כיצד ומתי הפך יום המנוחה השביעי לשבת?

הירח המלא והשביתה ממלאכה

שני עניינים חשובים עלו מן הדיון במאמר "שבת של ירח מלא". ראשית, טקסטים שמקובל לזהות כטקסטים מוקדמים (מסיבות שאינן תלויות בנושא השבת) מתארים מחזור של מופעי הירח השונים – מולד הירח והירח המלא – והמופעים מכונים בשמות "חודש" ו"שבת". טקסטים אלה מלמדים שבתקופה שלפני הגלות ציינו ישראל את ה"שבת" כאשר הירח עמד במילואו.^[1]

נוסף על כך ראינו בשמות כג:יב ציווי לבעלי אדמות לשבות ממלאכות השדה אחת לשבעה ימים כדי להניח לעמלים בשירותם לנוח ולהינפש. כאמור, חוקרי המקרא מסכימים שמקור ציווי זה בקובץ חוקים קדום (ואולי אף בקובץ החוקים הקדום ביותר בתורה). מחזור הימים בן שבעת הימים, הנחתם ביום המנוחה השביעי, לא היה חייב להיות זהה בכל משקי הבית. יום המנוחה שעליו מצווה כאן הכתוב לא נקרא "שבת".

התלכדות המחזורים השבועיים ומנייתם מראש החודש

אילו התברר שהמחזורים בני שבעת הימים שהיו נהוגים בבתים ובקהילות שונים התלכדו במרוצת הזמן, לא היינו מופתעים. התלכדות זאת יכולה הייתה להתרחש בשל הצורך בלוח שנה אחיד לשם ניהול ענייני מסחר, ממשל ופולחן. בקהילות חקלאיות נוח יותר להתנהל על פי מחזורי עבודה ומסחר משותפים, ונוחות זו יכולה הייתה לעודד קהילות שונות לאמץ מחזור אחיד בן שבעה ימים.

סיבה אפשרית נוספת להתלכדות זו היא הנוחות בקיום לוח השנה עצמו. שוו בנפשכם עולם שאין בו לוח משותף (אנחנו רגילים כל כך ללוחות השנה שלנו, שקשה לצייר בדמיון עולם שהם אינם קיימים בו). הגיוני ביותר לקבוע את מולד הירח ("חודש") ואת הירח המלא ("שבת") כמועדים מיוחדים משום שקל להבחין בהם. אם נניח שאנשים ניסו לשלב את הציווי על יום המנוחה השביעי בלוח הזמנים שלהם, סביר ביותר שיבחרו במעגל זמנים קיים.

ייתכן שאנשים ביקשו לאחד את יום המנוחה השבועי עם החגיגות והמועדים הציבוריים כמו מולד הירח ("חודש") והירח המלא ("שבת"), כלומר עם ימי החופשה. אם החלו לספור את הימים למחרת מולד הירח, היום השביעי בשבוע חל בימים השמיני, החמישה עשר, העשרים ושניים והעשרים ותשעה. כך יום המנוחה השני בחודש התלכד עם השבת, ויום המנוחה האחרון חל בראש החודש או ביום שלפניו.^[2]

בטרם נתאר את השלב האחרון בתהליך, שבו התנתק המחזור השבועי ממחזור החודשים, ראוי להשתהות לרגע ולהתבונן בדמיון המופלא בין מה שתיארתי כאן ובין מה שאנו מוצאים במחזור החודשי במסופוטמיה.

שבת ו־šapattu: חגי הירח המלא

בדומה למחזור המועדים הישראלי שתואר למעלה, גם בלוח השנה המסופוטמי נחגגו חגים בעת מולד הירח והירח המלא. חג הירח המלא המסופוטמי נקרא šapattu. קשה להעלות על הדעת שהדמיון בין מונח זה ובין המילה העברית "שבת" הוא יד המקרה.

אמנם מקור המילה "שבת" אינו ידוע בוודאות,^[3] אך המחקרים העדכניים ביותר מעידים שהמילה שאולה מן האכדית – šapattu או šabattu,^[4] וזאת על אף הטיעונים שכנגד. כדאי לציין שהגיית העיצורים "פ" ו"ב" קרובה מאוד, ובמקרים רבים הם מתחלפים בתוך ובין השפות השמיות השונות. כפי שנאמר לעיל, המונח האכדי, שמוכר לנו ממקורות מהתקופה הבבלית הקדומה ועד לתקופה הנאו־בבלית, מציין את חגיגות הירח המלא שנחגגו ביום החמישה עשר בחודש.

טקסט מספריית אשורבניפל (685–627 לפני הספירה) מכנה את היום "יום מנוחת הלב" (ūm nuḫ libbi). ב"אנומה אליש", אפוס הבריאה הבבלי, מסופר שמרדוך קבע את אל הירח ננר לעטרת הלילה כדי להודיע את הימים. מקום המחזור בן שבעת הימים בחודש מקביל למחזור הישראלי שתואר למעלה:

בְּרֹאש חֹדֶש, כִּי תִּזְרַח עֲלֵי אָרֶץ,
תָּאִיר קַרְנֶיךָ לְהוֹדִיעַ שֵשֶת יָמִים.
בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי [sebutu] (יֵרָאֶה) חֲצִי הַסַּהַר,
וְהַיָּרֵחַ הַמָּלֵא בַּחֲצִי הַחֹדֶש [šap/battu] נֹכַח הַשֶּמֶש יַעֲמֹד.

בְּעֵת הַשְֶמֶש, בִּפְאַת שָמַיִם, תַּשְקִיף עָלֶיךָ,
כְּמִשְפָּטְךָ תִּקְטַן הָלוֹך וְחָסוֹר.
בְּּיוֹם הַכֶּסֶה, אֶל נְתִיב הַשֶּמֶש קְרַב,
וְהַיָּרֵחַ [הַמָּלֵא הַשֵּנִי] – נֹכַח הַשֶּמֶש לוּ יָשוּב יַעֲמֹד.
(אנומה אליש, לוח חמישי)^[5]

סדר זה – ראשית היום הראשון או מולד הירח (arhu, המקביל למילה "ירח"), אחר כך היום השביעי (sebutu) ולבסוף היום החמישה עשר (šapattu) – מופיע גם במקורות מסופוטמיים אחרים, החל מסיפור המבול הבבלי (לוח I, שורות 206–207, 221–222) וכלה במסמכים בענייני כלכלה. ציון הימים הללו בחגיגות מוכר עוד מהתקופה הסרגונית (המאה ה-22 לפני הספירה).

תיאורים אלה מקבילים כמעט בדיוק למחזור המועדים שהיה נהוג בישראל הקדומה. ה־arhu מקביל ל"חודש" הישראלי, וה־šapattu לשבת. יתרה מכך: העובדה שגם את היום השביעי (sebetu) משמשת כמקבילה בולטת למה שהצעתי למעלה, כלומר לכך שמניין שבעת הימים התחיל בחגיגות ראש החודש ביום מולד הירח.

שבת כתגובה לתבוסה – מדוע חל השינוי?

בשלב כלשהו קיבל מחזור השבוע קיום עצמאי והתנתק מלוח השנה שהתבסס על "חודש"-"שבת". בישראל התפתחו אפוא שתי מערכות זמן נפרדות ואפילו מתחרות: לוח ירח, ולוח המבוסס על מחזור בן שבעה ימים.^[6] עם זאת, לא ברור אם הציוויים בתורה על יום המנוחה השביעי מבוססים על היכרות עם מחזור השבוע העצמאי או שמא הם מבוססים על מניין קדום יותר מחודש לחודש.^[7] בעקבות המעבר מהלוח החודשי ללוח השבועי התאחד יום המנוחה השביעי עם חגיגות השבת (שכעת לא היו נהוגות עוד).

כדי להבין כיצד הפך המונח שבת לשמו של היום השביעי בשבוע עלינו להביא בחשבון, נוסף על הגורמים שעיצבו את החברות בישראל וביהודה בעת שהממלכות התקיימו, גם את הגורמים שהביאו לחורבנן.

הפסקת השבת וחידושה

בשלב הראשון הביאה התבוסה לידי הפסקה שמירת ה"שבת" (=הירח המלא). רמזים שונים במקרא וראיות חיצוניות מלמדים שהחשיבות שיוחסה למופעי הירח וחגיגות מולד הירח (ראש חודש) והירח המלא ("שבת") היו קשורות קשר הדוק למקדש ולעצמאות המדינית.^[8] חורבן הממלכה הביא עימו אפוא גם את הפסקת החגיגות:

^{איכה ב:ה} הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

^ב:ו וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ שִׁכַּח יְ־הוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן.

נבואת יחזקאל על המקדש (פרקים מ–מח) מייחסת לנשיא את האחריות על העלאת מנחות, עולות ונסך וכן על החגים, חגיגות ראש החודש וכל מועדי ישראל.^[9]

יתרה מכך, כל החגים הלאומיים שאנו קוראים עליהם בספרי תורה ובנביאים נושאים אופי מקומי. הם קשורים לארץ, לעונותיה, לעונות האיסוף, לקהילות החקלאיות החיות בה, למקומות המקודשים שבה, למזבחותיה ולבסוף גם למקדשה. תבוסה מדינית משמעה אפוא הפרעה חמורה מאין כמותה ללוח החגים והמועדים. כדי שהשבת תוכל לשרוד את החורבן, היה עליה ללבוש דמות חדשה.

דמותה החדשה של השבת

המעבר מ"שבת" חודשית לשבת החלה פעם בשבוע הייתה בוודאי תהליך מתמשך, וברבים מהמקומות שבהם השבת נזכרת במקרא שני המובנים מתחרים זה בזה.^[10] עם זאת, סביר מאוד שהמעבר החל בשלב מאוחר מאוד בקורות ישראל. תובנה זו מסב את תשומת ליבנו לכמה עניינים נוספים שיש לתת עליהם את הדעת בעת שמתחקים אחר המעבר משבת חודשית לשבת שבועית.

המילה "שבת"

בכמה טקסטים מקראיים אנו מוצאים משחקי מילים על המונח "שבת" והשורש שב"ת, אף שאין שום קשר בין השניים.^[11] החוקים הקדומים מספר שמות (ראו לעיל) מגיעים לשיאם במילה "תִּשְׁבֹּת" [מששת ימי המלאכה]. במקור ציוויים אלה לא דיברו על שבת כלל, שפי שראינו בחלקו הראשון של מאמר זה. ייתכן בהחלט שהשימוש בשורש סייע להחלפת השבת החודשית בשבת השבועית.

אחרי שעמדנו על התפתחות זו אנחנו יכולים להיטיב להבין את משחק המילים על המילה "שבת" בבראשית ב:ב–ג (כִּי בוֹ שָׁבַת, וַיִּשְׁבֹּת). בטקסט זה המילה "שבת" אינה מופיעה כלל, ותחת זאת נעשה בו שימוש במונח הקדום, "יום השביעי".^[12] ייתכן שמשחק המילים הטמון במילה " תִּשְׁבֹּת" וההימנעות מכתיבת המילה "שבת" עצמה מלמדים שטקסט זה נכתב בתקופת המעבר, שבה כינוי היום השביעי בשם "שבת" עדיין לא התקבל על הכול.

ימי מזל רע – ūmū-lemnutū 

נוסף על משחקי המילים במקרא, עלינו להביא בחשבון גם את התפקיד שמילאה בתהליך תפיסת ימי המזל הרע במסורת המסופוטמית באלף הראשון לפני הספירה. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה השתמשו בלוחות עזר שבהם נמנו הימים שמוטב להימנע בהם ממלאכות מסוימות (בדומה להורוסקופים המוכרים כיום). החל בתקופה הנאו־אשורית, מרבית הימים שנחשבו לימי מזל רע (ūmū-lemnutū) היו הימים השביעי, הארבעה עשר, התשעה עשר / העשרים ואחת והעשרים ושמונה בחודש (מעניין לראות שהיום התשעה עשר שכיח יותר מהיום העשרים ואחד.)

בזמן הגלות בערך נכנסו ימי המזל הרע לתודעה הישראלית, ויחד עם הציווי המקראי לשבות ממלאכה פעם בשבעה ימים הם הביאו לידי חיזוק מעמד הלוח החדש המבוסס על מחזור בן שבעה ימים שמסתיים ביום מנוחה קבוע. אם נותנים את הדעת על כך בנוסף על מה שנאמר למעלה בדבר משחק המילים על השורש שב"ת, מתגלה כיצד הגורמים החיצוניים השונים תרמו להעברת חגיגות השבת מיום הירח המלא ליום המנוחה השביעי, שאינו קשור למניין החודשים.

החלפת השבת החודשית בשבת השבועית התרחשה בהשפעת התרבות המסופוטמית. השפעה זו ראשיתה במסעות הצבאות הנאו־אשוריים והנאו־בבליים בדרום הלבנט (במאות השביעית והשישית לפני הספירה), אך המפגש הישיר והרציף עם התרבות המסופוטמית נוצר בעקבות כיבוש יהודה בשנת 587. השלכות המפגשים בין אנשי יהודה לתרבויות המסופוטמיות ניכרות בכל הטקסטים המאוחרים במקרא שחוברו ונערכו על ידי אנשי יהודה.

השבת של הבריאה וברית עולם: כיצד התקבע מעמדה העליון של השבת

טקסטים מקראיים מהתקופה הבתר גלותית רואים בשבת (השבועית) את המוסד העליון והבסיסי בעם ישראל. בקטע מ"ישעיהו השלישי" (פרקים נו–סו) נאמר ששמירת השבת ("וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי") היא הבסיס להכנסת בני ניכר וסריסים לקהילה.^[13] ב שמות לא:טז–יז, קטע שמקורו במקור הכוהני הבתר גלותי, של התורה, נאמר שהשבת היא "ברית עולם". העונש על חילולה הוא כָּרֵת ומוות.

מדוע זכתה השבת למעמד מרכזי כל כך בזהות האומה באותה העת?

תורה לגלות

התורה כפי שנמסרה כתובה למען קהילות שכבר גלו מארצן או שעתידות לגלות מארצן בקרוב. קהילות גולים יכולות לשמור את השבת השבועית – בדומה לברית המילה, לדיני מאכלות אסורים ומותרים ולשלל ציוויים דומים.^[14]

ואולם השבת בתורה היא "חוק־על", חוק שעולה על האחרים בחשיבותו. עִמדו למשל על העובדה שהשבת מתוארת בפסקה נפרדת בתחילת פרשת ויקהל (שמות לה:א–ג).^[15] מדוע התורה מייחדת לה תשומת לב רבה כל כך?

השבת נבדלת משאר המצוות משום ביהדות המקראית והבתר־מקראית כאחד, הזמן חזק מן המקום. אומנם המקדש חרב והמדינה הריבונית נפלה, אך השבת שרדה. מחזורי הזמן הטבעיים שנקבעים על פי היום, הירח, העונות והשנה, שאת כולם ברא אלוהי ישראל, לא נמחו בידי מרדוך אל בבל למרות הניצחון הצבאי שעמו נחל. מעל לכול, מחזור הזמנים הלא טבעי בן שבעת הימים, פרי הברית, הוסיף להתקיים אחרי חורבן האומה. זהו המסר העולה מבראשית א:א–ב:ג.

השבת בפרולוג התורה

בשונה מחגיגות מולד הירח וה"שבת" של הירח המלא (וכן הימים, העונות והשנים), מחזור השבוע העצמאי אינו מתיישב עם שום מחזור טבעי. מסיבה זו הוא היה עלול להפוך בקלות לסלע מחלוקת בין קהילות יריבות, משום שאין דרך אובייקטיבית לקבוע מתי "באמת" חל היום השביעי (בעיה זו לא עלתה כאשר השבת נחגגה כאשר הירח עמד במילואו).

שוו בנפשכם כיצד הייתה נראית היהדות – ולמעשה היה נראה כל העולם המערבי – אלמלא נוצר קונצנזוס סביב התלכדות מחזורי השבוע והשבת. כיצד הייתה נראית היהדות אם יהודים מקהילות שונות – בהם הקראים, השומרונים והאתיופים – שמרו את השבת בימים שונים? ומה אם השבת האשכנזית הייתה יום רביעי בשבוע הספרדי או התימני? ניתן לעשות ניסוי מחשבתי דומה גם ביחס ליום ראשון של הנוצרים. ברור שאי־סדר שכזה בלוחות הזמנים אינו מאפשר שום אחדות קהילתית בקנה מידה גדול סביב המועד. זה העניין שעמד על הפרק בתקופת פעילותם של המחברים בני האסכולה הכוהנית.

המחברים הכוהניים שכתבו את קטע ההקדמה לתורה (בראשית א:א–ב:ג), והניחו כמובן מאליו את החלפת השבת החודשית בשבת השבועית, התמודדו עם בעיה זו באמצעות ייחוס לאחור של מקור המחזור בן שבעת הימים עד לבריאת העולם. סביר להניח שהמחברים האלה פעלו מיד לפני או אחרי הגלות בשנת 587 לפני הספירה. אף שהם אינם מזכירים את השבת בשם זה (ראו למעלה), יש בדבריהם משחק מילים על המונח, מה שמעיד כי הם מניחים כמובן מאליו שהוא מציין את המחזור השבועי של השבת.

כאשר אלוהים קבע את הסדר הטבעי, הוא נח מששת ימי מלאכת הבריאה וקידש את היום השביעי. למקצב המקודש שיצר אז אין רמז בעולם הטבע. לכן השבת הייתה צריכה להינתן לאומה בשלב כלשהו בתולדותיה, וכך בדיוק אנחנו קוראים בתורה.

האומה לא שמעה על השבת עד שסופר להם עליה בשמות טז.^[16] ואולם עצם העובדה שהשבת אינה מצויה בטבע היא שגרמה לכך שהשבוע, שנחתם בשבת, הפך למאפיין זהות ייחודי של הברית שנכרתה עם ישראל בלבד. היא הייתה חייבת להינתן לאומה.

בדומה לסיפורים (כמו סיפור המבול) ולחוקים (כמו דיני שור נגח) שהחלו כגרסאות של מוסדות מסופוטמיים, קטע ההקדמה לתורה (בראשית א:א–ב:ג) ודיני השבת הנובעים ממנו הורו לישראל מהי השבת. דינים אלה מייחסים את יצירת השבת לאלוהי ישראל ויוצרים לה אתוס שעולה בקנה אחד עם עקרונות תאולוגיים ומשפטיים שעומדים ביסוד התורה.

שבת בזמן ובמרחב

לכל אורך התורה, הבעלות על הארץ היא בגדר הבטחה שצריכה להתממש, וכך היה גם מצבן של הקהילות שקראו בתורה אחרי חורבן בית המקדש הראשון. בינתיים יכלו ישראל לשמר את מערכת הזמנים המיוחדת ואת השבת שאלוהיהם קבע בעת בריאת העולם, נתן לאומה מעט אחרי שיצאו ממצרים (שמות טז), ופיתח בעת שעשו את דרכם לארץ המובטחת.

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק השווה את דיני השבת ליצירות הספרות והאדריכלות הגדולות. את מה שאחרים עשו באבן במרחב, עשו התנאים והאמוראים – ואפשר להוסיף: מחברי המקרא שנים רבות לפני כן – באמצעות מילים בזמן.^[17]

תקציר

מקורות השבת

עיוננו העלה את העניינים שלהלן:

1. במקור הייתה השבת יום הירח המלא. טענה זו מסבירה מדוע השבת נזכרת אחרי מולד הירח בכמה טקסטים מקראיים קדומים. הירח המלא נחגג בכל רחבי המזרח הקדום, ולפיכך קשה להאמין שלא ציינו את המועד בישראל וביהודה.
2. למספר שבע נודעה חשיבות גדולה בישראל הקדומה ובתרבויות השכנות במזרח הקדום. פעילויות רבות שנשאו משמעות סמלית או פולחנית נמשכו שבעה ימים. לעומת זאת, אין בידינו ראיות חיצונית לקיום מניין זמנים המבוסס על מחזור (שבועי) בן שבעה ימים.
3. ציווי קדום המופיע בספר הברית (שמות כג:יב) מצווה על בעלי אדמות לתת יום מנוחה לבהמות העבודה ולפועלים אחת לשבעה ימים. השם שבת אינו נזכר בציווי. הוא גם אינו מורה שמניין הימים צריך להיות אחיד בכל הקהילה. בעלי האדמות נדרשו רק למנות שבעה ימים, בדומה למניין שבע השנים לצורך שחרור העבד העברי (שמות כא:ב).^[18]
4. במרוצת הזמן התלכדו מחזורי העבודה הפרטיים. לפני שהפך השבוע למוסד עצמאי, שבעת הימים נמנו כנראה ממולד הירח (ראש חודש).
5. רמזים שונים מלמדים שהשבת החודשית לא הייתה מתאחדת עם מחזור העבודה בן שבעת הימים אלמלא השפעות מסופוטמיות. השפעה זו החלה בעקבות מסעות המלחמה של הנאו־אשורים בדרום הלבנט. קשר ישיר ורציף יותר עם התרבות הבבלית נוצר בעקבות כיבושי צבאות בבל בשנים 597 ו־587 לפני הספירה.
6. גורמים נוספים שסייעו אולי להחלפת השבת החודשית בשבת השבועית הם השימוש בפועל "תִּשְׁבֹּת" בשמות כג:יב וכן התנגדות לפולחן הירח. תהא הסיבה אשר תהא, המתחים בין מניין הימים המבוסס על החודש והמניין בן שבעת הימים, וכן התפיסות השונות באשר לתכלית השבת (השבת הפולחנית והשבת המוסרית: מועד קדוש לעומת יום מנוחה), מקורם במעבר רב־חשיבות זה.^[19]
7. בסופו של דבר שורטט נתיב מן השבת אל בריאת העולם, והשבוע שסופו בשבת היה למערכת מניין זמן עצמאית לחלוטין. אחרי עיצוב השבת בדמות חדשה בעקבות חורבן ממלכת יהודה בשנת 587 לפני הספירה הייתה שמירתה לאחד מסממני הזהות המרכזיים של עם ישראל.