שמשון: אל למחצה?

ספר שופטים מתאר את שמשון כאדם בעל תכונות על-אנושיות. במקרה אחד מסופר ששיסע כפי אריות בידיים חשופות (שופטים יד:ה–ו) ובפעם אחרת הרג אלף לוחמים פלשתים בלחי חמור (שופטים טו:יד–טז). בהזדמנות אחרת ניתק והרים את דלתות שער העיר אחרי שעשה את הלילה עם זונה ובעוד לוחמי פלשתים אורבים לו מן העבר השני של חומת העיר כדי להרגו:

^{שופטים טז:ג} …וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן.

נוסף על כוחו הגדול, הטקסט רומז, אף שאינו אומר זאת מפורשות, כי שמשון היה ענק: מוטת ידיו הייתה לפחות כרוחבו של שער עיר גדול, כך שהיה ביכולתו לעקור את כל המכלול מעמודי השער ולשאתו על כתפיו. ברייתא בתלמוד הבבלי מציינת זאת במפורש (בבלי סוטה י ע"א):

          תניא, א”ר שמעון החסיד: בין כתפיו של שמשון ששים אמה היה, שנאמר… וגמירי, דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה.

מידות הענק של שמשון נרמזות שוב בסיפור התאבדותו. לאחר שנשבה ועיניו נוקרו, הפלשתים הוציאו אותו מכלאו שבעזה והביאו אותו למקדש דגון בעיר כדי להתקלס בו במהלך חגיגה. שמשון ביקש מנער להוביל אותו אל עמודי התווך התומכים במבנה. אז עלה במוחו רעיון:

^{שופטים טז:כט} וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. ^טז:ל וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ...

על פי תיאור זה, מוטת ידיו של שמשון הייתה גדולה דיה שיוכל להיסמך על שני עמודי התווך ביחד ואולי אף ללפות אותם (את המילה "וילפת" אפשר לפרש בשני האופנים).  מדובר בעמודים שהמרחק ביניהם לרוב אינו מאפשר לאדם במידה ממוצעת לגעת בשניהם בעת ובעונה אחת. הסיפור מעלה את אפשרות גודלו העצום של שמשון, כפי שתואר למשל בפסיפס גלילי מן המאה החמישית שנמצא בחוקוק, המצייר את שמשון כענק באופן שאינו משתמע לשתי פנים.^[1]

אל שמש זוטר

שמו של שמשון מהדהד את שם העצם "שמש", וכן את השם הפרטי של אל השמש המוכר בכמה שפות שמיות, כגון אל השמש האכדי שַמַש. המוספית "ון" היא צורת הקטנה, ולפיכך משמעות שמו של שמשון היא "שמש קטן", או "בן השמש", שם המבטא את הרעיון שהוא אל למחצה.^[2]

הד קלוש אך חד-משמעי למשמעות שמו אפשר למצוא בתלמוד הבבלי (בבלי סוטה י ע"א):

וא”ר יוחנן: שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא, שנאמר: כי שמש ומגן ה’ אלהים וגו’.

מראיה זו למדו חוקרים כי בבסיסו של הסיפור המקראי על שמשון מסתתר מיתוס על אל שמש המעבר אישה בת-תמותה ומוליד אל-למחצה.^[3] ואכן, בסיפור המתאר את התעברות אמו של שמשון (שופטים יד) חבויים רמזים לכך שההתעברות הייתה מישות אלוהית זכרית, ולפיכך מוצאו של שמשון אלוהי-למחצה.

ביקור של ישות אלוהית

סיפור הבשורה לאם שמשון מתחיל בתיאור רקע: אשת מנוח עקרה ולא ילדה (שופטים יג). השלב הבא מתאר מפגש של מלאך ה' עם אשת מנוח:

^{שופטים יג:ג} וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְ־הוָה אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן.

כאן אנו נתקלים לראשונה בדקדוק הנפתל והעמום של דברי המלאך: השימוש בצורת וְקָטַל, "וְהָרִית", מתאר את ההתעברות העתידית – בין שהיא מיידית ובין שהיא רחוקה. בהמשך המלאך מורה לאישה להישמר ממאכלים ומשקאות מסוימים הסותרים את נזירותו של בנה מרחם:

^{שופטים יג:ד} וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא.

נוסח הדברים מלמד כי הריונה אינו תלוי בגורם חיצוני. בפסוק הבא המלאך מתייחס בשנית להריונה והפעם אינו נוקט צורת וְקָטַל, כבפסוק ג, אלא צורת בינוני, "הִנָּךְ הָרָה", שלעתים קרובות מתארת את ההווה,^[4] לצד המילה "הנה".

          ^{שופטים יג:ה} כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן…

אמנם בשימוש מעין זה צורת הבינוני יכולה לתאר אירועים העומדים להתרחש מיד או שעתידים להתרחש בעתיד הקרוב (לדוגמה, שמות י:ד), אולם יש לתת את הדעת לכך שתיאור מצבה משתנה לאורך שני פסוקים בלבד, ממצב של "והרית" (בעתיד, פס' ג) ל"הנך הרה" (בהווה, פס' ה). לפיכך, חוקרים טוענים כי מן הטקסט משתמע שאם שמשון הרתה בפרק זמן זה, ולא נותר מרחב רב לפרשנות באשר למקור ההפרייה ברגעים אלו.^[5]

פירוש אחד מבית מדרשם של חז"ל מגלה הבחנה חדה באשר לשינוי הדקדוקי שבדברי המלאך, אך אינו אוזר די אומץ לטעון שהעיבור נעשה על ידי המלאך. תחת זאת, הפירוש , מציע פתרון יצירתי, המשמר את מרכיב העיבור האלוהי, עם הטענה בדבר אביו האנושי של שמשון (שמות רבה, נשא י:ה):

“כי הנך הרה וילדת בן”: מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה שמורה ברחמה ולא פלטתה, וכיון שאמר לה המלאך (פס’ ג’) “והרית וילדת בן”, אותה שעה קבלה הרחם אותה טפה לשם.

 דברי המדרש כאן אינם מבוססים על הטקסט המקראי, אולם מזהים את השאלה המהותית הנולדת מן העמימות הדקדוקית: מיהו אביו של שמשון?

פלאי המלאך הקונדסי

לא קשה להעלות על הדעת כי מנוח עצמו היה טרוד בשאלת זהות אביו של שמשון. בדומה לקוראים, גם מנוח אינו יודע בוודאות מה התרחש בשדה כאשר אשתו פגשה את "איש האלהים", מלבד מה שסיפרה האישה על המפגש:

^{שופטים יג:ו} אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי. ^יג:זוַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ.^[6]

כפי שמציינים זקוביץ ואחרים, הביטוי "בא אלי" משמש גם לתיאור יחסי אישות.^[7]

לצערו של מנוח, רק אשתו זכתה להתגלות איש האלוהים, ומשום כך, ההבנה שזהו מלאך נובטת אצלו באיטיות רבה, על אף המידע שמסרה אשתו. בנוסף, מנוח אינו מקבל כל תפקיד בהכנה ללידה הניסית, משום שהוראות המלאך מיועדות לאשתו בלבד.^[8]

בעקבות כך מנוח מתפלל לאלוהים:

^{שופטים יג:ח} …בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַהנַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד.

ראוי לציין את החזרה המשולשת על צורת הרבים, המלמדת כי מנוח מבקש להיכלל בהתגלות. המלאך אכן מגיע בשנית, אבל שוב מתגלה רק לאשת מנוח, הממהרת לקרוא לאישהּ. מנוח אינו חוזר על הדברים שאמר בינו לבין עצמו בתפילתו, כאילו אינו מסוגל לכך בנוכחות האיש/המלאך, אלא אומר בפשטות:

^{שופטים יג:יב} … עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ.

תשובת המלאך היא לכאורה חזרה על דבריו הקודמים לאישה ותו לא, והוא אף מציין זאת (פס' יג–יד). פרשנים מסורתיים וחוקרי מקרא מודרנים מסכימים שתגובת המלאך מתעלמת מבקשתו של מנוח להיכלל בהוראות.^[9] ואולם בכך לא תמה השתשלות הדברים, שהרי המלאך נוקט דפוס מילולי שונה בהוראות בעת מסירתן החוזרת.

צורות זהות בעלות משמעות שונה

בעברית מקראית, צורת נוכח יחיד וצורת נסתרת יחידה של הפועל יקטֹל (צורת התחילית) מתלכדות: כלומר הצורות זהות מבחינה מורפולוגית. הדבר מאפשר מרחב לעמימות ולמשחקי מילים סביב הגוף הנידון:

שופטים יג:יג–יד

מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל. כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר.

צורת נסתרת יחידה

מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה [היא] תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן [היא] לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר [היא] אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה [היא] אַל תֹּאכַל. כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ [היא] תִּשְׁמֹר.

צורת נוכח יחיד

מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה [אתה] תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן [אתה] לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר [אתה] אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה [אתה] אַל תֹּאכַל. כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ [אתה] תִּשְׁמֹר.

כל אחד מעשרת הפעלים העיקריים^[10] בדברי המלאך למנוח יכול להיקרא בשני אופנים. מן הבחינה המורפולוגית אפשר לפרש כל אחד מהם כצורת נוכח יחיד הפונה למנוח; כלומר, הוא מוזהר להקפיד על ההנחיות ולהיזהר במאכלים ובמשקים הבאים אל פיו כהכנה ללידת בנו (סביר להניח שהדבר היה משמח את מנוח משום שהוא מעיד כי נועד לו תפקיד חשוב בלידת בנו). מנגד, אפשר לקרוא אותם גם בצורת נסתרת יחידה, כממוענים לאשתו של מנוח, במסר שהיא לבדה צריכה להקפיד על המזון הבא אל פיה (קריאה שמן הסתם לא הייתה מניחה את דעתו של מנוח משום שמשמעה שאין לו כל חלק בלידה הניסית).

נתאר לעצמנו את הבעל המסכן השותה בצמא את דברי המלאך, משפט אחר משפט, פועל אחר פועל, ומצפה בכיליון עיניים לפועל חד משמעי שיפיג את העמימות, אך אינו נענה. אף לא פועל אחד סייע למנוח להבין מה מקומו. כמובן, איננו יודעים אל נכון מה הרגיש מנוח לנוכח הוראות המלאך, וייתכן שבחר לפרש את הפעלים העמומים כפונים אליו. כך או כך, הקריאה רוויית הציפייה והחרדה יכולה להתבטא אצל הקוראים, גם אם לא התבטאה אצל מנוח עצמו.

חידתי כדרכו, המלאך מותיר אפוא את הדמויות ללא תשובה חד משמעית, בדיוק כפי שהמספר הכל-יודע מותיר את קוראיו ללא תשובות – איננו יודעים בוודאות האם מנוח הוא שנצטווה להקפיד על מזונו, קרי, האם היה לו חלק בהיווצרותו הביולוגית של בנו העל-טבעי.

עמימות מכוונת

העמימות ואי-הפגתה הן מרכיב מפתח בסיפורו של שמשון. בדיוק כפי שאיננו יודעים האם המלאך הוא שעיבר את אשת מנוח,^[11] כך איננו יודעים מה עתיד להיות תפקידו של מנוח. מדוע דבק הסיפור בעמימות?

ייתכן שהמחבר נרתע מן האמירה המפורשת ששמשון הוא אל-למחצה. לחלופין, ייתכן שיש כאן אמירה אירונית באשר להיררכיה שבין בעלי הידע –האם חסרת השם מחזיקה במידע יקר ערך, הידוע רק לה ולישות אלוהית ונסתר מן הדמויות האחרות ומן הקוראים.^[12] האם היא אפוא האדם היחיד היודע בוודאות מיהו אביו של שמשון – מלבד הישות האלוהית.^[13]

נקיטת לשון עמומה מתאימה במיוחד בסיפור דמוי-חידה זה (העוסק בדמות בעלת משיכה מיוחדת לחידות, ראו שופטים יד:יד). נימתו המשועשעת של הטקסט המקראי מלמדת כי העמימות ממלאת בו תפקיד חשוב. נטייה זו לחידות דקדוקיות בסיפור יכולה לשמש כמדריך הרמנויטי המנחה אותנו לקרוא בעין פקוחה ולחפש משמעויות חתרניות ונסתרות בטקסט.