראה במו עיניו:

^{דברים ג:כא} וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה...

באופן דומה, משה מזכיר לבני ישראל את מה שהם ראו במו עיניהם (דברים ד:ג) או מדרבן אותם שלא לשכוח את מה שראו (ד:ט):

^ד:ג עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר...

^ד:ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ...

שוב, הפסוקים הללו מתארים כי בני ישראל פשוט לא מבינים את מה שעיניהם רואות.

למשה מותר לראות את הארץ - באותו קטע ממש משה נזכר כיצד הוא רצה להיכנס לארץ כנען בעצמו אך אלוהים שלל את רשותו להיכנס (ג:כה-כו). עם זאת, אלוהים העניק לו רשות לראות את הארץ:

^{דברים ג:כז} עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

הנביא משה יכול לראות את מה שהוא משתוקק לראות ולחוות רק מרחוק,  אך לא יזכה להתקרב. זו הבעיה של משה, אבל הבעיה של ישראל שונה לגמרי. בני ישראל ייכנסו בעצמם לארץ והם יראו ויחוו את הכל בחושיהם. ובכל זאת, משה דואג שאפילו זה לא יוביל לאפקט הרצוי, ושהם עדיין לא יפנימו את חשיבות הדברים.

בני ישראל לא יכולים לראות את אלוהים, או שלא ניתן לראות את אלוהים: דברים לעומת שמות

בעיבוד המחודש שלו למעמד הר סיני, ספר דברים מפנה את תשומת הלב לבעיה נוספת בחוש הראייה. בשני הדיווחים על ההתגלות בני ישראל אינם רואים את אלוהים, אולם הסיבה לכך שונה בכל אחד מן התיאורים.

בספר שמות הסיבה שלא ניתן לראות את אלוהים היא שהוא נמצא על הר מכוסה עשן:

^{שמות יט:יח} וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְ־הוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן...

יתר על כן, אלוהים מזהיר את בני ישראל באופן ספציפי לא לעלות אל ההר ולא לנסות לראות את אלוהים:

^יט:כא וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְ־הוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.

חשוב לציין שהחשש הוא שאם אנשים יעלו אל ההר הם יראו את אלוהים, ורבים מהם – לא כולם – ימותו כתוצאה מכך. במילים אחרות, על פי ספר שמות, אלוהים מופיע בארץ בדמות גוף שניתן לראות, והיא הסיבה לעשן ולכללי הריחוק שניתנו לבני ישראל. למעשה, בשמות כד:ט-יב, אלוהים אכן מאפשר לקבוצה נבחרת מקרב בני ישראל להציץ בו בזמן שהם אוכלים:

^{שמות כד:י} וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר.

בדברים, לעומת זאת, אלוהים אינו מתגלה בדמות הגוף.^[3] אלוהים אמנם מדבר מתוך האש, אך בני ישראל לא אמורים לחשוב שאלוהים התגלה בצורה גשמית כלשהי באש:

^{דברים ד:יב} וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

למרות שהפסוק מציין שהקול הגיע מתוך האש, בהמשך הפרק אנו שומעים כי מקור הקול בשמיים, גם אם בפועל הוא מוקרן מתוך האש:

^ד:לו מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

בכל צורה שנבין את הרעיון הזה, ברור שבספר דברים אלוהים מתגלה רק במילים ובאש, ולא בדמות גוף, וכי משה מזכיר לבני ישראל שהם למדו זאת ממקור ראשון במהלך מפגשם עם אלוהים בחורב.

אלילים - התעלמות ממה שהם למדו בעיניים

אולם שוב ושוב, משה מודאג שבני ישראל יתעלמו מהחוויה החושית שלהם – כפי שעשו בסיפור עגל הזהב – ויפנו לדמויות מלאכותיות (או אלילים) המייחסות בטעות לאלוהים דמות גוף כדי למלא את הרִיק מחוויה חזותית של אלוהים (דברים ד:יד-טו):

^{דברים ד:טו} וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְ־הוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ^ד:טז פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל...

ספר דברים מקשר בין היעדר דמות הגוף במהלך ההתגלות לבין האיסור לפסול אלילים: לישראל אסור לעבוד את אלוהים בצורה חזותית כי הם ראו בעצמם שאלוהים אינו מופיע בפני בני אדם בדמות הגוף. רעיון זה ייחודי לספר דברים. ספר שמות לעומת זאת אף פעם לא באמת מסביר מדוע אלוהים אוסר על ייצוג חומרי של דמות האל.

שמיעה: הורדת עוצמת קולו של אלוהים

ראייה היא לא החוש היחיד שעולה בשיח של משה על ההתגלות בחורב. כפי שצוין לעיל, בעוד שבני ישראל רואים רק אש, הם שומעים את קולו של אלוהים. משה חוזר על כך גם בפרק הבא (שמיעה מודגשת, ראיה עם קו תחתון):

^{דברים ה:יט} וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. ^ה:כ וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.

בני ישראל שומעים את קולו של אלוהים יוצא מתוך האש, והם רואים את הוד נוכחותו של אלוהים (אם כי לא את גופו). הם גם מבינים שהם שרדו, והדיבור עם אלוהים לא היה קטלני. ועדיין, בגלל חוסר יכולתם להבין כראוי את מה שהם ראו, בני ישראל מאמינים שאם הם ימשיכו לראות את אש אלוהים ולשמוע את קול אלוהים, הם ימותו בכל מקרה:

^{דברים ה:כא} וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. ^ה:כב כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.

לאחר שהעם מגיע למסקנה זו, הם מבקשים ממשה לשמש להם כמתווך:

^ה:כג קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ.

אלוהים שומע את דבריהם – אותו ביטוי בדיוק המשמש בסיפור המרגלים – אבל הפעם נראה שאלוהים לא כועס.

^ה:כד וַיִּשְׁמַע יְ־הוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ.

החלפת שמיעת קולו של האלוהים בשמיעת קולו של משה

למרות שאלוהים מסכים לתקשר עם העם דרך תיווכו של משה, אלוהים מודאג מכך שהתגלות בלתי ישירה, ללא החוויה החושית של קול ואש האלוהים, עשויה להותיר פחות רושם וכתוצאה מכך בני ישראל ישכחו את מה שהם חוו לזמן קצר בחורב.

לכן, במהלך הנאום של משה לבני ישראל בספר דברים, הוא מדגיש שוב ושוב את החשיבות שהם ישמעו לו:

^{דברים ד:א} וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת...

^ה:א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם...

^ו:א וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם... ^ו:ג וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת...

^ו:ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ־הוָה אֱלֹהֵינוּ יְ־הוָה אֶחָד.

^ט:א שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן...

^כז:ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ. ^כז:י וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו‍ֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

החלפת קולו של האלוהים בשינון המצוות

בנוסף לבקשתו מבני ישראל שיקשיבו, משה קובע סדרה של מנהגים שנועדו לשָמֵּר בקרב בני ישראל את זיכרון שמיעת קולו של אלוהים במו אזניהם (דברים ו:ו-ט):

^{דברים ו:ו} וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. ^ו:ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

אלה כמובן המילים המפורסמות של קריאת שמע, טקסט מרכזי בתפילה היהודית. כאשר קוראים את המילים האלה בהקשרן המקורי, ניכר שהן משקפות את המאמץ של הטקסט למצוא פתרון לאתגר של שמיעת קולו של אלוהים. לא ניתן לשמוע את הקול הזה באופן ישיר, אבל בני ישראל לא יכולים לאפשר למילים האלה להיעלם מזיכרונם. לפיכך, משה מצווה עליהם לשנן כל הזמן את דברי ההתגלות של האלוהים, ולדקלם אותם יומם וליל.

בנוסף, הוא מצווה עליהם להציב בכל מקום תזכורות למצוות:

^{דברים ו:ח} וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ^ו:ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

המצוות המוזכרות בקטע זה – הוראת דבריו של משה לצאצים, דקלומם שוב ושוב, כריכתם על הגוף, הצבתם על דלתות ושערים – נבעו ככל הנראה מהשיטות בהן השתמשו מורים כדי לוודא שתלמידיהם לא ישכחו את מה שלמדו. ספר דברים מעניק לשיטות אלה תפקיד חדש שמטרתו יצירת  חוויה מלאכותית או מתֻווכת של קול האלוהים.  בצורה זו תיווצר חציצה כך שקול אלוהים לא יבלע את שומעיו מחד, אך בכל זאת ישמר כצליל חי באוזניהם מאידך.

שובע: אכילה עודפת

ספר דברים לעולם לא מצייר רשימה שיטתית של חושים, אך הוא מתקרב לכך כאשר בתיאור אלילי השקר שישראל יעבדו בגלות:

^{דברים ד:כח} וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

הפסוק מפרט ארבעה חושים, ושלושה מהם (ראייה, שמיעה וריח) חופפים ל"חמשת החושים" המוכרים בתפיסה המודרנית: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומגע.^[4] האכילה המוזכרת רביעית קשורה לחוש הטעם, אלא שבטקסטים מקראיים הדגש הוא לא על טעם, אלא על מה שהפה גורם לבטן. ניתן לקרוא לזה "תחושת שובע".

כשם שפרקי הפתיחה של ספר דברים דנים בעקביות בשמיעה וראייה, פרקים ו-ט מלאים בהתייחסות לאכילה ושובע. פרק ו ופרק ח מתארים את הענבים, הזיתים, הרימונים ומזונות מענגים אחרים שניתן למצוא ב"ארץ זבת חלב ודבש" (ו:יא; ח:ז-ט). ובכל זאת, משה מודאג מכך שהשפע והשובע שאלוהים יעניק לישראל בארץ יוביל להשפעה פרדוקסלית: במקום לגרום לבני ישראל להודות לאלוהים, זה דווקא יגרום להם לשכוח את אלוהים ואת מצוותיו:

^{דברים ו:יא} וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. ^ו:יב הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ־הוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...

^ח:ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. ^ח:ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם... ^ח:י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. ^ח:יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם...

^יא:יד וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. ^יא:טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. ^יא:טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.

הבעיה של ישראל היא שוב אותה בעיה – הם אכן מגיבים לחושים שלהם כמו שצריך. הם חווים שובע ובמקום שזה יוביל להכרה בעזרה של אלוהים, יש להם נטייה לשכוח את אלוהים. פתרון אחד הוא לזכור להודות לאלוהים על השפע (ח:י). למרות שלא ברור אם הטקסט המקראי מתכוון  למנהג פולחני ממשי, חז"ל לקחו את זאת כהשראה לקביעת ברכת המזון (מסכת ברכות ו ע"א).

רעב וצום

ספר דברים מבטא את הפחד שבני ישראל לא יפרשו נכונה את השובע גם בפסוקים נוספים, בהם משה מספר לבני ישראל שאלוהים הרעיב אותם במדבר אך שמר עליהם בחיים, כדי שילמדו שהחיים באים מאלוהים:

^{דברים כט:ד} וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. ^כט:ה לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

גם מוקדם יותר בספר דברים מופיעה טענה זהה, באותו חלק בו משה מביע שוב ושוב את דאגתו לגבי תגובתם של בני ישראל לשובע:

^{דברים ח:ג} וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ־הוָה יִחְיֶה הָאָדָם.

על פי ספר דברים, הרעבת בני ישראל^[5] היא דרכו של אלוהים ללמד אותם ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". זהו שיעור שאלוהים ומשה מקווים שיכין את בני ישראל להתמודד עם שובע מבלי לפרש אותו בצורה שגויה.^[6]

אכילה לשובע, על פי ספר דברים, מייצגת דרך נוספת לחוות את טוּב האל והגנתו (המשתקפים בתוצרת שישראל יזכו להנות ממנה בארץ). אך בדומה לראייה ושמיעה, שובע גם מסכן את יחסם של ישראל לאלוהים. ולראייה, משה מזהיר את בני ישראל שברגע שהם יאכלו לשובע נפשם, הם עלולים להתנשא ולשכוח את האל שהוציא אותם ממצרים.

הרעבה עצמית של משה

פרקים אלה כוללים גם את את זכרונות משה מהתענית שלו עצמו על ההר.

^{דברים ט:יח} וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה לְהַכְעִיסוֹ. ^ט:יט כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְ־הוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְ־הוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא.

בספר דברים ההרעבה העצמית של משה מכוונת להרגעת חמתו של אלוהים. גם כאן התיאור של 40 הימים ו-40 הלילות שונה משמעותית ממה שאנו מוצאים בשמות:

^{שמות לד:כח} וַיְהִי שָׁם עִם יְ־הוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

בשמות, ההימנעות מאכילה ושתייה קשורה לחוויה נשגבת שמשה חווה עם אלוהים, בזמן שהוא חורט את הדברות על לוחות הברית. הדבר ברור מהפסוק הבא שבו פניו של משה קורנות ביורדו מן ההר, דומה במקצת לישות שמימית. בקצרה, ספר שמות לא מתמקד בחווית המחסור. אולם כאשר שמים לב לשאר ההתייחסויות של ספר דברים לרעב כסבל וכמבחן מאלוהים, רואים כי בדברים חווית המחסור היא המטרה. יכולתו של משה להתמיד לאורך תקופה כה ארוכה של רעב מוכיחה שהוא, לפחות, יכול לעמוד במבחן זה. בפועל, זה מה שמאלץ את אלוהים לשמוע את תחינתו של משה על ישראל.

כאן ובמקומות אחרים נראה כי משה מגלם מעין הגשמה חושית שנמצאת מעבר להישג ידם של בני ישראל: הוא יכול לשמוע את קולו של אלוהים בזמן שהם לא יכולים לשאת אותו; הוא יכול לשלוט ברעב שלו בזמן שהם לא יכולים. היכולות של משה אינן משהו שבני ישראל יכולים לחקות. יתר על כן, הישגיו של משה חושפים את מגבלותיהם. עם זאת, אלוהים לפחות נותן להם דרך להתקרב לחווייתו של משה באמצעות פיתוח של מעין שמיעה מתֻווכת או סוג של אכילה ממוקדת נפשית.

ספר דברים כמדריך חושי

ספר דברים מבטא אמביוולנטיות לגבי השימוש בחושים.^[7] מצד אחד, החושים הם דרך חשובה לחוות את אלוהים. אלוהים מפגין את כבודו באש גדולה, מדבר אל ישראל בקול ומעניק להם ארץ המייצרת די מזון כדי לשבוע. מצד שני, בני ישראל מפגינים נטייה לפרש את החושים שלהם בצורה לא נכונה. הם לא ראו כל דמות אלוהים בחורב, אך עדיין רוצים ליצור צלם שלו. הם רואים את האש של אלוהים ושומעים את קולו בחורב, אך מפחדים להמשיך לראות ולשמוע עוד שמא ימותו. הם יזכו לשובע אבל, כך מנבא משה, זה רק יוביל אותם לשכוח את אלוהים ולבטוח בהצלחתם ובעוצמתם.

בספר דברים משה מנסה להילחם בנטייה זו על ידי יצירת שינוי בחיים המנטליים של בני ישראל, חדירה לדרכי החשיבה שלהם, התגברות על דרכי ההתנגדות שלהם לאלוהים.

איסור האלילים מזכיר לבני ישראל שאלוהים נמצא מעבר לעולם הזה ואינו חלק ממנו; השינון של מצוות האלוהים מזכיר לבני ישראל את התגלות האל בחורב; והצורך להודות לאלוהים כשהם שבעים, מזכיר לבני ישראל מהיכן מגיע השפע הזה, כפי שחוו בני ישראל בעת הרעב במדבר.

עד היום הזה - היום בו ניתן ספר דברים

בדברים כט:ג שבו פתחנו את החיבור הזה, משה אומר לישראל שהם לא הבינו את חוויותיהם בגלל ש" וְלֹֽא־נָתַן֩ יְ-הוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה ". מקובל לחשוב שכוונת הפסוק היא שעד ימינו בני ישראל נותרו באותו מצב. אבל ייתכן ונוכל גם להציע פרשנות אחרת המבוססת על הממצאים שלעיל. אולי מה שמשה אומר זה שאלוהים לא נתן להם את היכולת לפרש את חושיהם כראוי "עד היום הזה". כלומר, עכשיו, ביום זה, באמצעות ספר דברים, הם קיבלו את היכולת הזאת .

מתוך הדרשה על החושים שהצענו כאן ניתן לזהות שתי בעיות בסיסיות הקשורות ליכולת ההכרה, ועומדות בבסיס מערכת היחסים של ישראל עם אלוהים:

1. חוויה ישירה של אלוהים אינה אפשרית עבור העם: הם לא יכולים לראות את אלוהים ולא לשמוע את דברי אלוהים באופן ישיר.
2. יחסי העם עם אלוהים אינם יכולים להימשך בהיעדר חוויה שכזו; הם יוסחו על ידי האלים השקריים שאותם הם יכולים לראות, וזיכרונם את האלוהים יתפוגג עם הזמן.

ספר דברים עצמו ומצוותיו הם הפתרון לבעיות אלה. מדובר בניסיון לפַתֵּח דרך ביניים לחוות את אלוהים – דרך שאינה חוויה חושית גולמית מלאת יראה וגם אינה העדר חוויה כלל. משה מודה בכך כי עבור הדורות הבאים שאחריו, אלוהים אינו מובן בצורה חושית ישירה.  הסיבה אינה שאלוהים אינו שם, אלא שישראל לא למדו לדעת כיצד להשתמש בחושיהם כראוי. הלקח שהנביא מנסה להעביר באמצעות ספר דברים נועד לתקן את המגרעה הזו.

חשים בנוכחות התמידית של אלוהים

אם בני ישראל יעקבו אחר הוראותיו, כך מכריז הספר, הם יחושו את נוכחותו של אלוהים בדרכים שחמקו אפילו מאלה שאליהם אלוהים נחשף ישירות. הם יידעו שיש לאלוהים יותר ממה שהעיניים יכולות לחשוף. הם ישמעו את קולו הרועם של אלוהים מהדהד במילים שהם עצמם אמורים לחזור ולדקלם בפיהם. לבסוף, הם יוכלו לחוש את נוכחותו המתמשכת של אלוהים, את דאגתו של אלוהים ואת אהבתו, הן ברעב שהם סובלים והן בהנאה בעת מילוי בטנם לשובע.

משה מצהיר מוקדם יותר בדברים ד:ז: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּי־הוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". אם בני ישראל רק יבינו את מה שהעיניים, האוזניים והפה שלהם חשפו בפניהם, הם ידעו שאלוהים היה קרוב אליהם כל הזמן.