שבת של ירח מלא

השבת החודשית ויום המנוחה השביעי

מחזור הזמן בן שבעת הימים כולל ניתוק מובנה מן הטבע. למרות זאת הוא זכה למעמד מרכזי ביהדות, וממנה התפשט והפך למחזור שמסדיר את מחזורי הזמן והעבודה בכל רחבי העולם. כאשר קונסטנטינוס קיסר רומא התנצר הוא אימץ את השבוע בן שבעת הימים – משבת לשבת – שהיהודים הנהיגו זמן רב לפני כן. עם התפשטות הנצרות בעולם התפשט גם השבוע היהודי. צרפת המהפכנית, ברית המועצות ואחרות ניסו לבטל אותו, אך השבוע בן שבעת הימים עמד במבחן הזמן.^[1]

מה ידוע לנו על מקורות המחזור בן שבעת הימים? מתי וכיצד התקבל בקהילות בישראל וביהודה הקדומים המנהג לשבות ממלאכה בשבת? ומדוע קבעו מחברי המקרא את היום הזה בלב הזהות הלאומית של ישראל?^[2] אם ברצוננו לבחון את הנושא לעומק, עלינו לבחון כל טקסט מהטקסטים המדברים עליו בפני עצמו, ואל לנו להניח שכולם נוגעים לאותם מוסדות ומנהגים.

השבת חלה אחרי מולד הירח

כמה טקסטים מקראיים מוקדמים, הן מממלכת ישראל הצפונית והן מממלכת יהודה, מזכירים את השבת בסמיכות לחגיגות מולד הירח ("חודש", ובלשוננו: ראש חודש). באחד מסיפורי אלישע בספר מלכים מצווה אישה על בעלה לתת לה אתון ונער משרת כדי שתוכל לנסוע אל "איש האלוהים" בהר הכרמל. הבעל מביע את תמיהתו:

^{מלכים ב ד:כג} וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי הלכתי [אַתְּ הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם.

למרות הפצרות הבעל, האישה עונה "שלום", חובשת את האתון ויוצאת לדרך עם הנער המשרת.^[3] שימו לב לכך שבדברי הבעל השבת נזכרת אחרי מולד הירח, ושניהם מוצגים כמועדים שבהם מקובל ללכת אל חוזה או נביא.

הצמדת מולד הירח לשבת והצבת השבת אחרי מולד הירח מצויות גם בטקסטים מקראיים מוקדמים נוספים.^[4]

הושע

^{הושע ב:יג} וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ

ישעיהו

^{ישעיהו א:יג} לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. ^א:יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

עמוס

^{עמוס ח:ד} שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי [עֲנִיֵּי] אָרֶץ. ^ח:ה לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה. ^ח:ו לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר.

השבת היא הירח המלא

אם המונח "שבת" מורה על היום השביעי בשבוע, הצבתו אחרי מולד הירח בכל המקרים שלעיל אינה ברורה. מחברי המקרא נוטים להזכיר אירועים תכופים לפני אירועים נדירים יותר. כך בדיוק אנו מוצאים בטקסטים מאוחרים מהתקופה הבתר גלותית, למשל בנחמיה י:לד כתוב: "...הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ".^[5] בטקסטים מאוחרים אלה, המונח "שבת" מורה על היום השביעי בשבוע, ולכן הוא נזכר לפני "החודשים", כלומר מולד הירח שמתרחש פעם בחודש, ואחר כך נזכרים המועדים החלים פעם בשנה. לעומת זאת, בטקסטים המוקדמים נראה שהמונח "שבת" אינו מורה על יום בשבוע אלא על מצב הירח. כפי שהמונח "חודש" מציין את מולד הירח (כלומר, הירח החדש), נראה שהמילה "שבת", שבאה אחרי המילה "חודש" בטקסטים אלה, מתארת את המצב שאנחנו מכנים "ירח מלא".^[6]

משמעות הדבר היא שבמשך מרבית תולדות ישראל לפני גלות בבל (לפני 586 לפני הספירה) נחגגה השבת רק פעם בחודש, כחמישה עשר ימים אחרי ראיית הירח החדש. במהלך שני מצבי ירח אלה, קהילות חדלו ממלאכת היום־יום על מנת להקדיש את זמנן לפעילויות פולחן. הם העלו לאל קורבנות ומנחות, ואחר כך ערכו סעודות דשנות.

ימים אלה נחשבו גם למועדים טובים להתייעצות עם חוזים. מכאן אנו מבינים מדוע הבעל בטקסט ממלכים שהצגנו לעיל משתומם על כך שאשתו הולכת אל הנביא אף שהיום אינו ראש חודש או שבת. בדומה לכך, בטקסטים מוקדמים רבים אחרים מדובר על פעילויות פולחן (הקרבת קורבנות ושביתה מעסקי היום־יום) בשבת זו שחלה כאשר הירח עומד במילואו.^[7]

הירח המלא

הירח המלא הוא מועד חשוב בתרבויות רבות. שלושה עשר חגים חשובים בהינדואיזם מתחילים בזמן מבורך זה בכל חודש מחודשי השנה. בכל רחבי המזרח הקדום, חגיגות טכסיות התקיימו ביום החמישה עשר בחודש. כמה חגים יהודיים (סוכות, פסח, פורים, ט"ו בשבט, ט"ו באב) מתחילים חמישה עשר ימים אחרי מולד הירח.^[8] ההחלטה להתחיל את החגיגות במועד זה הייתה קשורה בוודאי לירח המלא.

עולה השאלה, אם במקור נחגגה השבת פעם אחת בחודש, בעת שהירח היה המלא, כיצד קרה שהמילה החלה לשמש כשמו של היום השביעי והאחרון בשבוע?

המספר שבע

למספר שבע משמעויות סמליות בטקסטים עתיקים רבים שנכתבו זמן רב לפני ראשוני החיבורים המקראיים. כאשר השליט המסופוטמי גודאה בנה מקדש, הוא חנך אותו במשך שבעה ימים (ייתכן שהסיפור שימש כהצדקה לקיום חגיגה שנתית).^[9] בסיפור המבול שבתוך עלילות גלגמש (בגרסה מנינווה), המספר שבע ממלא תפקיד מיוחד.^[10] כאשר אנכידו מת, גילגמש מתאבל עליו במשך שישה ימים ושבעה לילות. בדומה לכך, כאשר אימו המלכותית של השליט הנאו־בבלי נבונאיד מתה, מתאבלים עליה במשך שבעה ימים ולילות, בדומה לאבלות בת שבעת הימים אחרי מות המלך שולגי מֵאוּר ואחרי פלישת הגוּתים לעיר ניפור.^[11]

בספרות האפית מממלכת אוגרית שבסוריה, טקסים רבים נמשכים שבעה ימים – ולא טקסי אבל בלבד אלא גם משתאות.^[12] במקומות שונים בדרום אנטוליה ובצפון מסופוטמיה (כמו אֶמַר ומארי) וכן ברחבי דרום מסופוטמיה, התקיימו סעודות, טקסים ואירועים סמליים שונים במשך שבעה ימים. הגיבור כֶּרֶת (Kirta) מהאגרה האוגריתית יוצא למסע בן שבעה ימים במסגרת קמפיין צבאי.^[13] גם במצרים המספר שבע נשא משמעות סמלית, ככל הנראה בהשפעה זרה; הוא נקשר במקרים רבים ליצירה ולהתחדשות.^[14] אפילו בספרות ההומרית, שכוללת חלק מהמאפיינים של התרבות הים־תיכונית הרחבה, סעודות נמשכות במקרים רבים שבעה ימים.^[15]

המספר שבע במקרא

במקרא מתוארות פעילויות רבות ושונות שנמשכות שבעה ימים, שבעה חודשים או שבע שנים. רבות מהן נושאות אופי טקסי או מתמקדות בהנצחה, בדומה למה שראינו במקורות הלא־מקראיים. עם הפעילויות הללו נמנים אבלות ("שבעה"), חגיגות, חתונות, חנוכות מקדשים ומסעות.^[16]

הודות למקורות אלה אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהחברוֹת הישראלית והיהודאית ייחסו למספר שבע משמעות מיוחדת כבר בשלב מוקדם מאוד בתולדותיהן. השאלה שיש לשאול היא כיצד נוצרה הזהות בין מספר סמלי זה ובין השבת, ומתי הפך השבוע בן שבעת הימים לאחד מיסודות סידור הזמן?

הציוויים הקדומים ביותר על מנוחה ביום השביעי

אף שבתרבויות סמוכות נמשכו פעילויות רבות שבעה ימים, אין בהן מחזור שבועי מסודר שבו יש לשבות ממלאכה ביום השביעי, או שהיום השביעי בו נחשב קדוש מבחינה כלשהי. המקרה הדומה ביותר הוא ה"שבוע" המצרי, אך הוא מנה עשרה ימים ולא שבעה.^[17]

שני ציוויים בספר שמות מורים לשבות ממלאכה אחרי שישה ימי עבודה, אך במקור הם לא נגעו כלל ל"שבת". הציווי הראשון מצוי בקטע שמרבית החוקרים מייחסים לחלק קדום של הספר, שנקרא ספר הברית:

^{שמות כג:יב} שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

^{שמות לד:כא} שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת.

הקטע בשמות כג:יב מדבר על עבודת החקלאות, וביסודו עומדת ההנחה שקהל השומעים מחזיק בבהמות עבודה, בעבדים ילידי משק ביתם ובגֵרים שעושים את עבודת השדה הקשה. בעלי האדמות מצווים להשבית את העבודה אחת לשבעה ימים כדי שבהמתם "תנוח" ועבדיהם "ינָפשו" – דבר שמועיל גם להם, בסופו של דבר. ציווי זה כתוב מיד אחרי הציווי על השמיטה:

^{שמות כג:י} וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. ^כג:יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.

בשני הציוויים ניכרת דאגה דומה לאנשים החלשים בחברה ולבהמות.^[18] גם מבנה הציוויים דומה: שישה ימים / שש שנים + יום שביעי / שנה שביעית.

אשר לציווי השני שצוטט למעלה (שמות לד:יב), נראה שהוא נדבך שנוסף על גבי הציווי הראשון; אם אומנם מחשבה זו נכונה, משמע שהוא חובר אחריו. ציווי זה מפתח את החוק הקודם באמצעות שימוש במילה כללית יותר לתיאור המלאכה ("תעבוד") ובדרישה שיום המנוחה יישמר גם בזמן החריש והקציר, כלומר בזמנים שהעבודה בשדה איננה סובלת דיחוי. להבחנה זו השלכות ישירות על ההיסטוריה של החוק המקראי.^[19]

שני ציוויים אלה בשמות כד ו-לד אינם מכנים את היום השביעי בשם "שבת". עובדה זו מובנת בהחלט אם אומנם המילה ציינה במקור את מצב הירח ולא הייתה קשורה למחזור השבוע. יש לציין שהפועל "תִּשְׁבֹּת" אינו קשור למילה שַׁבָּת (ראו חלק ב של המאמר).

יש עניין נוסף שחשוב לתת עליו את הדעת: ציוויים אלה אינם דורשים מקהילות לשבות ממלאכות מסוימות באותו "יום שביעי". במילים אחרות, הקהילות השונות לא נדרשו לקבוע יום אחד משותף בו כל בני החברה יתחילו למנות את שבעת הימים. בעל האדמות הישראלי נדרש רק להשבית את המלאכה במשקו בכל יום שביעי (לפי מועד תחילת הספירה שבחר) כדי לתת לבהמות ולעובדים שהוא מעסיק מנוחה קבועה ממלאכתם.^[20] לאור ההצדקה המפורשת לציווי זה, אין כל סיבה שכל בני החברה ישבתו ממלאכתם באותו היום.

סיכום: שני מוסדות שונים

משני הטקסטים שבחנּוּ למעלה עולה שאנשי ממלכות ישראל ויהודה ציינו מידי חודש מעגל של מולד הירח והשבת. ציווי אחר, שלא היה קשור למחזור החודש, הורה לבעלי אדמות לתת לבהמותיהם ולעובדים שהעסיקו יום מנוחה אחת לשבעה ימים. מחזור החודש נשא אופי פולחני והקהילה כולה ציינה את מועדיו באותם הימים. המחזור בן שבעת הימים נשא אופי מוסרי ואישי, וכל בעל אדמות קבע את מניין הימים כרצונו. יום מנוחה זה שעליו הצטוו טרם נקרא בשם "שבת". בשלב מוקדם זה בהתפתחות לוח השנה, טרם הונהג שבוע בן שבעה ימים אחיד והשבת הייתה חג הירח המלא.

כיצד התאחדו שני מוסדות נפרדים אלה לאחד, והשבת הפכה לחגיגה שבועית במקום חגיגה חודשית ביום הירח המלא? על שאלה זו נענה בחלק השני של מאמר זה.

חלק ב': כיצד ומצי הפך יום המנוחה השביעי לשבת?