ישוע

לחמוד פירושו לחשוק (במישהו או במשהו) באופן כפייתי, באופן שגורם עוול כלפי הזולת או חסר התחשבות בזכויותיו וברגשותיו. זה רגש עוצמתי שרצוי למונעו. אך האם "לחמוד" במשמעות המודרנית תואם את המשמעות של השורש העברי חמ"ד בשימושו המקראי?

עיון בפיוט "מעוז צור" מגלה שמדובר בטקסט אנטי-נוצרי המשקף את הלך הרוח של יהדות אשכנז בתקופת מסעות הצלב, עת שעשרות קהילות יהודיות נטבחו בשם האמונה הנוצרית.

"הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" – ברכת המזון

ספר דברים נותן לאדם הרשאה כמעט גורפת לאכול לשובע מכרמו או משדהו של שכנו כל זמן שאינו אוסף את הפירות בכלי או משתמש בכלי כלשהו לקטוף אותם. תיאור מפורסם בברית החדשה מספר על תלמידי ישוע שקטפו מלילות חיטה בשבת וזכו לקיתונות של זעם על חילול השבת – ולא על גניבה – מן הפרושים. פרשנים דנים בשאלה מהו הטעם לחוק זה, ומה הם גבולותיו.

הציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך" נתפס זה אלפי שנים בחוגים יהודיים ונוצריים כאחד כרעיון אוניברסלי, מעין עקרון יסוד המכיל בתוכו את כל התורה כולה. אך בתוך ספר ויקרא הוא למעשה רק אחת מתוך מצוות עשה רבות שעוסקות בלכידות החברתית של עם ישראל

האופן שבו תארו את ההוצאה להורג של המן השליך גם על העולם האמיתי.

"וַי־הוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא:א) – הטקסט מרמז שבעת שאלוהים (ומלאכיו) מתגלה בפני אברהם כדי לבשר לו על הולדת יצחק, התרחש גם ביקור סמוי אצל שרה. האם כפי שטוענים פילון ופאולוס, המשמעות היא שיצחק נולד בעיבור אלוהי?

פרשנות חז"לית קדומה קשרה את קללת אכילת הילדים (ויקרא כו:כט; דברים כח:נג-נז) עם תיאור החורבן הבבלי של ירושלים באיכה (ב:כ ; ד:י) וחורבן בית המקדש השני בידי הרומאים. אולם בימי הביניים פרשנים יהודים מפחיתים מחשיבותו של הקשר הזה. הסיבה לכך עשויה להיות נעוצה בהתפתחות הפרשנות הנוצרית למקרא במאה ה -12.

פרשנים יהודים קדומים דמיינו את בלעם כאב טיפוס של הגוי המפתה. דימוי זה שימש את יוחנן מפאטמוס, מחברו היהודי של ספר חזון יוחנן, לפולמוס נגד יריביו בקרב הנוצרים הראשונים.