כיצד התפתח רעיון כתיבת התורה בידי משה

בשום מקום בתורה לא נאמר שמקורה אלוהי או שמשה חיברהּ.^[1] איננו יודעים כיצד בדיוק הפכה תפיסה זו לעמדה השלטת ביהדות הרבנית ובנצרות המוקדמת, אך אנו יכולים ללמוד מעט על התהליך מההתפתחות הסמנטית של המילה "תורה" בתנ"ך.

ההתפתחות הסמנטית של המילה "תורה"

משמעות המילה "תורה" היא "הוראה". במקרים רבים היא משמשת לציון הוראות נקודתיות, כמו פסיקותיו של שופט (שמות יח:טז; דברים יז:יא) או ההוראות שציווה אלוהים את אברהם (בראשית כו:ה). במקור הכוהני המילה משמשת על פי רוב לציון גוף ההנחיות לקיום טקס או ריטואל מסוים. סביר שמקור שימוש זה במילה "תורה" היה במגילות קצרות ממקור כוהני שתיעדו הנחיות לעריכת ריטואלים. כל מגילה שימרה את גוף ההנחיות הנוגעות לעניין מסוים ("זאת תורת ה...").

לעומת זאת, במקור הדברימי משמשת המילה "תורה" במשמעות רחבה יותר, והיא מציינת גם קודקס או קובץ חוקים. במקור זה המילה מורה על החלק המשפטי בספר דברים (גרסה כלשהי של פרקים יב–כו), שעל פי הכתוב מסר משה לבני ישראל בערבות מואב. בהקשר זה המילה "תורה" משקפת תפיסה דתית ריכוזית יותר, וממנו התפתח השימוש במילה לציון החיבור שעתיד להיות קאנוני.

כמו כן, בספר דברים מורה המילה "תורה" על מסמך כתוב, כפי שאנו למדים מהשימוש התכוף בצירופים כמו "ספר התורה ו"ספר הברית" ומהוראות שונות הנוגעות לכתיבה.^[2]

בכמה מקומות משתמשת האסכולה הדויטרונומיסטית בצירופים כגון "תורת משה", "ספר תורת משה" או "ספר התורה" ככינוי לספר דברים כולו כיחידה ספרותית, ולא רק לקובץ החוקים שבפרקים יב–כו. היחידה כוללת אפוא גם את ההקדמות ההיסטוריות והרטוריות לספר.^[3] ביהושע ח:לא למשל, מתוארת בניית המזבח בהר עיבל באופן הבא: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְ־הוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה", כאשר כוונת הכתוב לדברים כז:ב–ח.

"תורת משה" בספרי התנ"ך מן התקופה שלאחר גלות בבל

בחיבורים שנכתבו אחרי היציאה לגלות בבל (בייחוד עזרא–נחמיה ודברי הימים) קיבלה המילה "תורה" טווח סמנטי רחב יותר, שכלל את מרבית החומר הכלול בחומשי התורה ואולי אף את כולו. ראייה להתרחבות סמנטית זו אנו מוצאים בעובדה שהמילה משמשת לציון חוקים שמצויים בקובצי החוקים הדויטרונומיים והכוהניים (כולל בתורת הקדושה). אם כן, בדברם על "תורת משה" משווים החיבורים הללו לנגד עיניהם את היחידה המורכבת מחמשת חומשי התורה, או לכל הפחות גרסה מוקדמת שלה.^[4]

למעתק סמנטי זה השלכות מרחיקות לכת: ההמשגה החדשנית של המילה "תורה" תרמה לתפיסת התורה כגוף טקסטואלי אחד של חוקים אלוהיים שנמסר בהתגלות. כחלק ממעתק סמנטי זה השתנתה גם דמותו של משה, שהתורה מיוחסת לו. משה אינו עוד המוסר של קובץ חוקים יחיד, אלא גם מי שמעמדו הסמכותי מצדיק את עצם חיבורם של קובצי חוקים נפרדים לכדי יחידה טקסטואלית ומשפטית אחת.^[5]

מחברי עזרא–נחמיה ייחסו את התגבשות התורה (במובן שבו אנחנו משתמשים במילה כיום) לדמותו של משה, ואילו עזרא קיבל את תפקיד המתווך הרשמי שהן מלך פרס והן י־הוה בחרו בו לתת את התורה הזאת ליהודה ולהבטיח את מעמדה המרכזי בחיי היהודים:

^{עזרא ז:ו} הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן לוֹ הַמֶּלֶךְ כְּיַד יְ־הוָה אֱלֹהָיו עָלָיו כֹּל בַּקָּשָׁתוֹ.

אחד הרעיונות המרכזיים בעזרא–נחמיה הוא שי־הוה נתן את מצוותיו למשה בתורה הכתובה, ותפקידו של עזרא הוא להפיצה ולהבטיח שהיהודים יקיימו את המצוות הללו.

תורת י־הוה והדָתָא של אהורא מזדא

רעיון דומה מופיע בתקופה זו גם במחשבה הזורואסטרית. אהורא מזדא,^[6] האלוהות העליונה בדת הזורואסטרית, יסד את החוק (דָּתָא). ספר עזרא אפילו מצביע על הקבלה זו במפורש בשימו את המילה הפרסית 'דָּתָא' בפי המלך ארתחשסתא הראשון (שלט בשנים 465–424 לפני הספירה) כמקבילה למילה "תורה" בהכרזה שבה ממונה עזרא למנהיג:

^{עזרא ז:כה} וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱו‍ֹן דאנין [דָּאיְנִין] לְכָל עַמָּה דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן. ^ז:כו וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו [לִשְׁרֹשִׁי] הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין.^[7]

אומנם המונח דת/דתא מופיע במקומות אחרים בתנ"ך במובן הרחב "חוק, מנהג",^[8] אך בעזרא ז:כו הוא מורה על התורה, כלומר על חוקי האל. שימוש זה במילה משקף את השימוש בה באווסטה (אוסף הכתבים המקודשים של הדת הזורואסטרית), שבה המילה "דתא" מציינת על פי רוב חוקים שניתנו מפי האל.

אין בקרב החוקרים הסכמה רחבה באשר למועד חיבור האווסטה, אך רבים מאמינים שהחיבורים הכלולים בה התגבשו בעל פה בין שלהי האלף השני וראשית האלף הראשון לפני הספירה, לפני הופעת האחמנים, ובמילים אחרות, לפני תקופת עזרא ונחמיה.

חוקי אהורא מזדא ניתנו לזרתוסטרא

כמה צירופים המצויים באווסטה המאוחרת^[9] מחזקים את הקשר בין החוקים שקבע אהורא מזדא ובין ההתגלות לזרתוסטרא.

הדתא של זרתוסטרא – באווסטה מצוי צירוף מקביל לצירוף "תורת משה" מספר עזרא – "החוק של זרתוסטרא" (dāta zaraθuštri)^[10] – ונראה שהוא מורה על גילוי כלשהו של המסורת הזורואסטרית. הייחוס ל"נביא" זרתוסטרא כנמען וכמתווך סמכותי של החוק שקבע אהורא מזדא מסייע לאיחוד הרכיבים השונים של המסורת הדתית ומצדיק את הכללתם בתוך גוף הכתבים המקודשים שניתנו בהתגלות.

הדִינָא^[11] של אהורא מזדא וזרתוסטרא – בקטעים מהאווסטה המאוחרת, המונח "דִינָא" מציין בין השאר את כלל המסורות וההוראות שניתנו לזרתוסטרא מאת אהורא מזדא (וידוודאד 2.1-2):^[12]

זרתוסטרא שאל את אהורא מזדא: "הו אהורא מזדא, הרוח הנותנת חיים, היוצר כסדר של כל הדברים בעולם החיים בעלי העצמות, עם מי מן האנשים דיברת לראשונה, אתה, אהורא מזדא, מלבדי, זרתוסטרא? בפני מי הצגת את הדינא, זו של אהורא מזדא וזרתוסטרא?"^[13]

"נלמד מפי אהורא מזדא, נאמר מפי זרתוסטרא" (mazdō.frasāsta zaraθuštrō.fraoxta) – ביטוי זה מופיע במספר פסוקים באווסטה המאוחרת.

מעבר לכל המילים – בטקסט אחר באווסטה המאוחרת (וידוודאד 5.23), בדברי שבח אודות "החוק של זרתוסטרא" נאמר שהוא מעל ומעבר לכל ה"מילים" האחרות, יש להניח שבזכות מקורו האלוהי:

אז אמר אהורא מזדא: "ספיטמא זרתוסטרא, החוק (dātəm) הזה, שמבטל את האלים הקדומים, של זרתוסטרא, נמצא מעל ומעבר למילים אחרות בגדולה, בטוב וביופי, כפי שיָם וורוקשה נמצא מעל ומעבר לכל מקווי המים האחרים".

האווסטה היא החוק של זרתוסטרא – גלוסה מאוחרת בפהלווי (פרסית אמצעית) – שמקורה בתקופה הסאסאנית או לפניה, אבל מבוססת ככל הנראה על ראיות קדומות יותר שנסקרו – מזהה במפורש בין "החוק של זרתוסטרא" ו"המילה המקודשת" ובין האווסטה.^[14]

לסיכום, הדתא והדינא של זרתוסטרא נקשרו לאווסטה, המייצגת את סך המסורת הזורואסטרית שניתנה לזרתוסטרא מאת אהורא מזדא.

משה וזרתוסטרא

הרעיון האווסטי בדבר "החוק של זרתוסטרא" כולל בתוכו שלל מבעים מקודשים והופעות של התגלות אלוהית. מעמדו הסמכותי האישי של זרתוסטרא כנמען וכמתווך של החוק שקבע אהורא מזדא מסייע לאיחוד הרכיבים השונים של המסורת הזורואסטרית ומצדיק את הכללתם בתוך גוף הכתבים המקודשים שניתנו בהתגלות.

בדומה לכך, התפקיד שממלא משה בעזרא–נחמיה אינו רק תפקידו של מתווך שהביא קובץ חוקים מאת האלוהים (כפי שהוא מתואר בחיבורים קדם גלותיים וגלותיים), אלא הוא כחוט השני שמאחד ומגבש את קובצי החוקים השונים לכלל תורה אחת. נוסף על דברי הכתוב בעזרא ז:ו שצוטטו למעלה, הרעיון מופיע בכמה מקומות אחרים בעזרא–נחמיה, כמו למשל נחמיה ח:א ונחמיה י:ל:

^{נחמיה ח:א}…וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת יִשְׂרָאֵל.

^{נחמיה י:ל} …וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְ־הוָה אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו.^[15]

למעשה, תפיסה חדשנית וכוללת זו של "תורת משה" היא שמשמשת הצדקה לשזירת קובצי חוקים נפרדים לכדי יחידה אחת, מלאכה שעומדת ביסוד גיבוש התורה כיחידה ספרותית ומשתקפת בציטוטים ממנה המופיעים בעזרא–נחמיה.

התפיסות הדומות של "תורת י־הוה ביד משה" ו"הדתא והדינא של אהורא מזדא ביד זרתוסטרא" אפשרו לשתי התרבויות, היהודית והזורואסטרית, ליצור גופי טקסטים מקודשים מקיפים שכמותם לא היו לפני כן באמצעות שזירת יסודות שונים שמקורם בהתגלות אלוהית. כך נוצרו התורה היהודית והאווסטה הזורואסטרית. קיבוע מעמדם המחייב של התוצרים הללו נעשה גם באמצעות ייחוס מלאכת כתיבתם לדמויות בעלות הסמכות הבלעדית מן העבר, משה וזרתוסטרא. נראה שתהליך זה התרחש בשתי התרבויות באותה התקופה פחות או יותר – בתקופה האחמנית.

דברי חשיראש על הדתא שיסד אהורא מזדא

בתקופה האחמנית, זמן מה אחרי שהאווסטה התגבשה כבר בעל-פה, מזכיר חשיארש הראשון (שלט בשנים 486–465 לפני הספירה) באחת הכתובות שלו (XPh 46-56) את "החוק שיסד אהורמזדא":^[16]

האיש שינהג לפי החוק (דתא)^[17] שיסד אהורמזדא ויעלה קורבנות לאהורמזדא לפי הסדר (ạrtāvā) העליון, הוא יתברך בחייו ויתאחד עם הסדר במותו.^[18]

"החוק שיסד אהורמזדא" ונזכר בכתובת של חשיארש הוא כנראה "החוק של זרתוסטרא" שאהורא מזדא לימד אותו ומסר לו, לפי מסורת האווסטה.^[19] תיאור זה שונה מתפיסת החוק המקובלת במזרח הקדום, לפיה החוק נחקק בידי המלך וזוכה לאחר מעשה לאישורו של אל. דוגמה לתפיסה זו מצויה למשל בפתיחה לחוקי חמורבי. תפיסת האווסטה כגוף טקסטואלי מקודש אחד המכיל את"החוק שיסד אהורא מזדא" הייתה אפוא חלק מרכזי בתפיסת העולם האחמנית.

המלך כהתגלמות של זרתוסטרא

מתוך עיון בכתובות המלכותיות בפרסית עתיקה כבר עמדו חוקרים על כך שהחובות הדתיות שהיו מוטלות על המלכים האחמנים הקבילו בדיוק לחובות הדתיות של זרתוסטרא על-פי האווסטה: הקרבת קורבנות לאהורא מזדא ושימור הסדר הקוסמי והפוליטי. קיומה של הקבלה זו הובילה כמה חוקרים להניח, ובצדק לדעתי, שבכתובות המלכותיות המלך מגלם או מייצג את זרתוסטרא, על אף שהוא עצמו אינו נזכר בכתובות בפרסית עתיקה.^[20]

כמו זרתוסטרא, גם המלך מופקד על הפצת הדתא של אהורא מזדא. כאשר חשיארש מעודד את נתיניו לציית ל"חוק שיסד אהורמזדא", מסתבר בהחלט שהוא מקבל על עצמו במתכוון את תפקידו של זרתוסטרא להכריז קבל עם ועדה על חוקי האל.

עזרא כמשה

מהלך דומה מתרחש אצל עזרא: הוא מגלם למעשה את תפקידו של משה, והדבר מקנה סמכות למשימה הטקסטואלית והמשפטית שנטל על עצמו. נראה שהתלמוד כבר הבחין בכך שעזרא נכנס בנעליו של משה:

רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה.

עיצוב דמותו של עזרא בספרי עזרא–נחמיה בהקשר של גיבוש והפצת תורת משה מושפע מהרטוריקה האופיינית לתפיסת המלך את עצמו כמופקד על הפצת "החוק שיסד אהורא מזדא".^[22]

מסתבר שהרטוריקה האווסטית בדבר החוק שאהורא מזדא נתן ביד זרתוסטרא הגיעה לסופרי יהודה דרך האידיאולוגיה המלכותית של האחמנים. ראיה לכך אפשר למצוא בתיאור התורה בעזרא ז:כו כ"דתא" של האל. קישור זה מלמד שמחברי עזרא–נחמיה עשו שימוש בתפיסות איראניות ופרסיות שרווחו בזמנם לגבי התגלות, קאנוניזציה, קודיפיקציה והפצה של החוק האלוהי .

אינני טוען שרשויות השלטון האחמני מילאו תפקיד פעיל בגיבוש החוק המקראי, כפי שמציעה התאוריה שהתורה נכתבה בחוגים מלכותיים,^[23] אף שאין לפסול אפשרות זו מכול וכול. הצעתי היא שבאופן טבעי, מחברי עזרא–נחמיה ביקשו לעצב את סמכותו של משה במסגרת המפעל הספרותי של עזרא בצלמה ובדמותה של הרטוריקה הפרסית בת זמנם, והשימוש שעשתה בדמותו של זרתוסטרא.