האם ארמי ניסה "להאביד" את אבינו?

בספר דברים פרק כו מופיעות שתי תפילות שנכתבו עבור חקלאים בישראל הקדומה. אחת מהן כבר אינה בשימוש, והיא ההכרזה שחקלאים היו אומרים על כך שהם נתנו את כל המעשרות הנדרשים (פסוקים יג-טו). השניה, שמתחילה ב"ארמי אובד אבי", נותרה אחד הטקסטים הידועים ביותר של היהדות (פסוקים ה-י).

ארבעת הפסוקים מתוכה המסכמים את השעבוד והיציאה ממצרים נקבעו במקור כתפילה בעת הבאת הביכורים לבית המקדש. מאוחר יותר, פסוקים אלה עובדו מחדש כנוסח הליבה של ההגדה של פסח. באופן זה הובטח כי תפילה זו לא תיעלם יחד עם שרידים חקלאיים אחרים של ההיסטוריה הישראלית הקדומה.

"ארמי אובד אבי": ההגדה של פסח

בהגדה, בנוסף להקראה של "ארמי אובד אבי", הפסוק גם "מוסבר" בשיטות הפרשניות הסטנדרטיות של חז"ל.^[1] האופן בו משתמשים בפסוק זה על מנת להסביר ולהרחיב את הסיפור המרכזי בהיסטוריה היהודית, הוא כנראה הדוגמה הידועה ביותר למדרש חז"ל. הוא מוכר בקרב רוב היהודים, בין אם קיבלו לימוד יהודי פורמלי או לא. להלן ההסבר המסורתי מההגדה:

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…

רש"י (1040-1105), פרשן המקרא היהודי הנערץ, מסביר בפירושו לתורה את הפסוק באותו אופן ("לבן ביקש לעקור את הכל", כלומר ארמי היה מאבד את אבי). בהתחשב בהסתמכותו על מקורות יהודיים מסורתיים, אין זה מפתיע. אך הסבר זה אינו משקף למעשה את המשמעות הפשוטה של הפסוק בספר דברים. הפירוש גם נראה מנוגד לסיפורם של לבן ויעקב בבראשית, אבל זה לא הנושא שלנו כאן.

"אבי היה ארמי נודד": פרשני פשט מימי הביניים

במאה השתים עשרה, מספר פרשני מקרא יהודים מפורסמים כתבו במפורש כי לא ניתן לפרש את הביטוי "ארמי אובד אבי" במשמעות של "ארמי ביקש להאביד את אבי". הרב שמואל בן מאיר (= רשב"ם; יליד 1080 בקירוב), רבי אברהם בן עזרא (יליד 1089), ורבי דוד קמחי (יליד 1160), כולם הסבירו את הפסוק בצורה לא מסורתית שתואמת יותר את השימוש בעברית המקראית. הבנתם נמצאת כעת בכל התרגומים האקדמיים המודרניים של המקרא: "אבי היה ארמי נודד".

בעזרת דקדוק ותחביר עברי – תחומי לימוד שנוצרו במאות האחת עשרה והשתים עשרה – הציעו פרשנים אלה טיעונים טכניים מפורטים הבאים להראות כי ההבנה המסורתית אינה תואמת את פשט הכתוב.

לטענתם, הפועל "אובד" במקרה זה הוא בהכרח פועל עומד, כפי שהוא בכל המקרא, כלומר פועל שאין לו מושא ישיר. כך ש"אבי" לא יכול להיות, כפי שקבעו רש"י וההגדה, מושא הפועל ("... מאבד את אבי") אלא חייב להיות נושא המשפט ("אבי היה..."). יתר על כן, "אובד" (בבניין קל) לעולם אין פירושו "להשמיד" בעברית המקראית. "מאביד" (בבניין הפעיל) הוא הפועל היוצא שפירושו "להרוס", אך "מאביד" אינו צורת הפועל המופיעה בפסוק זה.

אין ספק כי גרסת ההגדה בבתיהם של רשב"ם, אבן עזרא וקמחי השתמשה בהסבר המסורתי שארמי אובד אבי פירושו שלבן ניסה להשמיד את יעקב. עם זאת, שלושת הרבנים הגדולים האלה הרגישו חופשיים לעיין בטקסט המקראי בקריאה מחודשת וליישם כלים מדעיים חדשים להבנתו.

התנגדות מסורתית: רבי אליהו מזרחי

כמובן, הייתה התנגדות. המתנגד המעניין ביותר להבנתם הביקורתית ה"מודרנית" היה הרב אליהו מזרחי (יליד 1455 בערך), שהציע שני סוגים של הפרכה. ראשית, הוא טען כי דקדוק הוא תחום לא אמין.

ה"עובדה" ש"אובד" הא פועל עומד היא רק מסקנה אליה הגיעו בלשנים שבדקו את כל המקומות בהם מופיע הפועל במקרא וניסו למצוא דפוס מסוים. אבל, טען מזרחי, בעבר היה קורפוס גדול של ספרות עברית מימי המקרא, ואולי אם הקורפוס הזה היה שורד היינו רואים שבני ישראל הקדמונים אכן השתמשו באובד הן כפועל עומד והן כפועל יוצא.

הטענה השנייה של מזרחי היא שהפרשנות שנמצאת בהגדה וברש"י אינה ניתנת לערעור שכן פרשנות זו ניתנה מפי האלוה! וכפי שהוא כותב:

וחכמינו ז”ל העתיקו על פי קבלתם האמיתית איש מפי איש עד משה רבנו  עליו השלום מפי הגבורה, ש'ארמי' הוא לבן וש'אֹבד' הוא יוצא.

האלוה, טען מזרחי, אמר למשה בהר סיני במפורש ש"אובד" בפסוק זה משמש כפועל יוצא וכי המילה "ארמי" מתייחסת ללבן. בהבנה מקסימליסטית זו של תורה מן השמיים, לא רק שהאלוה כותב את התורה, האלוה מספק גם את הפרשנויות הלגיטימיות היחידות של אותה התורה. אולם מזרחי אינו מספק הנחיות לזיהוי אילו מבין הפרשנויות הרבות לפסוקים המקראיים בספרות הרבנית נמסרו למשה ישירות על ידי האלוה.

האם פרשנויות חדשות הן לגיטימיות?

מה נוכל ללמוד מהמחלוקת הזו בין החכמים מהמאות השתים עשרה והחמישה עשר? מצד אחד, אנו רואים את ההשקפה כי הבנות חדשות במקרא אינן מקובלות, שכן ספרות חז"ל מכילה את הפירושים היחידים שהוסמכו על ידי האלוה. בני אדם אינם צריכים להשתמש ביכולתם האינטלקטואלית ולפרש פסוקים מקראיים בדרכים חדשות.

לצד זאת אנו רואים גם אפשרות חלופית משמעותית. רשב"ם, אבן עזרא ורד"ק, יהודים דתיים שלא תמכו ברפורמה או בשינוי הלכתי, הרגישו זכאים ואולי אף מחויבים להשתמש במוחם ובמדע העומד לרשותם על מנת להגיע להבנות חדשות של הטקסט המקראי - אפילו כאלה שעמדו בניגוד למסורת.