כיצד מתקן ספר שמות את חוקי חמורבי

אחרי ההתגלות של עשרת הדברות (כ:א–יד) משה קרב לבדו אל י־הוה בהר סיני ומקבל קובץ דינים נוסף (כ:יט–כג:יט).^[1] החוקרים מכנים את הקובץ הזה "ספר הברית". לאחר מכן מציג משה את החוקים לעם ועורך טקס כריתת ברית שבו העם מתחייב לשמור את חוקי הברית (שמות כד:ג–ח).

בשנת 1901 התגלתה בחפירה ארכיאולוגית בעיר שושן^[2] מצבת בזלת שגובהה 2.25 מטרים שעל גבה חקק חמורבי, מלך בבל הקדומה (1792–1750 לפני הספירה), מערכת חוקים. חוקי חמורבי תורגמו לצרפתית בידי ז'אן־ונסן שייל (1858–1940) ופורסמו בשנה שלאחר מכן. נקודות הדמיון בתוכן ובסגנון בין רבים מן הדינים האלה ובין ספר הברית היו כה מובהקות שמאז ועד ימינו עוסקים החוקרים בטיב הקשר בין שני קבצי החוקים.^[3]

מרבית החוקרים המודרניים סבורים שחוקי חמורבי וספר הברית קשורים רק בעקיפין וכי אין ביניהם קשר הדוק. ייתכן ששני הטקסטים התפתחו בנפרד מתוך מסורות משפטיות קודמות משותפות וייתכן שמסורות משפטיות ממסופוטמיה נטמעו במסורות המשפטיות ובמסורות הכתיבה בסוריה ובכנען וכך הגיעו בסופו של דבר אל מחברי המקרא.^[4]

עם בין ספר הברית ובין חוקי חמורבי יש די הקבלות ללמד על קשר ישיר בין המקורות.^[5] יתרה מזאת מחקרים חדשים העוסקים בפרשנות פנים־מקראית ובחדשנות הרמנויטית של טקסטים המתבססים על מקורות קודמים^[6] מראים שאפילו ההבדלים הבולטים בין ספר הברית ובין חוקי חמורבי עשויים לנבוע משינוי מכוון.^[7] כאשר אפשר להציע הסברים משכנעים לכך שההבדלים נוצרו בתהליך שכזה, חלק מן ההבדלים יכולים להיחשב דווקא להוכחה של הקשר בין הטקסטים.^[8]

דיני ההכאה (פגיעה בגוף) בשמות כא:יב–יד, יח–לב, ובייחוד הדינים הנוגעים לגרימת הפלה ולמידה כנגד מידה (למשל "עין תחת עין, שן תחת שן"), משמשים דוגמה משכנעת לתלות הגדולה של ספר הברית בחוקי חמורבי, על אף הבדלי התוכן והסגנון.^[9]

גרימת הפלה ובעיית הענישה העקיפה

בחוקי חמורבי מתוארים שני מקרים של אדם המכה אישה הרה (209–210):^[3]

²⁰⁹ כי יכה איש בת־איש ויצאו ילדיה – 10 שקלים כסף תחת ילדיה ישקול.

²¹⁰ אם תמות האישה ההיא – את בתו ימיתו.

לפי דינים אלה, אם האישה ההרה אינה מתה מן המכה העונש יהיה כספי בלבד. אם מתה מתבצעת ענישה עקיפה ובמקום התוקף אדם אחר נענש במוות – בתו. שני המקרים האלה מתוארים גם בספר הברית, אבל העונשים אינם זהים:

דין גרימת הפלה I (קנס על הרג העובר)

^{שמות כא:כב} וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים.^[10]

דין גרימת הפלה II (מעֲבר למידה כנגד מידה)

^כא:כג וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

מידה כנגד מידה^[11]

^כא:כדעַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. ^כא:כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

החוקים בספר הברית עוסקים בנושאים הנידונים בחוקי חמורבי בסדר זהה. החוק הראשון (I) מתאר מקרה של הפלה בלבד, והחוק השני (II) מוסיף את מות האם (או פציעתה). ההבדל העיקרי בין שני המקורות מצוי בחוק השני. בחוק 210 בחוקי חמורבי יש ענישה עקיפה. קורבן הפגיעה היא "בת איש" ולכן ממיתים את בת התוקף. עונש זה אינו קיים בספר הברית, ותחת זאת הוא דורש לתת "נפש תחת נפש" ואחרי הדרישה הזו מגיע העקרון של מידה כנגד מידה.

מידה כנגד מידה: עונש חלופי בספר הברית

בקריאה השוואתית זו נראה שעקרון מידה כנגד מידה שבספר הברית מחליף את הענישה העקיפה הקבועה בחוקי חמורבי - הענשת אדם אחר במקום העבריין. החיבור המלאכותי בין דין מידה כנגד מידה לדיני גרימת הפלה הוא אחד הרמזים לכך שמדובר בחלופה לעונש. צירופו כאן ה נראה מאולץ בגלל השינוי החד במוקד הדיון המשפטי. הוא נפתח בפועל בגוף שני ("ונתתה") ולא בגוף שלישי כפי שנכתב בפסוקים שלפני כן. נוסף על כך רשימת הצמדים של מידה כנגד מידה ("X תחת X") שנמנית בו משתרעת על פני שניים וחצי פסוקים (פס' כג¹–כה).^[12]

בדיני שור נגח המופיעים כמה פסוקים לאחר מכן אפשר למצוא סימוכין לפרשנות זו. לפי דינים אלה אם קורבן השור הוא ילד יש לטפל במקרה כמו במקרה הקודם, כלומר מקרה שבו אדם בוגר נפגע (שמות כא:לא; ראו את הנספח להלן). דין זה דוחה במפורש את האפשרות להרוג את בן העבריין במקומו.

ראיה נוספת לכך שדין מידה כנגד מידה בספר הברית נועד להחליף דינים אחרים היא העובדה שחוקי חמורבי עצמם קובעים מערכת של מידה כנגד מידה כמה פסוקים לפני דיני גרימת ההפלה. דין מידה כנגד מידה שבספר הברית מקביל למערכת זו מבחינות רבות ונראה שהעונש החלופי שספר הברית קובע מבוסס עליהם.

מידה כנגד מידה בחוקי חמורבי

דיני מידה כנגד מידה בחוקי חמורבי נוגעים לשלושה מקרים: השחתת עין, שבירת עצם והפלת שן (דינים 196–201). בתוך המקרים האלה יש חלוקה משנית לפי מעמדו החברתי של הקורבן:

¹⁹⁶ כי יכה איש [כלומר אדם חופשי] את עין רעהו ושיחתה – את עינו ישחיתו. ¹⁹⁷ אם את עצם רעהו ישבור – את עצמו ישברו.

¹⁹⁸ אם את עין מֻשְכֵּנֻם [אדם הכפוף לארמון מבחינה כלכלית]^[13] ישחית או את עצם מֻשְכֵּנֻם ישבור – את מחצית מחירו ישקול.

¹⁹⁹ אם את עין עבד איש ישחית או את עצם עבד איש ישבור – את מחצית מחירו ישקול.

²⁰⁰ כי יפיל איש את שן רעהו במעמדו – את שינו יפילו.

²⁰¹ אם את שן מֻשְכֵּנֻם יפיל – 1/3 מנה כסף ישקול.

דיני מידה כנגד מידה בחוקי חמורבי שונה מהדינים המקבילים בספר הברית בכמה עניינים.

• נוסח ארוך / נוסח קצר – בחמורבי הדינים מנוסחים כמשפטים שלמים: הם כוללים פסוקיות תנאי המתארות את המקרים וחלקים עיקריים המתארים את העונשים. לעומת זאת, בספר הברית יש רק צמדים סכמטיים: "עין תחת עין, שן תחת שן" וכולי.

• מעמדות חברתיים – בחוקי חמורבי שלוש קטגוריות חברתיות: "איש" (כלומר איש חופשי; awīlum), מֻשְכֵּנֻם (muškēnum; אדם המשועבד מבחינה כלכלית לארמון, ובהמשך אדם עני) ועבד (wardum). לעומת זאת, בספר הברית ככלל יש שני מעמדות: דינים הנוגעים לאנשים חופשיים נידונים בשמות כא:כב–כה, ובפסוקים הבאים (פס' כו–כז) דינים הנוגעים לעבדים.

• מספר המקרים – חוקי חמורבי עוסקים בשלושה איברים או פציעות בלבד (עין, עצם ושן), ואילו ספר הברית מתאר שמונה סוגי פציעות (נפש, עין, שן, יד, רגל, כווייה, פצע וחבורה).

ובכל זאת נקודות הדמיון בולטות מאוד וההבדלים לא מוכיחים בהכרח שספר הברית נכתב ללא תלות בחוקי חמורבי. ראשית, אפשר להציע הסבר פרשני לכמה מן ההבדלים. למשל, העין והשן הנזכרות בפס' כד בספר הברית מקבילות לאיברים המופיעים בדינים 196 ו־200 בחוקי חמורבי; היד והרגל שבספר הברית הן פירושים של הכתוב בחוקי חמורבי: הן מבהירות מהי ה"עצם" בדין 197 ומפצלות את הדין לשני מקרים (בעניין הכווייה, הפצע והחבורה ראו להלן).^[14]

כמו כן אפשר להסביר שהיעדר החלוקה לשלושה מעמדות חברתיים נובע מהתאמת הדינים לתנאים החברתיים הפשוטים יותר שככל הנראה שררו בראשית קורותיו של עם ישראל. לבסוף החלפת הנוסח הארוך בתבנית הצמדים נובעת מהתאמת הרעיון של מידה כנגד מידה לתחביר הפסוק שבו הוא משמש כעת - עונש על גרימת הפלה.

הכאה במזיד ובשוגג

דיני גרימת הפלה ודין מידה כנגד מידה בחוקי חמורבי ובספר הברית נבדלים זה מזה בעניין נוסף, ועניין זה יכול ללמדנו דבר מה על דרכי הפעולה של מחברי ספר הברית. דיני ההפלה ודיני מידה כנגד מידה בקובץ חמורבי מבוססים על ההנחה שההכאה נעשתה במזיד. הדינים מציגים מקרים של הכאה ישירה, ללא נסיבות מקלות, והעונשים המושתים בעקבותיהם חמורים. לעומת זאת בספר הברית אנשים מכים אישה הרה באמצע מריבה ביניהם והעונש על פגיעה זו הוא מידה כנגד מידה, כלומר זהו מקרה של הכאה בשגגה.

גם בנקודה זו הושפע ספר הברית מחוקי חמורבי, ובפרט מדיני הכאה והריגה בשגגה (דינים 206–208). דינים אלה מצויים בין דיני מידה כנגד מידה (דינים 196–201) ובין דיני גרימת הפלה (דינים 209–210):

²⁰⁶ כי יכה איש את רעהו בעת מצה וייתן בו חבורה – ונשבע האיש ההוא (לאמור): "(נשבע אנוכי כי) בבלי דעת הכיתיו", ואת (דמי) הרופא ישלם.

²⁰⁷ אם בהכותו אותו ימות – שבוע יישבע (כשבועה הנ"ל). אם בן איש הוא [הקורבן] –1/2 מנה כסף ישקול.

²⁰⁸ אם בן מֻשְכֵּנֻם הוא –1/3 מנה כסף ישקול.

לדינים אלה גרסה בספר הברית. היא כתובה בנפרד אך בסמיכות לדיני גרימת הפלה:

^{שמות כא:יח} וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. ^כא:יט אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.^[15]

 בשונה מחוקי חמורבי, ספר הברית אינו אומר בפסוקים אלה מה יש לעשות אם האדם המוכה מת מפצעיו. הסיבה לכך היא שדיני הרצח בספר הברית מוצגים בהרחבה ובצורה מסודרת כמה פסוקים לפני כן. הבה ונתבונן בהם לרגע.

דיני רצח

חלק הארי של דיני הרצח בספר הברית מופיע בראשית דיני ההכאה:

^{שמות כא:יב} מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. ^כא:יג וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. ^כא:יד וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

דינים אלה מקבילים לדין 207 בחוקי חמורבי, וכמותו הם עוסקים בגורלו של רוצח בשגגה. נושא זה הוצא מהקשרו המקורי בשמות כא:יח–יט והוצב בתחילת דיני ההכאה של ספר הברית מפאת חומרתו.^[16] מעניין לראות שאף שדיני הרצח שבספר הברית קובעים עונש לרוצח במזיד לא נאמר כיצד נענש רוצח בשגגה. בשונה מדמי הפיצויים שדינים 206–208 בחוקי חמורבי תובעים נראה שהרוצח בשגגה מזוכה מכל אשמה.

למעשה דין מידה כנגד מידה בספר הברית, המוצג לראשונה במקרה האישה ההרה שהומתה בשגגה, ממלא את החסר וקובע את העונש על מכה בשגגה ועל רוצח בשגגה. כפי שכבר נאמר דינים אלה עוסקים בהכאה בשגגה המתגלגלת לכדי רצח. רעיון הרצח מצוי במילים "נפש תחת נפש", שניסוחן מזכיר את רעיון המידה כנגד מידה הבא לידי ביטוי בעונש המוות בדיני גרימת ההפלה שבחוקי חמורבי (דין 210). נוסף על כך דין מידה כנגד מידה בספר הברית משמש עקרון כללי ולפיו גובה הפיצויים נקבע לפי חומרת הפציעה.

"וְנָתַתָּה": מה נותן הרוצח או המכה בשגגה?

המסקנה שדין מידה כנגד מידה בא לחייב תשלום דמי פיצויים ואין משמעו כפשוטו – הריגת הפוגע או פציעתו – נלמדת בחלקה מטיבה העקיף ולפיכך הלא־מכוון של ההכאה. נוסף על כך עונש מוות או עונשים גופניים אינם מתיישבים עם מערכת הענישה של ספר הברית (למשל כא:יב–יד, יח–כא, כח–לב).

ראייה חשובה יותר היא העובדה שהפועל "לתת", הקבוע בראש הרשימה של דין מידה כנגד מידה ("וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ"; פס' כג²), מופיע בספר הברית בהקשרים אחרים ושם הוא מציין תשלום כספים (שמות כא:יט, לב), ובכלל זה דין ההפלה הראשון (פס' כב). אם כן, כמו דינים 206–208 בחוקי חמורבי, גם ספר הברית פוסק שיש לשלם פיצויים על פציעה או רצח בשגגה. ההבדל ביניהם הוא שלפי הדין בספר הברית גובה דמי הפיצויים משתנה, ואילו בחוקי חמורבי הסכומים קבועים.^[17]

השימוש בפועל "לתת" ואורכה והיקפה של הרשימה מלמדים גם שדין מידה כנגד מידה בספר הברית הוא דין כללי הנוגע לכל מקרי הרצח והפציעה בשגגה. בחוק הקזואיסטי, פעלים המתארים את המעשים שנעשים ואת המחויבות המשפטית הבאה בעקבותיהם כתובים על פי רוב בגוף שלישי ("אם יעשה אדם כך וכך, עליו לעשות כך וכך"). לדוגמה, דין גרימת ההפלה הראשון בספר הברית מנוסח בתבנית זאת: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה... עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא:כב).

לעומת זאת, בדין גרימת ההפלה השני נעשה שימוש חריג בגוף שני: "וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ". מסתבר ששינוי הסגנון מצביע על אופק משפטי שמעבר להקשר המיידי – הפלה – באמצעות פנייה לנמענים שאינם קשורים למקרה ספציפי זה. נוסף על כך אורכה של הרשימה בת שמונת הצמדים וטווח הפציעות המוצגות בה מלמדים שהדין חל גם במקרים אחרים ולא רק במקרה של גרימת הפלה.^[18]

מכאן כי דין מידה כנגד מידה בספר הברית משלים את הפרטים החסרים בדיני הרצח וקובע אילו פיצויים יש לשלם על רצח בשגגה. ספר הברית עומד אפוא בדרישה הבסיסית המוצגת בדינים 206–208 בחוקי חמורבי. נקודה קטנה אך חשובה נוספת שבה ניכרת השפעת הדינים האלה על ספר הברית היא עשיית החבורה (חוקי חמורבי 206). כשם שספר הברית הרחיב את שבירת העצם הנזכרת בדיני מידה כנגד מידה בחוקי חמורבי (דינים 198–199) לשני מקרים, פציעת יד ופציעת רגל (פס' כד), כך נראה שה"חבורה" שבדין 206 הורחבה לשלוש פציעות שונות בספר הברית: כוויה, חבורה ופצע (פס' כה).

דמי הפיצויים גם מסייעים להבין את המנגנון המסדיר את עזיבת הרוצח בשגגה את קרנות המזבח, מנגנון שאינו מתואר במפורש. אחרי קביעת דמי הפיצויים או שילומם שוכך זעם משפחת הקורבן והרוצח יכול לשוב לביתו בשלום. מסתבר שהמשא ומתן עם משפחת הנרצח דומה למשא ומתן שיש לערוך לפי דין גרימת ההפלה הראשון (פס' 22) או דיני שור שנגח (פס' ל).

עיבוד לחוקי חמורבי

אם כן, דיני ההפלה ורשימת "עין תחת עין" שבספר הברית הם עיבוד לשלוש קבוצות דינים עיקריות מחוקי חמורבי:

1. שני דיני גרימת ההפלה הבסיסיים (פס' כב, כג–כה מסתמכים על דינים 209–210).
2. דין מידה כנגד מידה המשמש כעונש בדין ההפלה השני (פס' כג²–כה מסתמכים על דינים 196–201).
3. הצגת המריבה כהקשר המקרה כדי לאפיין את הפגיעה כפגיעה בשגגה מבוססת על דינים 206–208.

רשימת "עין תחת עין" בפס' כג²–כה מבוססת על הקטעים האלה מתוך חוקי חמורבי:

4. ה"נפש" בפס' כג² מבוססת על דין 210;
5. העין, השן, היד והרגל בפס' כד מבוססות על דינים 196–201;
6. הכווייה, החבורה והפצע בפס' כה מבוססות על דין 206.

כל הדינים האלה לקוחים מאזור מצומצם למדי בחוקי חמורבי – דינים 196–210. המעבר מדיני גרימת ההפלה לדין מידה כנגד מידה הוא מבנה מלאכותי אך יצירתי מאוד. כאמור לעיל, הוא נוצר מלכתחילה בשל ביטול העונש העקיף שבדין 210,^[19] וכן בגלל השאיפה להשלים את החסר בדיני הרצח שבפס' יב–יד.

אם כן, הקשרים בין ספר הברית ובין חוקי חמורבי מורכבים מאוד. נראה שאינם נובעים מהסתמכות על מסורות משפטיות משותפות או ממקורות שמשתקפים בנפרד בספר הברית ובחוקי חמורבי. מסתבר שההקבלות בין הדינים בספר הברית ובחוקי חמורבי והתהליך ההרמנויטי שהוביל ליצירתם מלמדים שדיני הרצח וההכאה בספר הברית נוצרו בעקבות היכרות ישירה עם חוקי חמורבי.

מסקנה זו משמשת בסיס לטענה שגם חוקים קזואיסטיים אחרים בספר הברית (הדינים המנוסחים בתבנית "אם קרה כך וכך, יש לעשות כך וכך"; שמות כא:ב–כב:יט) עם מקבילות בחוקי חמורבי הם עיבוד של המקבילות הללו.^[20]

עם הדינים האלה נמנים:

• עבדות חוב (שמות כא:ב–יא; חוקי חמורבי 117, 148–149, 154–156, 282);
• עבירות שעונשן מוות (שמות כא:יב–יז; חוקי חמורבי 14, 192–195, 207);
• גניבת בהמות (שמות כא:לה–כב:ג; חוקי חמורבי 253–266);
• נזקי רעיית בהמות (שמות כב:ד; חוקי חמורבי 57–58);
• גניבת חפצים מרשות שומר (שמות כב:ו–8; חוקי חמורבי 122–126);
• בהמות שאבדו לשואל (שמות כב:ט–יב; חוקי חמורבי 266–267);
• שכירת בהמות (שמות כב:יג–יד; חוקי חמורבי 244–249, 268–271).^[21]

מועד כתיבת ספר הברית

השימוש בחוקי חמורבי כמקור לספר הברית מתאים מבחינה כרונולוגית לתקופה של 740–640 לפני הספירה, במהלך שיא כוחה הפוליטי והתרבותי של האימפריה הנאו־אשורית. אף שחוקי חמורבי חוברו זמן רב לפני כן, ידוע לנו שבתקופה הזו היו בנמצא עותקים רבים של הקובץ, משום שהשתמשו בהם בתהליך הכשרתם של סופרים.^[22]

יתרה מכך, ידוע לנו שספר הברית התחבר לפני קובץ הדינים הדברימי (דברים יב-כו), המתוארך באופן כללי למחצית השנייה של המאה השביעית לפני הספירה, משום שהדינים בספר דברים מסתמכים על ספר הברית ומגיבים אליו.^[23] תקופה זו מקבילה לשנותיה האחרונות של ממלכת ישראל (שנחרבה בידי אשור בשנת 722 לפני הספירה) ולכיבוש יהודה בידי אשור (701 לפני הספירה) ושילובה באימפריה כממלכת חסות.

ההתמודדות עם חוקי חמורבי ועם האידיאולוגיה האשורית

קביעת מועד כתיבת ספר הברית לתקופה זו יכולה ללמדנו על מטרתו האידיאולוגית של ספר הברית. נראה שיש בו תגובה לכוחה הפוליטי של אשור: ספר הברית מעבד רעיונות תרבותיים ממסופוטמיה ומשלב אותם במורשת ישראל/יהודה. השאלה אם התגובה הזו נבעה משאיפה להשתלב באימפריה באמצעות חיקוי או להתנגד לה שנויה במחלוקת. ראיה חזקה בזכות ההצעה שהשימוש בחוקי חמורבי היא ביטוי להתנגדות היא העובדה שבמקום מלך בשר ודם (חמורבי), בספר הברית האל הלאומי (י־הוה) הוא המקור לדינים, והדינים ניתנו במעמד הולדת האומה.^[24]

נספח

דחיית העונש העקיף בדיני שור שנגח

למעלה נאמר שהעונש המושת על הפוגע בדין גרימת ההפלה השני (פס' כג–כה) הוא בבחינת דחייה של העונש המתואר בדין 210 בחוקי חמורבי. סימוכין לטענה זו אפשר למצוא בדיני שור שנגח בספר הברית, שגם בהם יש הקבלות רבות לחוקי חמורבי. עם קווי הדמיון נמנה העיסוק באותם הנושאים בסדר זהה:

	ספר הברית	חוקי חמורבי
(א) נגיחה לא צפויה – בעל השור אינו נענש.	כא:כח וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.	250 שור, בהולכו בחוצות העיר, כי ייגח איש וימיתו – הדין ההוא אין בו עילה לתביעה.
(ב) נגיחת שור מועד – הבעלים נענש.	כא:כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. כא:ל אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו. כא:לא אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ.	251 (ו)אם שור האיש נגח הוא (מתמול שלשום), והודיעוהו שער מקומו כי נגח הוא, ולא גדע את קרניו (ו)את שורו לא שמר, וייגח השור ההוא בן איש וימית(ו) – 1/2 מנה כסף ייתן.
(ג) נגיחת עבד – עונש כספי.	כא:לב אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.	252 אם עבד איש (ייגח השור) – 1/3 מנה כסף ייתן.

הדינים בספר הברית שונים מחוקי חמורבי בכמה עניינים חשובים, כמו הדרישה לסקול את השור הנוגח, ולא כאן המקום להרחיב בעניינם.^[25] במאמר זה עסקתי רק בהבדל בין שני קובצי הדינים בכל הנוגע לענישה העקיפה.

ילדים כבני אדם

בשמות כא:לא מתואר מקרה שבו קורבנות פגיעת השור הם ילדים ואילו בחוקי חמורבי אין מקרה כזה. למרות זאת, יש הקבלה עדינה בין שני הדינים. בדין הראשון הנוגע לנושא בחוקי חמורבי הקורבן הוא "איש" (כלומר איש חופשי, awīlum; דין 250), ואילו הקורבן בדין השני מכונה mār awīlim, "בן איש (חופשי)".

למונח זה שתי משמעויות באכדית: הראשונה היא המשמעות הפשוטה, בן של איש חופשי, והמשמעות השנייה רחבה יותר – בן למעמד ה־awīlum, כלומר איש חופשי (דין 251). אזכור הילדים בדין השני בספר הברית (פס' לא) נראה כתגובה לעמימות האופפת את המונח שננקט בדין 251, בייחוד בהשוואה לדין 250 שבו אין ספק שהקורבן הוא אדם בוגר.

בדין השני בספר הברית נאמר שאף כאשר הקורבן הוא ילד (mār awīlim לפי מובנו הפשוט של המונח) יש לשפוט את המקרה כאילו הקורבן הוא אדם בוגר. משמעות הדבר שהעונשים המתוארים בפס' כט–ל יחולו על בעל השור ולא על ילדו. הדחייה המפורשת למדי של הענישה העקיפה יכולה לשמש סימוכין לפרשנות לפיה העונש החלופי בדיני ההפלה (פס' כג–כה) הוא שינוי מחושב.^[26]