בלעם הרואה מוצב בתפקיד הנבל

גיבור או נבל?

מקריאה פשוטה בסיפורו של בלעם (במדבר כב:ב–כד:כה) הדמות הראשית בסיפור מצטיירת כדמות של גיבור.^[1] אף שבלק מלך מואב דחק בו לקלל את בני ישראל, ואף שהוצעו לו כסף, זהב ותהילה, בלעם דבק בעמדתו כי אינו יכול לומר אלא מה שישים ה' בפיו, וכך ברך את ישראל שלוש פעמים. למען האמת, הברכה השלישית הייתה מדעתו של בלעם עצמו, בלא שה' יורה לו לעשות זאת.

בסופו של הסיפור מקלל בלעם את אויביהם של בני ישראל, ובהם את המואבים שהביאו אותו לארצם וחלקו לו כבוד, והוא עוזב את מואב ללא העושר והכוח שעמדו ליפול בחלקו. אין כל ספק שהסיפור מותיר את הקורא הישראלי הקדום בתחושה שבלעם הוא דמות חיובית, נביא נוכרי שהכיר בתפקידו ובמקומו הייחודי של עם ישראל בעולם כעם האהוב על ה'.

ועדיין, באזכורים אחרים ברחבי המקרא, בלעם מתואר כאויבם של בני ישראל: רשע שביקש להרע לבני ישראל ורק ה' עצר בעדו. ואכן, כאשר מעיינים בדברי חז"ל, זהו הדימוי השולט בכל הנוגע לבלעם, וכל מעשה טוב שלו מוטל בספק.

כיצד יש לפרש את הפער שבין שני ייצוגים מנוגדים אלה של בלעם בספרות המקראית ובספרות היהודית שבאה בעקבותיה? אני סבור כי אם נתחקה אחר תיאוריו השונים של בלעם, נראה כיצד, צעד אחר צעד, הפך בלעם הגיבור לבלעם הנבל.

נביא הרואה נכוחה (מאה 9\מאה 10 לפני הספירה)

זה שנים ארוכות סבורים חוקרים כי החלקים הקדומים ביותר מבין המסורות העוסקות בבלעם הן השירוֹת העוסקות בישראל ובשכניו בבמדבר כד.^[2] בפסוקים אלו מתואר בלעם כבעל דרגת נבואה גבוהה ביותר. הוא מתאר את עצמו כ"שְׁתֻם הָעָיִן", כלומר, "בעל העין הפקוחה למרחוק" (כד:ג, טו), וכוונתו היא שהוא מסוגל להשקיף על מרחבי המקום והזמן.

כן מעיד בלעם על עצמו כי הוא "שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל" (כד:ד, טז), "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (כד:טז), ו"מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (כד:ד, טז). במילים אחרות, יש לו כוחות רוחניים יחידים במינם המאפשרים לו לדעת את המתרחש בספירה האלוהית מבלי להזדקק להתגלות.

מדובר למעשה בגלגולו של הרואה הקדום, הצופה מבעד למרחק ולזמן (שמואל ט:ו). ואלו הם דבריו של בלעם בפתח נאומו על מואב:

^{במדבר כד:טז} אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב…

באותו אופן מתואר בלעם בכתובת דיר עלא: "אש חזה אלהן" ("איש חוזה אלוהים"), ואדם היכול לתאר בפרוטרוט את הנאמר באסיפת האלים.^[3]

בני ישראל הקדומים בראשית ימי המלוכה האמינו בנביאים מעין אלו. עדות לכך מצויה בדברי ההסבר של המקרא בספר שמואל, כאשר הלכו שאול ונערו לדרוש בשמואל על דבר האתונות שאבדו לאביו של שאול:

^{שמואל א ט:ט} לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.

את דברי בלעם המופיעים בבמדבר כד יש לתארך לתקופה מוקדמת זו על סמך תוכנם: שירה אחת מברכת את ישראל העתידי שמלכו יהיה רם מאגג (וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ; כד:ז), מלך עמלק בתקופת שאול. ההיגיון מחייב כי מדובר בתקופה שבה הוכר אדם בשם זה כמלך גדול וחזק. הוא הדין באזכורם של עמלק והקיני כעמים שיש להם חשיבות ושיש לקללם עבור בני ישראל (כד:כ–כא); אין בכך כל היגיון בתקופה שבה פסקה להתקיים הממלכה המאוחדת, ושבה נעלמו גם עמים אלו מעל בימת ההיסטוריה.

נביא המתנבא בחלום ומוסר את דברי ה' (המאה השמינית לפני הספירה)

הפרוזה של סיפור בלעם, המהווה את חלק הארי של הפרשה בתורה, מורידה את בלעם הנביא בדרגה. ראשית, בלעם נסמך כאן על התגלות בחלום. אין זו בהכרח צורה מאוחרת של הנבואה, משום שגם בכתובת דיר עלא מתואר בלעם כמי שזוכה להתגלויות בחלום הלילה, וכך גם שמואל הרואה, כמסופר בספר שמואל (שמואל א ג:א–כ, טו:יא, טז), אולם זוהי דרגת נבואה נמוכה יותר מן הראיה.

זאת ועוד, אף הברכות שמברך בלעם נמסרות לו רק כשה' נקרה אליו ולאחר הכנות רוחניות מדוקדקות (כג:א–ה, יד–טז, כט–ל). הסיפור מצייר את בלעם כמי שתלוי כל כולו ברצונו של ה' כדי לומר את הדברים שישים ה' בפיו.

ירידה זו בדרגת הנבואה באה לצד המעטה במעלתו כידידם של ישראל. הסיפור אמנם אינו מגנה את בלעם גינוי של ממש, אולם הוא מציג אותו כמי שהיה נכון לקלל את ישראל תמורת שכר רב. אף על פי כן, הוא מודיע מראש שפיו אינו ברשותו וכי לא ינסה להמרות את פי ה' אף לא פעם אחת.

בלעם הקדם-דויטרונומיסטי

קשה לשער בדיוק מתי נכתב סיפור בלעם, אף שהעדרם של מונחים כוהניים ושל שפה דויטרונומיסטית מלמדים כי זמנו קודם למאה השביעית לפני הספירה. ואכן, במאה השמינית מתאר הנביא מיכה את בלעם כמי שסיכל את מזימתו של בלק בן צפור:

^{מיכה ו:ה} עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר…

בלק ביקש לקלל את ישראל ולהילחם בו, ובלעם היה בן בריתו של עם ישראל ומכשיר ביד ה' לבטל את מזימת בלק. בלעם כפי שתופס אותו מיכה, קרוב מאוד באופיו לבלעם כפי שהוא מצטייר בספר במדבר.

טקסט נוסף המתאר את בלעם ברוח דומה הוא יהושע כד:ט–י, בתרגום השבעים. אף שתרגום השבעים מאוחר הרבה יותר מן המאה השמינית, קרוב לוודאי שמשתקף בו טקסט עברי משוער, קדום יותר (המכונה בפי החוקרים Vorlage). סבורני כי מקור משוער זה קודם לטקסט המסורה המצוי בידינו, אשר עובד בידי עורך משנה-תורתי:

תרגום השבעים – מקור עברי משוער^[4]

ויקם בלק בן צפור וילחם בישראל, וישלח ויקרא לבלעם לקלל אתכם.

ולא אבה י־הוה אלהיך להשחיתך ויברך ברך אתכם ויצל אתכם מידיהם ויכניעם.

טקסט זה מציג את בלעם באור ניטרלי; הוא מברך את ישראל על פי דבר ה'. מנוסח זה נעדר תיאורו של בלעם כמי שמבקש לקלל את ישראל מיוזמתו שלו, כמתואר לאחר מכן בנוסח המסורה. לכן סביר להניח כי זהו הנוסח הקדום יותר,^[5] שזמן חיבורו המשוער הוא המאה השמינית לפני הספירה.^[6]

בלעם הדויטרונומיסטי (מאה ה-7 לפני הספירה)

ביחסו של ישראל לבלעם חלה תמורה ניכרת עם הופעת האסכולה הדויטרונומיסטית במאה השביעית לפני הספירה. ספר דברים, לדוגמה, מבאר מדוע לא יבואו העמונים והמואבים לעולם בקהל ה':

^{דברים כג:ה} עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. ^כג:ו וְלֹא אָבָה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

פסוקים אלו מבטאים פרשנות מחודשת מיסודה בדבר תפקידו של בלעם בסיפור הקללה שנהפכה לברכה. כאן מתואר בלעם כאויבם של ישראל וכמי שניסה לקללם, ורק ה' מנע זאת בעדו. יתרה מכך, מהשימוש בפועל "ויהפך" משתמעת השתנותו של דבר מה שכבר היה קיים. בגרסת ספר דברים כבר ניסח בלעם את הקללות בראשו, אך ה' לא הניח לו להגות אותן, ובמקום קללות יצאו מפיו של בלעם, בעל כורחו, ברכות.

יחס זהה לבלעם ניכר ביהושע כד:ט–י בנוסח המסורה. שם, במקום לקרוא כיצד הגן ה' על ישראל ובלעם ברכם, אנו למדים כי ה' מתעלם מבלעם ומציל את ישראל מקללתו:

^{יהושע כד:ט} וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם. כד:י וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ.^[7]

סביר להניח כי נוסח המסורה כאן משקף גרסה מאוחרת מן הנוסח העברי שעמדה לנגד עיניהם של מחברי תרגום השבעים, שאף הוא נערך כך שיעלה בקנה אחד עם דברים כג:ו.

תפיסת עולם זו ניכרת גם בספר נחמיה, שמקורו בתקופה מאוחרת הרבה יותר, ואשר מנסח מחדש במילים מפורשות את הסתייגותו של ספר דברים מן העמונים והמואבים:

^{נחמיה יג:ב} כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.

עם ישראל לבדו הוא עמו הנבחר של ה'

שינוי תפיסה זה באשר לבלעם מובן הרבה יותר על רקע התאולוגיה של משנה תורה. אסכולה זו, שהאמונה העומדת בבסיסה היא כי ה' בחר בישראל להיות לו לעם קדוש, לא יכלה עוד לקבל כי לנכרים עשוי להיות תפקיד חיובי ופעיל בתולדות ישראל או בגורלו, שהרי סגולתו של עם ישראל מן העמים מתגלה במעמדו המיוחד בעיני ה'.

מסיבה זו בגרסת משנה תורה למאורעות (דברים א:ט–יח) נמחק לחלוטין גם תפקידו של יתרו בכינון מערכת המשפט של ישראל (שמות יח:יג–כו),^[8] וממשנה תורה נעדר גם זכרו של חובב המדיני (הקיני) כמדריך העם במדבר (במדבר י:כט–לב, לעומת דברים א:לג).

בעיני משנה תורה, לנוכרים מוקצה רק תפקיד אחד בכל הנוגע לישראל – להיות עדים פסיביים לצדקות ה' ולספר עליהן ביראת כבוד שנועדה להדגיש את גדולתו של עם ישראל ושל אלוהיו. כך מגיבה רחב וכך מגיבים הגבעונים (יהושע ב:י–יא, ט:ט–י); כך מגיבים גם "כל עמי הארץ" (דברים כח:י, יהושע ד:כד, מלכים א ח:מג, ס)

קל וחומר כאשר מדובר בנבואה. על פי משנה תורה (יח:יג–כ) נבואת האמת נועדה להמשיך את תפקידו של משה ולהעביר את דבר ה' לעם. משכך, אין היא יכולה להיות אלא ישראלית – "מקרבך" (פס' טו), "מאחיך" (פס' טו), "מקרב אחיהם" (פס' יח). בקרב עמים אחרים נביאים אינם אלא "קוסמים ומעוננים" (פס' יד), ושניהם תועבת ה'.

לפיכך, אם ירש ספר דברים מסורות על אודות בלעם, כמי ששומע לדבר ה' ואומר את "אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי" (במדבר כב:לח, וראו גם כג:ה), הרי שהוא נדרש לפרש אותן מחדש על פי תפיסת עולמו. כך הפך את בלעם לאויב, למקטרג שביקש להסית את ה' לכלות את ישראל, ולמי שעמד לקלל את ישראל עד שה' הפך את קללתו לברכה, וכפה עליו לברך את ישראל במקום לקללם.

בלעם הבתר-דויטרונומיסטי: מנחש וקוסם (המאה השישית לפני הספירה)

האופן שבו תופס ספר דברים את הנבואה כנחלתו הבלעדית של ישראל וכהמשכה של ההתגלות בסיני, התקבל אצל ישעיה השני (מחבר ישעיה מ–נה) באמצע המאה השישית לפני הספירה ושוכלל על ידו. ישעיה השני אף עימת את נביאי ה' עם הקוסמים, וייתכן שאף עם כוהני הבארו (bārû  = המנחשים, באכדית),^[9] ומצהיר כי ה' יסכל את דעתם:

^{ישעיה מד:כד}כֹּה אָמַר יְ־הוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְ־הוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ (מי אתי) [מֵאִתִּי]. ^מד:כהמֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. ^מד:כו מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים…

בעיני ישעיה השני, המנחש האלילי אינו רק תועבה, אלא גם הבל ורעות רוח. העימות בין נביא ה' והמנחש האלילי הפך אצל ישעיה השני להוכחה ראשונה במעלה ליחידוּת ה' בעולמו, ויחידות זו עומדת בניגוד לאלילי הגויים, אשר אינם מסוגלים "להשמיע את הבאות" (ישעיה מא:כב), ולפיכך "לא ייטיבו ולא ירעו" (ישעיה מא:כג). בכך נחתם בישראל אחת ולתמיד גזר דינה של הנבואה הנוכרית.

באותה תקופה נוסף לאגדת בלעם סיפור האתון והמלאך. כפי שטענתי במאמרי "מעשה אתונו של בלעם: כתב פולמוס בורלסקי מאוחר" (“The Account of Balaam’s Donkey: A Late Polemical Burlesque” TheTorah.com, 2019), מעשה זה נועד להשחיר את בלעם ואת יכולותיו, בהן ראייתו למרחוק ויכולתו לדעת את ה', באופן בורלסקי שנועד לשים את הנביא ללעג ולקלס בעיני הקורא.

שרבוב האנקדוטה הזו למעשה בלעם, שבמקרא עצמו מתואר באור חיובי, מערער את מעמדו כגיבור ומכשיר את הקרקע לפרשנותו של ספר משנה תורה, כאמור לעיל. לאור כל זאת נקל להבין את האופן שבו מתואר בלעם בכל ספרות המקרא הבתר-דויטרונומיסטית.

בלעם הכוהני: מסית ומדיח (המאה השישית לפני הספירה)

ספר כהנים הגדיר את בלעם כ"קוסם" (יהושע יג:כב) וכן כמדייני (במדבר לא:ח [השוו במדבר כב:ז]), שבני עמו "צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם". בהסבירו מדוע יש להרוג את בנות מדיין, מאשים משה את בלעם על שהדיח את ישראל:

^{במדבר לא:טז} הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּי־הוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְ־הוָה.

מסורת זו נעדרת מן המקורות הקודמים, והיא פרי עטו של הסופר הכוהני. על כך שהדיח את ישראל על ידי בנות מדיין גמלו לו בני ישראל כמעשיו והרגו אותו בזמן הנקמה במדיינים (במדבר לא:ח; יהושע יג:כב).

היסודות שהניח סופר משנה תורה – תיאור הנביא הנוכרי כקוסם, שלילת מעמדו של בלעם כנביא והאשמתו במזימה נגד ישראל כדי להבאישם בעיני ה' – כל אלו שולבו בסיפור המעשה הכוהני באופן זה או אחר ואף שוכללו בידו.

בלעם הבתר-מקראי: אבטיפוס לרשע

מכל האופנים שבהם הוצגה דמותו של בלעם במקרא בחרו חז"ל לפתח את דמותו של בלעם כרשע הטווה מזימות נגד ישראל.^[10] המשנה עשתה אותו אבטיפוס לאדם בעל מידות רעות (משנה אבות ה:יט):

עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע

המשנה מוסיפה ונועלת בפני בלעם את שערי העולם הבא (משנה סנהדרין י:ב). התלמוד הבבלי מרחיב את הרעיון שנשמע כבר בספר דברים, כי ה' הפך את קללתו של בלעם לברכה, ומבקש לשחזר מה הייתה הקללה המקורית (בבלי סנהדרין קה ע"ב).

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו.^[11]

הוא הדין במדרשים, אשר דורשים את בלעם לגנאי כמעט בכל פסוק שניתן להידרש אליו בפרשה זו. כך לדוגמה במדרש תנחומא (בלק א, תנחומא בובר):

ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג יז), ונביא שעמד מן האומות, העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא, 

ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם… וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה על חנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקדוש ברוך הוא רוח הקודש מאומות העולם שזה עמד מהן וראה מה עשה.^[12]

כל זה, סבורני, נובע ישירות מן המקראות המאוחרים.

איך נפלו גיבורים

קיצורו של דבר: בלעם מתחיל את דרכו כרואה רב-כוח אך במהרה יורד בדרגה ונעשה כלי להעברת לדברי ה'. כך מצטייר בלעם בגרעין המעשה המסופר בספר במדבר כב:ב–כד:כה, שנכתב בתקופה מאוחרת. אולם לאחר עלייתה של האסכולה הדויטרונומיסטית נעשה רעיון הנביא הנוכרי הצדיק בעייתי, והסיפור קיבל פרשנות חדשה, שעל פיה כפה ה' את בלעם לברך את ישראל בעל כורחו.

לאחר שינוי זה, לא חלף זמן רב ובלעם הוצב בתפקיד חדש – תפקיד הקוסם, ובהמשך הפך להתגלמות הרשע עצמו. יכולתה של המסורת לעבד את אותה דמות יחידה עוד ועוד ולשנותה מן הקצה אל הקצה – יכולת המתגלה כאן במלוא גמישותה – מדהימה ומעוררת התפעלות של ממש.