מחבר ספר הברית שבספר שמות הכיר את חוקי חמורבי ושכתב אותם כדי להתאימם לתפיסות המשפטיות והאתיות של בני ישראל. ההשוואה בין דיני ההכאה בשני קובצי החוקים מדגימה זאת בבירור.

על משמעותו המקורית של האיסור המקראי בטרם התפרש כאיסור בישול או אכילת בשר בחלב.

כאשר גבר הורג בשגגה אישה בהריון בעת קטטה, חומש שמות דורש ממנו פיצוי של "מידה כנגד מידה". פיצוי זה מובן בדרך כלל כעונש מוות או ניתן להתפרש כהחזר כספי. אולם מתוך ההקשר שבו מופיע הניסוח המשפטי של מקרה זה, נראה כי מדובר על ממלא מקום אנושי חי. כלומר, העבריין צריך למסור אישה ממשפחתו שלו.

החוק המקראי הקדום כולל ציווי לשבות ממלאכה אחת לשבעה ימים, אך בראשית דרכו לא היה ציווי זה קשור לשבת, שמקורה בחגיגות לציון הירח המלא.

פירושו הנועז של פרשן ימי הביניים בכור שור (המאה ה -12 לספירה) לפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", מוביל להסבר אקדמי מסקרן אודות הפרשנות הפנים-מקראית, המשרטט את התפתחות המצווה.