ספרי הפרשנות  מימי הביניים כגון אלו של רמב"ם, רשב"ם ואבן עזרא מוכיחות שליהדות יש מסורת ארוכת שנים של לימוד תורה באופן ביקורתי.

מה בציצית יגרום לנו לזכור "את כל מצוות ה'" ולעשות אותן (במדבר טו:לט)? בעוד שחז"ל הדגישו את חשיבותה של הציצית, המחקר האקדמי שופך אור על משמעותה האפשרית של הציצית בהקשר של המזרח הקדום.

על פרשנות לא מסורתית של "ארמי אובד אבי" מימי הביניים ועל המאבק נגדה.

בני ישראל מצווים לפרוש מנשותיהם לפני מעמד הר סיני. חז"ל הסיקו מכך שמשה פרש מאשתו בדרך קבע (במדבר יב), בכדי שיתאפשר לו בכל עת לדבר עם אלוהים. לעומת פירוש זה, רבי יוסף אבן כספי (המאה ה־14 לערך) טוען שמדובר בסילוף של פשט הכתוב, ושפרישות שכזו היא עלבון להשקפת העולם היהודית.

הטומאה מועברת במגע. האם מבחינה תאולוגית אפשר שהוא הדין בקדושה?