מכות מוות לאישה הרה – איזה פיצוי נדרש הפוגע לשלם?

שמות כא:כב–כה: פציעות בשגגה בקטטה פומבית

העיקרון הטליוני (מידה כנגד מידה), מופיע לעיתים קרובות בשמו הלטיני  ius talionis המוכר מן החוק הרומי.^[1] העיקרון מופיע  בפרשת משפטים במקרה של הריגה  כאשר אישה הרה נהרגת בשוגג כתוצאה מקטטה.^[2] תרחיש זה מופיע גם באוספים המשפטיים של המזרח הקרוב העתיק, שם היו נהוגים "מגוון כללים הניתנים לאכיפה" כדי לפצות על נזקים כגון אלה.^[3]

פיצוי כספי עבור הפלה

הסוגיה של פגיעה באישה הרה במהלך קטטה פומבית קיבלה חשיבות מיוחדת בקודקס החוקים המקיף של מסופוטמיה. המחוקקים ראו בקיפוח חייה של אישה נשואה יחד עם עוברה את האובדן הכבד ביותר שגבר בוגר ממוצע יכול היה לשאת, פרט לפגיעה בנכסיו הקבועים.

כמו במקרים אחרים בחוק המקראי, נתפסו תקיפות אלה כהפרת זכויות הקניין של הגבר ולא כמתקפה על גופה ונפשה של האישה.^[4]  

כך עולה מן הפסוק בשמות:

^{שמות כא:כב} כִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ וְנָתַן בִּפְלִלִים.

החוק קובע שאם האישה איבדה את עוברה בקטטה, התוקף שלה מחויב לשלם לבעלה קנס שיוסדר אד-הוק – אולי בידי אחד הזקנים – והסכום שנפסק יתבסס על אומדן משוער של הנזק.

אחריות ופיצוי עבור מות האם

לאחר מכן החוק המקראי עובר לדון בפציעות האם ומבחין בין פציעות קטלניות (שמות כא:כג) ופציעות שאינן קטלניות (שמות כא:כד),^[5] כדלהלן:

• אחריות לאובדן חיי האם

 ^{שמות כא:כג} וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

• אחריות לפציעות לא קטלניות של האם

 ^{שמות כא:כד} עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. ^כא:כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

נניח לרגע בצד את נושא הפציעות הלא קטלניות של האם ונשאל מהי משמעות הציווי "ונתתה נפש תחת נפש".

פרשנות 1–עונש מוות: הרוצח יומת

ההסבר הרווח לחוק זה הוא שעל התוקף להיענש באותה רמת פגיעה שהוא גרם, ובמקרה הזה – מוות. אולם יש קושי רב בהסבר זה מפני שכמה פסוקים קודם בספר הברית החוק דורש עונש מוות רק עבור רצח בכוונה תחילה ולא עבור הריגה (שמות כא:יב–יד).^[6] יתר על כן, אם ההנחיה היא להרוג את התוקף עצמו, אזי הניסוח שלפנינו היה צריך להיות "מות יומת".^[7]

פרשנות 2–פיצוי כספי

העמדה הרבנית גורסת שהכלל "נפש תחת נפש" משמעותו דרישה לפיצוי כספי.^[8] דיוויד רייט מאוניברסיטת ברנדייס מחזק את הפירוש הזה בעזרת הטענה שהשימוש בשורש נת"ן מתייחס לדרישה לפיצוי כספי.^[9] אולם אם זו היתה כוונת הדברים, החוק היה קובע "שאם אסון יהיה ... ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" , כפי שנאמר בשמות כא:כב לגבי אובדן העובר. זה יכול היה להיות הניסוח ההולם במקרה שהיה נדרש פיצוי כספי.^[10]

פרשנות 3–ממלא מקום חי

גישה נוספת להבנת החוק עשויה להימצא במסגרת רחבה יותר של קריאה השוואתית במסורות משפטיות. ההיסטוריון היהודי-גרמני דוד דאובה (1909–1999) שעסק במערכת המשפט בעולם העתיק גרס שכוונת הביטוי בשמות כא:כג היא "במקום" או "בגלל", ומכאן שהביטוי "נפש תחת נפש" מציין "חיים במקום חיים". לטענתו, נרמז כאן ממלא מקום אנושי כסוג של פיצוי.^[11]

דאובה נזהר שלא לפרט אם ממלא המקום היה אמור להיהרג או לשמש תחליף חי, אך ההצעה אכן זוכה לחיזוק לאור השימוש המקראי במילת היחס "תחת" בנוגע לבני אדם.^[12]

נותרנו עם השאלה אפוא, מהו התחליף הנדרש עבור חייה של האם המתה במקרה שלפנינו? קורנליס האוטמן, פרופסור אמריטוס במקרא באוניברסיטה התיאולוגית הפרוטסטנטית (אמסטרדם) מסביר כדלהלן:

לצורך נקמה, לא נדרשים חייו, עיניו וכדומה, של הפוגע, כי אם חייה, וכדומה, של אשתו... מי שמפר תקנה זו יחווה את תוצאות מעשיו באובדן אשתו שלו או בהטלת מום בה. כך מושב על כנו האיזון בין הצדדים. התקנה היא בעיקר בעלת אופי מניעתי (ראה דברים יט:כ), ומתייחסת לתקיפת הנכס היקר ביותר של האדם, האישה, שבאפשרותה להעניק לו צאצאים.^[13]

דבריו של האוטמן מפנים זרקור לעבר המציאות הכלכלית של התקופה. במציאות זו לאשה הרה היה ערך מוסף בשל פוטנציאל ההולדה שלה. השקילות המשפטית (או "האיזון") במצבים אלה הכתיבו שרק חייה או איבריה של אשת ההורג יהוו פיצוי לאובדן חייה או פציעתה של אשת הקורבן. לכן בשמות כא:כג העיקרון הטליוני (מידה כנגד מידה) אינו רק מגדיר את היקף הפציעה הפיזית אלא גם מגביל את יישומו לאשת האדם שהנחית את המכות. גישה זו שונה מן ההנחה הרווחת שלפיה העיקרון דרש השחתה פיזית של התוקף בהתאם לפציעה שהוא ביצע באישה.

הבחנתו של האוטמן אפוא מזהה את דרישת "נפש תחת נפש" כסוג של ענישה באמצעות ממלא מקום, דהיינו "ענישה שאינה מוסבת ישירות על הנאשם אלא על אדם אחר בעל קשר מיוחד לנאשם".^[14]

רעיה תחת רעיה?

בהקשר הזה, מציע ברנרד ג'קסון, פרופסור יהודי בריטי להיסטוריה משפטית וללימודים יהודיים ותלמידו של דאובה, שהביטוי "נפש תחת נפש" בספר הברית מתייחס לממלא מקום אנושי חי, ואילו

הסנקציה המוצעת בחלקו העיקרי של המשפט אינה מוות אלא מתן אדם חלופי, כלומר "נפש [חיה ולא מתה] תחת נפש". פירוש זה מסביר מדוע לא נעשה שימוש בניסוח "מות יומת". ואכן, לקריאה זו יש תימוכין ממקבילות מן המזרח הקרוב העתיק, במיוחד MAL A50, הנוקט בביטוי כמעט זהה: napšate umallā (שימו לב לדמיון למילה נפש).^[15]

הלכה למעשה, האפשרות של תחליף אנושי חי היתה עשויה לעודד משא ומתן שבהם הנאשם יכול היה להציע כחלופה את חיי בתו, אחותו, או אפילו שפחתו, תמורת חיי האישה המתה. בהיעדר חלופה נשית זמינה, ייתכן שהיתה אפשרות לפצות את בעלה של הקורבן בתשלום מלא של מחיר הכלה המקורי, אולי אף בתוספת ריבית. כך היה יכול להשיג אישה אחרת בהתבסס על "ההתחשבנות" המוזכרת בשמות כא:כב, גם אם זו לא היתה הכוונה המקורית של החוק המקראי.

 עיקרון ה- napšāte umallā בחוקי אשור התיכונה

הצעתו של ג'קסון לעיל נסמכת על חומרים הקדומים לספר הברית ושייכים לקודקס חוקי אשור התיכונה.^[16] הקודקס, שהועתק ותורגם על ידי גודפרי דרייבר וג'ון מיילס ב-1935,^[17] מכיל את עיקרון kīmā ša libbiša napšāte umallā , שלפיו "הוא [הפוגע] משלם על פי עיקרון חיים". עיקרון זה  התייחס למות התוקף (במקרה שגרם למותה של אישה נשואה), או להעמדת אישה חלופית חיה או מתה.^[18]

כך מתברר מן ההוראה העוקבת (MAL A51) שנשמט ממנה העיקרון, אך נקבע בה קנס של שני טאלנטים מעופרת (בשווי של 7,200 שקלי כסף) עבור הפגיעה. על פי דרייבר ומיילס,

בכל הסעיפים שבהם מופיעה הגדרת napšāte umallā , נראה שהענישה היא מסוג טליון (מידה כנגד מידה). בפסקה 51, לעומת זאת, שבה לא חל הטליון, העונש הוא פיצוי כספי בלבד.^[19]

תרגומם של דרייבר ומיילס נראה עדיף בנקודה זו על פני תרגומה של מרתה רוט, המנסחת ש"עליו לשלם תשלום מלא תמורת חיי עוברה", במשמעות של פיצוי כספי.^[20] הפירוש של דרייבר ומיילס נתמך גם בידי פסקי דין נאו-אשוריים המצויים בידינו.^[21] התיאולוג הפרוטסטנטי הגרמני הורסט זיבאס טען:

הטקסטים העוסקים בעיקרון ה"נפש תחת נפש" מעוררים עניין בשל התפיסות המשפטיות הגלומות בהם. כך למשל ההנחיה ש: "אם הרוצח אינו מתגלה, יימסרו שלושה אנשים כקנס מלא" (umallu ). במקרה של עובר "יהיה הפיצוי כמו עבור אדם (napšāte umallā)".  הסדר טיעון: "אל תתמודד מולי בבית משפט. אחליף את עבדך באדם אחר (napšāti ša qallika ūšallamka)".^[22]

הסבר זה, של עיקרון ה"נפש תחת נפש", כפי שמציעים דרייבר ומיילס, כמו גם ברנרד ג'קסון, נתמך בידי מקרים נוספים מן המסורת המשפטית הבבלית העתיקה.

הבחנות בבליות: הריגה של ממלאי מקום, קנסות כספיים, ממלאי מקום חיים ועונש מוות

הרעיון הנרמז בטקסט המקראי, של הריגת אדם חלופי (ממלא מקום), עשוי למצוא תימוכין גם בחוקי חמורבי, שמקובל לראות בהם בסיס השראה והשפעה של ספר הברית.^[23] בנקודה זו ראוי להדגיש שאין אוסף עתיק אחד המקיף את הספקטרום החברתי האפשרי של מצבים של תוקף וקורבן, וכל שכן של טווח הפגיעות האפשריות המלא (נזקים נפשיים ורגשיים למשל, אינם זוכים להתייחסות באף אחד מן ההקשרים האלה).

באוסף חוקי חמורבי, LH 209–214, נקבעים דמי פיצוי עבור פגיעה באישה הרה רק כאשר המכה הקטלנית הונחתה בידי awīlu, כלומר בידי אדם חופשי בעל זכויות והטבות יותר מבני המעמדות האחרים בבבל של חמורבי,^[24] כדלקמן:

• Mārat awīlim – מקרה שהאישה הנפגעת היא מאותו מעמד גבוה של התוקף: "אם תמות אותה אישה, עליהם להרוג את הבת שלו".^[25]
• Mārat muškēnim – מקרה שהאישה שייכת למעמד הנמוך או ה"פשוט" יותר: התוקף נקנס בשלושים שקלי כסף.^[26]
• Amat awīlim – מקרה של פגיעה בשפחה השייכת למעמד הגבוה של ה- awīlu(m): התוקף נקנס בעשרים שקלי כסף.^[27]

מטרת העונשים הכספיים בחוקי חמורבי 212 ו-214 היתה לשלם את מחיר השוק העדכני לגבר בעל הנכסים כפיצוי על הנזקים הכספיים שנגרמו לו. כך עולה גם מהתקנות המתייחסות לנזקים שגרם בנאי רשלן, המלמדות באילו מקרים פוסקים עונש מוות, באילו מקרים יש להרוג אדם בתמורה, או לספק מישהו חי חלופי:

עונש מוות לתוקף: (LH 229) "אם בנאי בונה בית עבור awīlu אך אינו עושה עבודתו נאמנה, והבית שבנה קורס וגורם למות בעל הבית, אותו בנאי ייהרג".

הריגת ממלא מקום: (LH 230) "אם הקריסה תגרום למות בנו של בעל הבית, עליהם להרוג את בנו של אותו בנאי".

ממלא מקום אנושי חי: (LH 231) "אם הקריסה תגרום למות עבדו של בעל הבית, עליו לתת לבעל הבית עבד (בעל ערך שווה) תמורת העבד".

במקרה אחרון זה, הכללwardam kīma wardim , "עבד בעל ערך שווה תמורת העבד", (LH   231) מבטא את העיקרון שראינו של "נפש תחת נפש". באופן דומה, ההוראה לתת לבעל הבית (ana bēl bītim inaddin) תוך שימוש בפועל inaddin, (מ – nadanu(m) ) היא שוות ערך מבחינה אטימולוגית לצורת נתן בשמות כא:23.

היעדר עונש מוות או הריגה חלופית עבור הריגה בשוגג

נראה שכוונת שמות כא:כב–כה מעולם לא היתה הריגת התוקף, אפילו אם גם האישה וגם עוברה נפצעו אנושות. בתרחיש החמור ביותר, התוקף נדרש לשלם כסף (או שווה ערך במתכות, תבואה, בקר או מקנה) עבור אובדן חיי העובר, ואם אפשר, להחליף את האישה המתה באשה אחרת, חיה.

אם לתוקף לא היתה בת או שפחה, או אז לא היתה מניעה לכך שיציע פיצוי כספי כחלופה, כדי לאפשר לבעלה של הקורבן למצוא תחליף לאשתו המנוחה. לפי שמות כא:כב, נראה שהסכום היה נתון למשא ומתן, וכפוף להסכמת בעלה של הקורבן.

לפיכך עיקרון "נפש תחת נפש" בספר הברית משמעו חלופה אנושית חיה, ולא עונש מוות לתוקף או לחלופה שלו. פתרון זה, שכיום עשוי להרתיע אותנו, היה פתרון פרקטי בחברות עתיקות בניסיון למצוא חלופה מעשית למצב שבו גבר נפגע מבחינה כלכלית בשל מות אשתו (למשל לצורכי הולדה או גידול ילדים).

לאור זה מסתבר שעיקרון "נפש תחת נפש" בשמות כא:כג אינו רעיון מופשט ומטפורי נטול משמעות מעשית מחייבת. זהו עיקרון המשמר הנחות של החוק האשורי, בקשר המיוחד שלו לעיקרון kīmū ša libbiša napšate umallā, שבו התוקף "משלם [לפי עיקרון של] חיים (תמורת חיים)".^[28]

אף על פי שאין ראיות לגבי כוחו המשפטי של עיקרון זה או ליישומו ההיסטורי בחברות עתיקות בישראל או ביהודה, אקארט פראהם מסכם, בצדק

ש: חוקי האל בדתות המונותאיסטיות מכילים דו-ערכיות של שחרור מחד, וריסון מאידך. מצב זה נובע במידה מסוימת מן המפגש של חוקי הדת המונותאיסטית עם האימפריה האשורית, אחת המורשות החשובות ביותר של התרבות העברית עד עצם היום הזה.^[29]