כשהאל מעניש את ישראל: מה יאמרו הגויים?

פרשת ניצבים ממשיכה את נושא התוכחה שבפרשת כי תבוא, ומתארת לפרטי פרטים את העונש שבני ישראל יקבלו אם לא ישמעו בקול ה' (דברים כח:טו–סח). אולם הפרשה מוסיפה דבר-מה שאינו רק תוכחה: תגובות הדורות הבאים לחורבן ארץ ישראל (דברים כט:כא-כז). למרבה ההפתעה, התגובות מוצגות בתבנית של שאלות ותשובות:

הנוכרים והדורות הבאים מבחינים בגלות ובחורבן הארץ

^{דברים כט:כא} וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר חִלָּ֥ה ה֖’ בָּֽהּ…

הגויים שואלים: מדוע החריב ה' את הארץ?

^כט:כג וְאָֽמְרוּ֙ כָּל הַגּוֹיִ֔ם עַל מֶ֨ה עָשָׂ֧ה ה֛’ כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:

הם (לא נאמר בפירוש מי) מסבירים כי החורבן נגרם משום שבני ישראל עזבו את ה' ועבדו אלוהים אחרים

^כט:כד וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת בְּרִ֥ית ה֖’ אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ^כט:כה וַיֵּלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם: ^כט:כו וַיִּֽחַר אַ֥ף ה֖’ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֙יהָ֙ אֶת כָּל הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה: ^כט:כז וַיִּתְּשֵׁ֤ם ה֙’ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

הקבלה לרשומות ההיסטוריות של אשורבניפל

חוקרים מודרניים הסבו את תשומת הלב לעובדה שחטיבת השאלות והתשובות הזו ("עַל מֶ֨ה עָשָׂ֧ה ה֛’ כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ?" "עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת בְּרִ֥ית ה֖’...") דומה בסגנונה ובתוכנה לרשומות ההיסטוריות של אשורבניפל (687–827 לפנה"ס), מלך אשור, המתארות את ניצחונותיו הצבאיים על ממלכות שמרדו בו. כפי שמסביר ג'פרי טיגאי (Jeffrey Tigay): "אשורבניפל מזכיר כיצד מלך ערב הפר את התחייבויותיו לאמנה עם מלך אשור ומרד בו, וכיצד האלים היכו את ערב בכל הקללות הכתובות באמנה."^[1] בקטע מהטקסט נכתב:

כאשר שאלו תושבי ערב איש את רעהו: "בשל מה באו האסונות הללו על ערב?" (הם ענו זה לזה:) "על אשר לא עמדנו בנדרינו (שנשבענו) לאשור, על אשר פגענו בידידותו של אשורבניפל, המלך, אהובו של אנליל!"^[2]

ועוד מסביר טיגאי: "בטקסט האשורי מדובר בהפרה של אמנה פוליטית, בעוד ספר דברים עוסק בבריתו של עם ישראל עם ה'. זו דוגמה נוספת המוכיחה כי אמנוֹת מדיניות שימשו מודלים לאופן שבו תפס עם ישראל את יחסיו עם ה'." טיגאי מתייחס להנחה המחקרית כי ספר דברים מציג את ה' כמושל ריבון, שעם ישראל כפוף לו כווסל, וחייב לו נאמנות בתמורה להגנה ולברכה שהוא מקבל מן המושל.^[3]

הקבלות בספרי מלכים ובירמיהו

סגנון זה של שאלות ותשובות (בעיקר בעניין החורבן) מצוי בספרי מקרא נוספים, והוא דומה מאוד בלשונו לנוסח שבספר דברים. בספר מלכים א ט:ח–ט כתוב:

^{מלכים א ט:ח} וְהַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ יִהְיֶ֣ה עֶלְי֔וֹן כָּל עֹבֵ֥ר עָלָ֖יו יִשֹּׁ֣ם וְשָׁרָ֑ק וְאָמְר֗וּ עַל מֶ֨ה עָשָׂ֤ה ה֙’ כָּ֔כָה לָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְלַבַּ֥יִת הַזֶּֽה: ^ט:ט וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָזְב֜וּ אֶת ה֣’ אֱלֹהֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֣יא אֶת אֲבֹתָם֘ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיַּחֲזִ֙קוּ֙ בֵּאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וישתחו וַיִּשְׁתַּחֲו֥וּ לָהֶ֖ם וַיַּעַבְדֻ֑ם עַל כֵּ֗ן הֵבִ֤יא ה֙’ עֲלֵיהֶ֔ם אֵ֥ת כָּל הָרָעָ֖ה הַזֹּֽאת:^[4]

ה' מצווה גם את ירמיהו להסביר לעם ישראל את הגלות באותו האופן, כאשר יפנו אליו בשאלה (ירמיהו טז: י–יא):

^{ירמיה טז:י}וְהָיָ֗ה כִּ֤י תַגִּיד֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֥ת כָּל הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ עַל מֶה֩ דִבֶּ֨ר ה֤’ עָלֵ֙ינוּ֙ אֵ֣ת כָּל הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את וּמֶ֤ה עֲוֹנֵ֙נוּ֙ וּמֶ֣ה חַטָּאתֵ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לַֽה֥’ אֱלֹהֵֽינוּ: ^טז:יא וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם עַל֩ אֲשֶׁר עָזְב֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֤ם אוֹתִי֙ נְאֻם ה֔’ וַיֵּלְכ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיַּעַבְד֖וּם וַיִּשְׁתַּחֲו֣וּ לָהֶ֑ם וְאֹתִ֣י עָזָ֔בוּ וְאֶת תּוֹרָתִ֖י לֹ֥א שָׁמָֽרוּ:^[5]

הפסקה הזו מירמיהו קלה יותר להבנה מאשר הקטעים האחרים. ההסברים התיאולוגיים המפרטים את ערכי תורת ה' נמסרים, על פי הוראת ה', בידי ירמיהו עצמו, ולא בידי הגויים, והם מכוונים אל עם ישראל עצמו.

לעומת זאת, הטקסטים בספר מלכים ובפרשת ניצבים מפתיעים בתוכנם: שם הגויים שואלים את השאלות ואף עונים עליהן. מדוע ישערו הגויים שהישראלים נענשים על עבירות דתיות? האם באפשרותם להגיע באופן הגיוני למסקנות שכאלה? האם לא סביר יותר שהם יסיקו כי הישראלים הובסו על ידי אויביהם מכיוון שצבא האויב היה חזק יותר? או, אם ביקשו הסבר תיאולוגי, האם לא הגיוני שבהיותם פוליתאיסטים הם יסיקו שאלוהי ישראל היה חלש יותר מאלוהי העם אשר החריב את ארצו?

הפתרון היצירתי (והחלקי) שמציע אברבנאל: שתי קבוצות

ספר דברים כט: כג–כד מכיל שני ניסוחים: פסוק כג פותח ב- "וְאָֽמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם", ולאחריו פסוק כד פותח ב-"וְאָמְרוּ" סתם, ללא נושא. ייתכן שאותה הקבוצה הדוברת בפסוק כג היא גם זו הדוברת בפסוק כד.

אולם דון יצחק אברבנאל (1437–1508), מדגיש, בפירושו לספר דברים (בפירוש לפסוקים אלה), כי שתי קבוצות שונות שואלות בדברים כט:כא על סיבת החורבן: (1) בני ישראל בדור הבא אחריכם ו-(2) נוכרים, הבאים מארץ רחוקה. לאור זאת, אברבנאל מבין את פסוקים כג ו-כד כשיחה בין שתי הקבוצות הללו.^[6]

הקבוצה השנייה, "ְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" (פס' כא), שואלת: "עַל-מֶה עָשָׂה יְ־הוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" (פס' כג) והקבוצה הראשונה, "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם" (פס' כא), עונים להם : "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ (אבותינו), אֶת-בְּרִית יְ־הוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם...." (פס' כד). כלומר, התשובה התיאולוגית המתאימה ניתנת מפי בני ישראל, ולא מפי הגויים.^[7]

אך מפתיע לגלות שאברבנאל אינו מסביר באותו אופן את הפסוקים במלכים א. בפירושו לקטע שם, הוא כותב:

"ויכירו כל בני עולם שהיה כל זה בחטאת ישראל על עזבם את ה’ אלקיהם."

נושא המילה "ואמרו"

פתרון אפשרי נוסף לשאלת תפקיד ה"גויים" הוא שנושא הפועל בגוף נסתר, "ואמרו", בקטעים בדברים, בירמיהו ובמלכים אינו הגויים, אלא מדובר באנשים בלתי מזוהים – אולי קבוצה או אדם בודד מתוך עם ישראל – המבשרים שהחורבן בא כעונש מאת ה' על הפרת הברית. כלומר, אין מדובר כאן בגויים המגיעים באופן עצמאי להבנת התיאולוגיה היהודית, אלא באדם או בקבוצה מעם ישראל המסבירים זאת להם.^[8] מספר מתרגמים ניסו לפתור את הבעיה בדרך זו.^[9]

המתח שבין דברים פרק כט ובין דברים פרק ט

בספר דברים פרק ט מסופר שמשה מתפלל לאחר חטא העגל, ומתרץ מדוע ה' אמור להימנע מהענשת בני ישראל, ומדוע עליו להביאם אל הארץ המובטחת למרות חטאיהם. כאן משה מעלה טיעון שיכול היה להישמע גם מפי גויים :

^{דברים ט:כו} וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל ה֘’ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י ה֗’ אַל תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: ^ט:כז זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל תֵּ֗פֶן אֶל קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל רִשְׁע֖וֹ וְאֶל חַטָּאתֽוֹ: ^ט:כח פֶּן יֹאמְר֗וּ הָאָרֶץ֘ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת ה֔’ לַהֲבִיאָ֕ם אֶל הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הוֹצִיאָ֖ם לַהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר [ההדגשות מאת המחבר].

אכן, הגיוני הרבה יותר שפוליתאיסט יאמין כי כשבני ישראל נוחלים מפלה או אסון, הסיבה היא שאלוהיהם אינו חזק דיו, או שהוא נטש אותם, ולא שהעם חטא והפר את הברית שכרת עם אותו אל. הרעיון שאל עלול לכעוס על עמו היה מובן לפוליתאיסטים, אולם ייחוס הכעס הזה להפרת החוק הדתי אינו שכיח.

נושא הדאגה לשמו הטוב של ה' במקרא

תפילת משה כאן אינה יחידה במינה. משה ויינפלד כותב על הדפוס הזה של משה, המופיע בטקסטים נוספים בתורה: "תחינה הנוגעת לתהילתו של ה' ולשמו הטוב היא מוטיב שגור בתפילות הלאומיות."^[10] נראה שכל הקטעים הללו מניחים שהגויים מאמינים כי ה' חלש, או אינו קיים, או שונא את עם ישראל, ולא שה' מעניש את העם - מחשבה הרחוקה מאמונתם של הגויים. כל הטקסטים הללו מבקשים רחמים מאת ה' כדי להגן על שמו הטוב של ה' כאל החזק של עם ישראל.

אם-כן, אנו מוצאים שתי גישות להסברת הסיבות לחורבן:

• החורבן הוא אמצעי של האל להעניש את עם ישראל על חטאיו (דברים כט, ועוד).
• החורבן עלול להיתפס על ידי הגויים כעדות לכך שה', אלוהי ישראל, הוא חלש או הפכפך, ולכן הוא זנח את עם ישראל (דברים ט , ועוד).

האם ניתן ליישב בין שתי הגישות הללו? ייתכן. אם נאמץ את גישת תרגום התנ"ך של אגודת הפרסום היהודית של אמריקה (NJPS) שתוארה לעיל, נוכל לומר שבעוד בני ישראל יסיקו כי אסונם נגרם עקב חטאיהם, הגויים כנראה יגיעו למסקנה אחרת – שאלוהי ישראל הוא חלש, שכן אחרת היה מונע את החורבן.

המיזוג המפתיע של רשב"ם

בפירושו לדברים פרק ט, רבי שמואל בן מאיר, רשב"ם (1080 –1160 לערך) מציע דרך שונה ליישב בין שתי הגישות הללו. הוא פותח בתיאור הלך הרוח המשוער של בני ישראל בעניין ההכרה בחטאם:

חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח ישראל בא. שמא תאמרו, והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפילות הנביאים.

כפי שרשב"ם טוען, משה עומד להניא אותם מהרעיון שתפילות הנביאים יוכלו להגן על העם גם בארץ), ולהסביר להם שהדברים ישתנו לאחר התנחלותם בארץ.

אמר להם משה לא תועיל לכם תפלה בארץ ישראל. כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי זכור לעבדיך וגו’ פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת י”י להביאם, ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר.

אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלשים ואחד מלכים^[11] וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ שאין כאן עוד חילול השם לאמר האומות מבלתי יכולת י”י, אלא יאמרו הגוים, ישראל חטאו לו.

רשב"ם מציג כאן את התיאוריה שלו בדבר התקדמות ההיסטוריה. בנקודה מוקדמת בהיסטוריה, לפני שבני ישראל כבשו את ארץ כנען, המוניטין של ה' היה שברירי. אילולא הצליח הכיבוש, היה שמו מתבזה. לכן, תפילתו של משה המתחנן על שמו של ה' בגויים הייתה יעילה.^[12] אולם מהרגע שבו עם-ה' הצליח לכבוש את הארץ (בעתיד שאותו חוזה ספר דברים), הגויים יכירו את כוחו של ה' ואת דאגתו לישראל. לכן כאשר יראו את מצבם העגום של בני ישראל, הם יסיקו שהישראלים נענשים על הפרת הברית. במקרה זה, תפילה לה' לפעול למען שמו היא תפילת שווא.

רשב"ם מוכיח את טענתו בטקסט הבא מפרשת ניצבים:

כמו שמפורש באתם נצבים ואמרו כל הגוים על מה עשה י”י ככה לארץ הזאת מה חרי האף וגו’ ואמרו על אשר עזבו את ברית י”י אלהי אבותם וגו’ ויתשם י”י מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה:^[13]

פרשנות הנמצאת במתח בין התקוות בגלות ובין הליטורגיה היהודית

בהתחשב בעמדה הפוליטית הנחותה שבו היו נתונים רשב"ם והיהודים באירופה במאה השתים-עשרה, ובמיוחד לאור הפגיעוּת של הקהילה לאחר פרעות מסע-הצלב הראשון, פרשנותו זו מדהימה. ראשית, טענתו מנוגדת לאינטרסים התיאולוגיים של קהילתו. רשב"ם אומר שה' לא יציל את עם ישראל כדי להציל את המוניטין שלו, ובכך מנפץ את התקוות והחלומות של היהודים בגולה לגאולה, ומבהיר שסיבה זו לא תוביל לגאולת העם. מפתיעה עוד יותר מ שגישת רשב"ם עומדת בסתירה לליטורגיה היהודית הסטנדרטית, שמימי רשב"ם ועד ימינו קוראת לה' לשים קץ לחילול שמו, חילול שמקורו בגלות ישראל. למשל בתפילת "אבינו מלכנו" אנו קוראים:

אבינו מלכנו, עשה עמנו למען שמך.
אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו.
אבינו מלכנו, עשה למענך והושיענו.
אבינו מלכנו, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו.

בדומה לכך, תפילת ה'תחנון' כוללת פזמון "הושיענו למען שמך" החוזר פעמים אחדות, וכולל משפטים כגון:

ואם לא למעננו למענך פעל. 
למענך עשה עמנו חסד ואל תאחר.

כפי שכותב ויינפלד,^[14] "מוטיב זה (=בקשה מהאל לפעול למען שמו) יחד עם מוטיבים של קריאה לתכונותיו האבהיות ודקלום י"ג מידות הרחמים של ה' נעשו לשלושת עמודי התווך של תפילות בקשות הסליחה של היהודים (ה'סליחות') השכיחים עד ימינו אלה."

רשב"ם, אברבנאל והמציאות בימי הביניים

אין זה ברור כיצד התייחס רשב"ם לתפילות היהודיות השכיחות הללו, המבקשות מה' לפעול למען שמו. אך אם נתעלם מכך, מדוע הוא ואברבנאל סברו שהגויים יבינו שאסונות היהודים הם עונשים מאת ה'?

ייתכן שרשב"ם ואברבנאל הושפעו מדברים ששמעו משכניהם הנוצרים. באירופה הנוצרית בימי הביניים, איש לא טען שמעמדם הנחות של היהודים  והעובדה שאין להם ריבונות מדינית נבעו "מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת ה֔’" (דברים ט:כח); הקהילה הנוצרית האמינה בא-ל רב-כוח שעמד לצידם במלחמתם נגד המוסלמים. הפסוק מתהילים, המצטט את דברי הגויים :" לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?" (תהילים עט:י) לא שיקף את חוויותיהם של יהודי ימי הביניים, שהוקפו במאמינים נוצרים.

לפחות מאז ימי אגוסטינוס , תורת הכנסייה תואמת את אשר אנו מוצאים בספר דברים פרק כט, ששיעבודו של עם ישראל הוא עונשם מאת ה'.^[15] כמובן, החטא שייחסו הנוצרים ליהודים – דחייתו של ישוע ורציחתו – לא היה החטא שלו ייחסו היהודים את הגלייתם. אולם ייתכן שהיה זה אך טבעי ליהודים שחיו בימי הביניים באירופה הנוצרית להניח שכאשר נכתב בפרשת ניצבים (כט:כד), "וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ [בני ישראל/ היהודים חסרי האונים] אֶת בְּרִית ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם", הנושא הנסתר [="הם"] במילה "ואמרו" מתייחס לגויים.