מה מייצגת הציצית?

היהדות הרבנית ייחסה חשיבות רבה לציווי על נתינת ציצית בכנפות הבגד. יש חובה לומר פעמיים ביום את פרשיית הציצית (במדבר טו), והיא נאמרת כחלק מקריאת שמע, החלק המרכזי בסדר התפילה. באחד המדרשים המוקדמים ביותר (ספרי זוטא טו) נכתב:

שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות וכל הרגיל בה כאלו קיים כל המצות כולן.

המדרש לומד זאת מהאופן הדרמטי בו התורה מציגה את המצווה:

^{במדבר טו:לט} וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה֔’ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: ^טו:מ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:

התורה מכריזה כאן כי די בראיית הציצית, או אולי בראיית פתיל התכלת (במדבר טו:לח), כדי להעניק השפעה מבורכת על אלו שלובשים אותה, כזו שתגרום להם לזכור את כל המצוות ולעשות אותן. וכפי שמתאר זאת התלמוד (מנחות מג ע"ב):

ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה.

חוויית ההתנסות בטקסים והבנת ערכם נועדו לקדם התנהגות מוסרית ודתית נעלה יותר. אך על מה בדיוק אמורים האנשים לחשוב כשהם מביטים בציצית הכנף?

פרשנות רבנית

במהלך הדורות ייחסו חכמי ישראל משמעויות שונות לרעיון של ראיית הציצית. להלן כמה מהן:

תזכורת לקריאת שמע

התלמוד (מנחות מג ע"ב) טוען כי לבישת הציצית מזכירה לאדם את קריאת שמע:

"וראיתם אותו וזכרתם" – ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו קרית שמע.

המנגנון כאן הוא פשוט, שהרי הציצית מוזכרת בפסקה השלישית של קריאת שמע (יש כאן סגירת מעגל, כיוון שקריאת שמע עצמה מזכירה לאדם ללבוש ציצית).

תזכורת להיותם של היהודים עבדי ה'

רבי חזקיה בן מנוח ('חזקוני', המאה ה-13) הסביר כי ראיית הציצית נועדה להזכיר ליהודים שהם עבדי ה' באמצעות ההקפדה על מצווה זו, ובכך להגדיל את הסיכוי שלהם להקפיד גם על שאר מצוות ה'.^[1]

הקבלת פני שכינה

הספרי (במדבר קטו) מציע הסבר אחר לתפקידה של ראיית הציצית:

"וראיתם אותו" – מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה. שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד.^[2]

ניתן להסביר את הקשר בין המילים "וראיתם אותו" לבין המדרש, בשתי דרכים שונות. ייתכן שהמדרש מבין את המילה "אותו" כמו ההסבר הקודם: "[וראיתם] את הציצית". לחלופין, ייתכן והמדרש מציע פרשנות נועזת יותר לפיה משמעות הביטוי "וראיתם אותו" היא "וראיתם את ה'".

הפירוש האחרון עומד ככל הנראה ביסודם של דברי התלמוד הבאים:^[3]

ורשב”י אומר: כל הזריז במצוה זו – זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא: וראיתם אותו, וכתיב התם: את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד.

רש"י בפירושו לתלמוד נוקט במפורש ברעיון האנתרופומורפי של ראיית האל:

כתיב הכא "וראיתם אותו" וכתיב התם "ואותו תעבוד" – מה להלן שכינה, אף כאן שכינה.

במילים אחרות, יש לפרש את הפסוק עצמו כמתייחס במפורש לראיית האל או לנוכחותו.^[4] יהודים רבים, בעיקר לפני ימי רמב"ם, לא ראו כל קושי בפירוש פסוקי המקרא באופן שממנו משתמע כי ניתן לראות את האל או את נוכחותו.^[5]

ציצית שומרת על האדם מחטא

בספרות חז"ל ישנם מספר סיפורים על אנשים שניצלו באופן מסתורי או ניסי מחטא, בעיקר בתחום המיני, באמצעות ראיית הציצית.^[6] הסבר זה מבוסס על טענת התורה לפיה ראיית הציצית מונעת מהאדם לסור מהדרך: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

אברהם אבן עזרא שם לב לכך שאנשים נהגו לשים ציצית רק על טלית התפילה^[7] (המנהג ללבוש בגד מיוחד, "טלית קטן", מתחת לבגדים, הוא מאוחר באופן יחסי). בעקבות זאת, בספרו 'יסוד מורא וסוד התורה' הסב אבן עזרא את תשומת הלב לבעייתיות הכרוכה בכך:^[8]

ואין המתעטף עושה מצוה שלמה כי הוא חיוב כל היום ובהיותו בשוק ורואה צורות אז יתור לבו אחרי עיניו יותר מאשר יתור בשעת התפלה. והזכרתי זה בעבור שראיתי אנשים רבים אינם יראי השם והם מתעטפים בטלית דרך כבוד לנפשם.^[9]

מדוע דווקא ציצית?

מעבר להסבר המיסטי לפיו התכלת שבציצית מזכירה את הים ואת השמים ואת ה', אין בספרות חז"ל הסבר של ממש לשאלה מדוע הציצית אמורה להזכיר לבני ישראל לשמור את מצוות ה'. רש"י (במדבר טו:לט), לדוגמה, נדרש לפנות אל הנומרולוגיה בנסיונו למצוא משמעות בציצית:

וזכרתם את כל מצות ה’ – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי”ג:^[10]

מחקר המקרא המודרני הפנה את הדיון לדרך חדשה.

חשיבותו של כנף הבגד במזרח הקדום

יעקב מילגרום, במאמר בשם "הפתיל והטלית"^[11] שפורסם ב- 1981, הראה כיצד הספרות והאמנות של המזרח הקדום מצביעות על חשיבותו של כנף הבגד: "הוא הרחבה של אישיות בעליהם ושל סמכות שלטונו"; "ככל שהאדם חשוב יותר, כך רקמת כנף בגדו מפוארת יותר".^[12] מילגרום מסב את תשומת ליבנו לסצנה בשמואל א כד:ג-כא בה דוד כורת את כנף מעילו של שאול ולאחר מכן מתחרט על המעשה, בעוד ששאול מודה "ועתה הנה ידעתי כי מלֹך תמלוך [דוד]".

מה היתה הסיבה לחרטתו של דוד ולתגובתו של שאול? התשובה נעוצה במשמעותו של כנף הבגד: היתה זו הרחבה של אישיותו ושלטונו של שאול. דוד חש חרטה על המעשה מכיוון שה' לא ציווה עליו. שאול, לעומתו, התייחס לכך כאל אות מה' להעברת סמכות שלטונו אל דוד: הוא נכרת מכס המלוכה.^[13]

לעיתים כנף הבגד היה כה מיוחד, עד כי הטבעתו על מסמך שימשה תחליף לחתימה.^[14] לכן כשתמר דרשה מיהודה להשאיר בידה ערבון מזהה, היא ביקשה את חותמו, את מטהו ואת פתילו (בראשית לח:יח, כה).

הציצית היא הרחבה של כנף הבגד. חשיבותו של כנף בגד ייחודי שכזה "נעוצה בכך שהוא נלבש על ידי אנשים נחשבים: הוא היווה תעודת זהות של אצילות."^[15]

ברוך לוין, בפירושו לספר במדבר (בסדרת Anchor Bible), מצביע על הדמיון בין המילה העברית "ציצית" למילה האכדית ṣiṣṣātu המציינת קישוט. א"א ספייזר שיער כי המנהג הקיים בבתי כנסת עד היום ולפיו אנשים מקרבים את שולי טליתותיהם לספר התורה בזמן שהוא נישא לבמה, הוא שריד של מנהגים עתיקים הקשורים לכנף הבגד.^[16]

בני ישראל כאריסטוקרטים

אם הציצית הופכת את האדם הלובש אותה לבן אצולה, אזי בני ישראל, הלובשים את הציצית במצוות התורה, רשאים לראות את עצמם כאריסטוקרטים שמעמדם הנעלה נקבע על ידי ה'. אולי זוהי כוונת התורה, שראיית הציצית תהווה אמצעי תזכורת למצוות ה'.

משמעותה של התכלת

מילגרום מסביר כי גם לפתיל התכלת שבציצית יש תפקיד דומה. אמנם ישנן דעות רבות בשאלה מהו צבעה המדויק של התכלת, אך מילגרום סובר כי היא בצבע "סגול-כחול כהה", צבע המסמל מלכותיות בתרבויות רבות. אנו יודעים כי בלבנון ובצפון ישראל היתה תעשייה משגשגת של צבע תכלת שהופק מהחילזון. הצבע הסגול היה יקר, ולבישת בגדים סגולים היוותה פעמים רבות אות למעמד אצולה.

התורה הניחה כי כל אחד מישראל יכול לממן רכישה של פתיל הצבוע בסגול-תכלת. עם זאת, וכפי שמציין מילגרום, "הקהילה היהודית שלאחר שתי המלחמות מול רומא [כלומר, במאה השנייה לספירה] היתה כה ענייה עד שחבריה לא יכלו לממן אפילו פתיל תכלת אחד" ולכן החלו לקיים את מצוות הציצית ללא פתיל התכלת. כתוצאה מכך אבדה הנוסחה המדויקת להכנת התכלת. ברובן של אלפיים השנים האחרונות קיימו היהודים את המצווה ללא פתיל התכלת, שהיה חלק מהותי מתיאורה של מצוות הציצית בתורה.^[17]

שעטנז בציצית: עירוב כהני של צמר ופשתים

מילגרום מציג היבט שלישי להסבר ה'אריסטוקרטי' של הציצית, מעבר לחשיבותו של כנף בגד מיוחד ולשימוש בפתיל תכלת. כבר חז"ל הרגישו בכך שהציצית מורכבת בדרך כלל משעטנז – עירוב אסור של צמר ופשתים. הם הניחו כי בגדי הישראלים עשויים בדרך כלל מפשתים, ואילו פתילי הציצית עשויים מצמר. הם מצאו סימוכין לרעיון הזה בסמיכות הפסוקים בדברים כב:

^כב:יא לֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו:

^כב:יב גְּדִלִ֖ים תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עַל־אַרְבַּ֛ע כַּנְפ֥וֹת כְּסוּתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תְּכַסֶּה־בָּֽהּ:

חז"ל הסבירו את הפסוק השני כהחרגה של הראשון: אסור לך ללבוש בגדים מצמר ופשתים יחדיו, חוץ מגדילי הציצית שבבגדיך.^[18] מילגרום מסכים לפרשנות חז"ל הרואה במצוות ציצית הפרה של מצוות שעטנז. מדוע החריגה הזו?

מילגרום טוען כי השעטנז נאסר על בני ישראל מכיוון שהוא נשמר רק למעמד הכהנים, שבגדיהם היו עשויים מעירוב של צמר ופשתים, לפי ההוראות בשמות כח. לישראלים הרגילים הותר השעטנז רק בציצית.

זהו ניסיון מודע של התורה לעודד את בני ישראל לשאוף לדרגת קדושה השווה לזו של הכהנים... העובדה שהפתיל היה עשוי מצמר ובצבע תכלת מדגישה אותו כסמל של כהונה ומלכות גם יחד, ומגלמת בכך את הציווי שניתן לישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:לו).^[19]

לדעת מילגרום, הציצית מהווה את התגלמות הדחף הדמוקרטי ביהדות החותר לשוויון, לא באמצעות הבדלה, אלא דרך התעלות: כל הישראלים נקראים להתעלות לאומה של כהנים.^[20]

נשים וציצית: האם חלק מהישראלים שווים יותר מאחרים?

במאה ה-21 די קשה לראות בציצית את התגלמות הדמוקרטיה והשוויון, כיוון שכמעט בכל בתי הכנסת האורתודוקסיים והקונסרבטיביים, רק, או בעיקר גברים לובשים טליתות. עם זאת, בחינה של מקורות רבניים מוקדמים מראה כי זו לא תמיד היתה העמדה הרשמית של החכמים.

לפי רוב דעות החכמים בתלמוד (בבלי מנחות מ-מג וירושלמי ברכות ג:ג [ו:]; ראו גם ספרי קטו), נשים חייבות בציצית בדיוק כמו גברים. התלמוד מספר כי רבי יהודה, חכם בן המאה השניה, שם תכלת (=ציצית) בגלימה של אשתו (מנחות מג ע"א). רק חכם אחד בן המאה השניה, רבי שמעון, פטר נשים ממצוות ציצית.^[21]

האיסור על נשים ללבוש ציצית

חכמי ימי הביניים אימצו בדרך כלל את עמדתו של רבי שמעון. עם זאת, רובם פסקו כי נשים רשאיות ללבוש ציצית אם הן חפצות בכך. כמה מפוסקי ימי הביניים קבעו כי נשים הלובשות ציצית רשאיות גם לברך עליה (ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית), וכמה חלקו על כך. בשלהי ימי הביניים ומתחילת העת החדשה החלו הפוסקים להתנגד באופן אקטיבי ללבישת ציצית על ידי נשים. רבי יעקב בן משה מולין (מהרי"ל, גרמניה 1427-1360), לדוגמה, מעיד כי בימיו כמה נשים עדיין לבשו ציצית, אך הוא כותב:

אף כי ראיתי נשים שלובשות ד’ כנפות מצויצת ועוד היום אחת בשכונתינו, נראה דאינו אלא [מן?] המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות.^[22]

בעשורים האחרונים מספר כותבים יהודים ליברלים, חלקם אף אורתודוקסים, תמכו בכך שנשים ישובו לשמור את מצוות הציצית, בהתבסס על אותם מקורות רבניים מוקדמים.^[23]

ציצית ודמוקרטיה בעיניו של גוי

ניתן למצוא תימוכין מעניינים להשערה לפיה מצוות הציצית עודדה דמוקרטיה ושוויון, בספרו של הצרפתי הקתולי איימה פייאר (Aimé Pallière), שהיה אוהב ישראל וחובב השפה העברית. בספר, שנכתב לפני כ-90 שנה, משייך פייאר את ניצני גישתו החיובית ליהדות לתקופה בה היה כבן 17 וביקר במקרה בבית כנסת בעיר ליון בסופו של יום הכיפורים, בעת שנאמרה תפילת נעילה. במבט לאחור כאדם בוגר, הוא מתאר את תחושותיו אז:

המראה של קבוצה כה גדולה של גברים שהתאספו יחד, כתפיהם מכוסות בטליתות, חשף לעיניי לפתע עבר רחוק... כשראיתי את כל המתפללים לובשים באחידות את בגדי התפילה, חשתי שבדרך זו או אחרת, כולם מכהנים בקודש... למעשה, בתפילה בבית הכנסת כל היהודים שווים, כולם כוהנים, כולם רשאים למלא את התפקידים המקודשים, ואפילו לשרת בשם הקהילה כולה, כל עוד קיבלו הכשרה כהלכה.^[24]