לאכול משדה רעך
קטגוריות:
בפרשת "כי תצא", דברים כא:י –כה:יט, יש מצוות רבות יותר מאשר בכל פרשה אחרת בתורה; לפי אחד ממוני המצוות[1] מדובר בסך הכל של 27 מצוות "עשה" ו־47 מצוות "לא תעשה". המצוות הללו מופיעות ברצף, אחת אחרי השנייה, וקשה למצוא קשר נושאי או מילולי ביניהן.[2] בהיעדר רמזים של הקשר העוזרים לנו לפרש את החוק, אנו נותרים רק עם פשט הכתוב, רובד טקסטואלי שמשמעותו לעיתים קרובות חמקמקה ומעורפלת.[3]
אכילת יבול משדה רעך
אחת המצוות המעורפלות הללו עוסקת באכילת יבול משדה זר:
דברים כג:כה כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.
כג:כו כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ.
לכאורה, אין בעיות טקסטואליות בשני הפסוקים הללו; אין בהם מילים עמומות או מבנים לשוניים מוזרים. התורה אומרת בבירור כי "לך" יש זכות להיכנס לכרם רעך או לשדהו, ואז מותר "לך" לאכול די שובעך, בתנאי שלא תשתמש בכלים חקלאיים כלשהם (כגון כלי או חרמש) כדי לאסוף את היבול ולקחת אותו איתך.
כמו לאורך כל מצוות התורה, ה"אתה" של הטקסט, כלומר האדם שאליו דובר הטקסט, הוא פרט מבני ישראל; השדה, שהותר לו בזאת להיכנס אליו, שייך ל"רעך", כלומר, לבן ישראל אחר.[4]
תלמידי ישוע קוטפים מלילות
מצווה זו של התורה עומדת ברקע של קטע קצר מן הברית החדשה (מתי יב:1–2; מקבילות במרקוס ב ובלוקס ו):[5]
בָּעֵת הַהִיא עָבַר יֵשׁוּעַ בֵּין הַקָּמָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְתַלְמִידָיו רָעֵבוּ וַיָּחֵלּוּ לִקְטֹף מְלִילֹת וַיֹּאכֵלוּ׃ וַיִּרְאוּ הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ לוֹ הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עֹשִׂים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה בַּשַּׁבָּת׃
התנגדותם של הפרושים למעשים הללו מתמקדת בחילול השבת; נראה כי לדעתם קטיפת מלילות היא בגדר מלאכת "קוצר", האסורה בשבת (ייתכן שישוע ותלמידיו סברו אחרת). לעומת זאת הפרושים לא מגלים כל התנגדות לעצם הקטיף בשדה של אדם אחר ואינם אומרים על כך דבר. מפרשים שונים העירו כי עד לאחרונה הייתה מצויה במזרח התיכון התפיסה שלעוברי דרכים עומדת זכות – הניתנת להם כמעין צדקה – לקטוף לעצמם יבול זמין מן השדה לצרכי התרעננות.[6]
אך מה בדיוק ספר דברים מתיר כאן? באילו נסיבות מותר לאדם מבני ישראל לאכול מיבול חברו?
פשיטה על כרם חברך
התורה אינה מציבה גבולות ברורים למצווה האמורה ולכאורה משאירה לקוראיה את האפשרות הפרשנית לפיה מותר לכל אדם בכל עת ומכל סיבה להיכנס לשדה חברו ולאכול ממנו. למעשה פרשנות שכזו מובאת במפורש בתלמוד בשמו של רב איסי בן יהודה (בבלי, בבא מציעא צב ע"א):
דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר כי תבא בכרם רעך – בביאת כל אדם הכתוב מדבר.
מגילת הסתרים[7] מעידה כי לפי הסברו של איסי בן יהודה לכוונת הפסוקים, זכותו של אדם "לפשוט" על כרם או שדה חברו ולאכול לשובע. קרוב לוודאי שרעהו לא ישמח במיוחד מכך אולם נראה שבעיני התורה זה לא משנה.
פרשנות זו בעייתית, ומי שבעצמו גילה אותה מוחה ומעיר עליה:
ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה.[8]
לדברי רב אילו צדק איסי בר יהודה היה זה פלא לו נותר שדה אחד בישראל שלא נבזז. ייתכן שפירושו של איסי תואם את המשמעות הפשוטה של הטקסט, אולם למעשה הוא כה בעייתי עד שחז"ל דוחים אותו.[9] הם לא היו היחידים שחיפשו דרך להגביל את כוחה של הדין הזה.
הגבלת כוחו של הדין
פרשנים קדומים ומודרניים מגבילים את כוחו של הדין הזה מתוך הנחה שלא ייתכן שהוא אכן מתיר לכל אדם להיכנס לאדמת חברו ולאכול כאוות נפשו מענביו יקרי הערך – שהרי אפשרות כזו היא בגדר סתירה חזיתית עם זכות הקניין הפרטי.[10] למיטב הבנתי, הוצעו בעניין זה ארבע אפשרויות פרשנות.
1. שדה החסום מכל צדדיו
ג'פרי (יעקב) טיגאי כותב: "כנראה שדות וכרמים היו כה סמוכים זה לזה עד שבני אדם נאלצו לעתים קרובות לחצות שדות זרים בדרכם, ומעבר שכזה לא נחשב היה להסגת גבול". כדי להגיע אל שׂדך שלך, לא הייתה לך ברירה אלא לעבור דרך שדה חברך; במקרה כזה, התורה מתירה לך לקטוף לעצמך "חטיף" לדרך.
2. עוברי דרך
בפרפראזה שעושה יוסף בן מתתיהו (להלן: יוספוס) על מצווה זו בקדמוניות היהודים, הוא מוסיף פרטים אחדים על אודות המצווה:
כשהפירות עומדים בבִשולם, אין למנוע מעוברי דרך מלנגוע בהם כי אם ישביעו את נפשם בהם, כאילו הם שייכים להם מביתם, הן אם הם יושבי הארץ והן אם הם נכרים, וישמחו על ההזדמנות הנִּתנת להם לקחת חלק בפירות העונה; אך לקחת אִתָּם – אסור להם.[11]
יוספוס מעיר כי היתר זה לאכול מן הפירות (לא רק ענבים) מורחב לכל "עוברי הדרך".[12] אולם זה לא בדיוק מה שהתורה אומרת, שכן היא פונה "אליך" – "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ" או "בקמת רעך". ייתכן שיוספוס הושפע מאפלטון, שב"החוקים" שלו אומר שיש להתיר לאורח "העובר בדרכים" ליטול "ללא מחיר מן הפרי המשובח, לעצמו ולבן לוויה אחד, בחינת מתנה לאורח".[13] אם הקוטף נשאר בתוך הדרך אזי אין מקום לשאלה של הסגת גבול.
3. צדקה ונדיבות
נראה שיוספוס מבין את הדין הזה גם כציווי של צדקה. בפסקה הבאה הוא כותב (בתרגום אלכסנדר שור):[14]
והבוצרים, בעת הובילם את הענבים אל הגתות, אל יעכבו את הפוגשים מלטעום מהן; כי עָוֶל יהיה שהעין תהיה צרה בכל הטוב אשר ניתן ברצון א-להים להחיותנו מלתת מהן למתאים להם, ביחוד כשעונת בִּשוּלם בכל תקפה ותעבור חיש מהר.
בסופו של דבר היבול הוא מתת שמיים, ואין לנו זכות שלא לרתות ("לפרגן") לאחרים את מנת חלקם בשפע האלוהי. ההשקפה הזו עומדת מאחורי חלק גדול ממצוות התורה העוסקות בתמיכה בעניים. התורה פוקדת על בעלי השדות להשאיר יבול לעניים (לקט, שכחה), להותיר בקצה השדה חלקה לא קצורה (פאה), לא לאסוף את היבולים מדי שבע שנים (שנת שמיטה), לתת מהיבול ללויים, וכו'.[15]
התורה מניחה כי אלוהי ישראל, בדומה לרבים ממלכי המזרח התיכון הקדום, הוא בעל האדמות האמיתי היחיד. למעשה אדם מישראל המחזיק בקרקע אינו בעליה אלא בסך כל חוכר אותה מבעליה האמיתיים, אלוהים, ואלוהים רשאי להורות לחוכר איך לחלק את יבוליו. בדין שבו אנו עסוקים הוא מצווה על בעל הקרקע הישראלי להתיר לעניים כניסה חופשית אל שדותיו וגישה אל היבול שאפשר לאכול "על המקום".[16]
לפי פירוש זה פסוקים כג:כה–כו בדברים יחידים במינם; אלו הם הפסוקים היחידים בתורה הפונים אל העני ולא אל בעל הקרקע. לעניים אסור לנצל את טוב הלב של אנשים זרים. מותר להם להנות מנדיבות רעיהם, המצוּוִים להעניק להם מיבולם, אך עליהם לעמוד בהגבלות מסוימות.[17]
4. פועלים
אפשרות פרשנית אחרת היא שהטקסט לא עוסק בעוברי אורח כלשהם אלא רק בפועלים ששכר בעל האדמות, אותם אלו שניתנה להם הזכות לאכול מפרי עמלם. חז"ל כרכו את הפירוש הזה יחד עם הנוהג המחייב של בעלי הקרקעות בתקופתם לזון את עובדיהם השכירים. השאלה אם הנוהג הזה הוא שעורר את הפרשנות הזו לפסוק או שמא הפירוש הוא שהוליד את הנוהג היא שאלת ביצה ותרנגולת ואין בכוחי לענות עליה.
בפרשנות הזו חז"ל נסמכים על כך שהאדם שמותר לו לקחת מהיבול נכנס לשדה כשהוא אוחז בכלי (סל) כלשהו ו/או בחרמש – אילו עוברי אורח הולכים ובידיהם סלים וחרמשים? על כן, הסיקו חז"ל, מדובר בפועלים חקלאיים, והתורה מתירה להם לאכול במקומם מכל הבא ליד אך אוסרת להם לאגור מזון ולקחת ממנו הביתה. מתוך הפרטים השונים המוזכרים בפסוק חז"ל מגיעים גם לכמה וכמה דקדוקים: היבול חייב להיות מפרי האדמה (ולא גבינה או בשר, למשל), עליו להיות בשל לאכילה (לא בוסר) ולא קצוּר.[18]
הפועלים כשוורי עבודה
אצל חז"ל אפשר לראות שיטה הסוברת כי טיבו של ההיתר של עובד האדמה לאכול מפרי עמלו נקבע לפי פסוק נוסף מפרשת "כי תצא":
דברים כה:ד לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.
כלומר אין לחסום את פיו של שור העוסק בדיש ויש לאפשר לו לאכול מן התבואה.
דעה אחת במשנה (בבא מציעא ז:ב–ג, וראו גם תלמוד בבלי, בבא מציעא דף צא ע"ב) משווה במרומז בין הפועל האנושי ובין השור;[19] אם הפועל עובד כמו שור, רשאי גם הוא לאכול מן היבול, כמו השור:
היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו בכתיפו – הרי זה אוכל.[20] רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיעשה בידיו וברגליו.
לדידו של ר' יוסי ברבי יהודה ההשוואה בין אדם עובד ובין בעל חיים עובד אמורה להיות מושלמת – אדם עובד יוכל לאכול מפרי עמלו רק אם הוא אכן דומה לשור, כלומר שעבודתו נעשית הן בידיו והן ברגליו! יש בעובדה זו לרמוז כי גם את האדם, ממש כמו את השור, אין לחסום בדישו, הן מבחינה סמלית הן פשוטו כמשמעו.
אולם ההלכה אינה הולכת בעקבות משנה זו. אף שעובדי האדמה רשאים לקחת מהתוצרת שהיו שותפים בגידולה, היא קובעת בהתאם לספר דברים כג:כה–כו כי בעל האדמה רשאי "לחסום אותם בדישם", כלומר להתנות איתם מראש שאין הם רשאים לאכול דבר.[21]
הפרשנות נתונה לפרשנים
אז במה עוסק הדין המוזכר בדברים כג:כה–כו? בזכותם של עוברי אורח להיכנס לשדה זר ברשות או לא ברשות ולאכול לשובע? בזכותם של בעלי שדה הסמוך לאדמות אחרים לטעום מיבולי זרים בדרכם לעבודתם בחלקתם? בזכותם של עוברי אורח לעמוד בדרך ולאכול את היבול שבהישג ידם? בחובתו של כל בעל אדמות להתיר לעניים להיכנס לשדותיו באין מפריע ובחובתם של העניים שלא לנצל לרעה את נדיבותו? האם מדובר בזכותם של עובדי חקלאות לאכול מפרי עמלם? הפסוקים הללו, הפשוטים למראה עין, סובלים כל אחת מן הפרשנויות הללו, וייתכן שגם פרשנויות נוספות.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פרופ' הרב שעיה כהן הוא פרופסור לספרות ולפילוסופיה עברית בקתדרה ע"ש ליטאוור, במחלקה לשפות המזרח התיכון ולתרבותו באוניברסיטת הרווארד. הוא בעל תואר דוקטור בהיסטוריה של העת העתיקה מאוניברסיטת קולומביה והסמכה לרבנות מבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). ספריו הרבים עוסקים בין השאר בשאלות של מילת נשים, בהיסטוריה של תקופת המכבים ותקופת המשנה, וביחס שבין ההלניזם והיהדות.
מאמרים קשורים :