משה רבנו לא מת: הסיום הנסתר

חמשת חומשי התורה נחתמים במות משה, וקשה להעלות על הדעת סיום ראוי יותר לתורה. רבים מספרי המקרא מסתיימים במות דמות מרכזית. מאפיין עלילה זה משמש סיומת ספרותית החותמת את הספר ומכשירה את השטח לבא אחריו.^[1]

עם זאת, הפסוקים המתארים את מות משה לא יוצרים סיכום מספק של נאומו האחרון של משה בספר דברים. הקוראים נותרים עם הרושם, שדבר מה בטקסט חסר:

^{דברים לד:א} וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְ־הוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. ^לד:ב וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ^לד:ג וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. ^לד:ד וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. ^לד:ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְ־הוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְ־הוָה. ^לד:ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ^לד:ז וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. ^לד:ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

הפערים בסיפור

שאלות רבות מתעוררות בעקבות קריאה קפדנית בדברים לד. הנה כמה מהן:

הקבר האבוד

• כיצד ייתכן שלמרות המידע הרב שיש בטקסט בדבר סביבת הקבר, מקומו המדויק אינו ידוע?
• מדוע חשוב לתורה להדגיש עניין זה? מקומם של אתרים קדומים רבים אבד בתהום הנשייה, ומדוע אפוא התורה מדגישה דווקא את אי־ידיעת מקום קבר זה?
• כיצד קרה שידע באשר למקום קבורתן (המשוער) של דמויות אחרות (כמו רחל) נשמר ואילו מקום מנוחתו האחרון של משה לא נשמר?
• מדוע התורה מדגישה ביתר שאת את הוודאות שבחוסר הידיעה?

פרטי המוות והקבורה

• אם משה עולה להר נבו בפסוק א, כיצד ייתכן שהוא נקבר בגיא שתחתיו בפסוק ו?
• היכן בדיוק מת משה – בהר, בגיא או שמא ביניהם?
• כיצד הועבר לקברו, ומי העבירו לשם?
• מיהו אותו "הוא" שנרמז במילה "ויקבור" בפסוק ו?

לאור שאלות אלה ניכר שהסיפור שלפנינו אינו שלם. כמו סיפור נעורי משה והתבגרותו בשמות א, גם סיפור מותו עתיר פערים וחסרים בו פרטים חשובים.^[2]

גישות ימי־ביניימיות ומודרניות לפערים בטקסט

זה אלפיים שנה שמדרשי חז"ל מפתחים בקוראי המקרא רגישות לפערים בכתוב. הסיפורים המפורטים שחז"ל מספרים על נעורי משה, אברהם ודמויות מקראיות אחרות מסבים את תשומת לב הקורא לפערים ולסדקים בתורה שבכתב ומעוררים בו מודעות לעובדה שחלקים נרחבים מהעלילה אינם מצויים בטקסט שנמסר לנו.^[3]

ניתן רק לשער מדוע פרטים אלה חסרים מן הטקסט. אולם חקר המקרא המודרני יכול להציע לקורא הסקרן כלים לשחזור ולגילוי החלקים החסרים מן הסיפורים ובתוך כך לענות על השאלות המתעוררות בגלל הפערים האלה, וזאת תוך שימוש בתובנות העולות מפרשנות חז"ל.

מעשה אבות סימן לבנים: גישות ימי־ביניימיות, מודרניות וביקורתיות

רמב"ן מתבסס על דברי חז"ל^[4] ואומר שפעמים רבות אירועים, יסודות וסיפורים המופיעים במקום מוקדם במקרא מופיעים שוב בסיפורים מאוחרים בהשתתפות דמויות אחרות ובהקשרים אחרים. בפירושו לבראשית יב:ו ויב:יא אומר רמב"ן כך: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים."

בחלוף הדורות נטבעה מתוך דברי רמב"ן המימרה "מעשה אבות סימן לבנים", ורעיון זה היה ליסוד חשוב במחשבת ישראל. לדוגמה, רמב"ן עצמו משתמש ברעיון כדי להצדיק את העובדה שבני דורות מאוחרים נענשים בגלל חטאי אבותיהם.

אנשים מודרניים הלומדים את המקרא, ובהם רבים המשתייכים לחוגים אורתודוקסיים מסורתיים, משתמשים ברעיון "מעשה אבות סימן לבנים" ככלי ספרותי לעיון בטקסט, ורואים כיצד סיפורים מעבדים טקסטים קודמים ומשתמשים בהם.^[5] המחקר הביקורתי המודרני פיתח את המתודולוגיה הזו: היות שבמקרים רבים סיפורי המקרא המאוחרים משקפים סיפורים מוקדמים, אפשר להשתמש בסיפורים המאוחרים ככלי ביקורתי כדי לשחזר ולגלות את הקטעים החסרים מן הטקסט.^[6]

סיפורי מנהיגים המחקים את סיפור משה

לאור מעמדו של משה כדגול במנהיגי ישראל, מסתבר שכל מנהיג מקראי אחר ישאף להציג עצמו כמשה בן־זמנו. (אינסטינקט דומה ניכר אצל רבים מן הפוליטיקאים במדינת ישראל, המציגים עצמם כגלגול מודרני של מנחם בגין או יצחק רבין.) הסיפורים המתארים את חיי הדמויות הללו מעצבים את קורותיהן בדמות חיי המנהיג המוקדם והנערץ, וכך מעבירים מסר סמוי שהמנהיג הנוכחי ניחן בתכונות שאפיינו את המנהיג המקורי.

לדוגמה, חיי יהושע עוזרו של משה מקבילים מבחינות רבות לחיי רבו: יהושע קורע גוף מים לשניים כדי שבני ישראל יעברו בו בחרבה (יהושע ג, שמות יד); דמות אלוהית מתגלה ליהושע ומצווה עליו לחלוץ את נעליו (יהושע ה:יג–טו, שמות ג:א–ו); ויהושע שולח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (יהושע ב, במדבר יג).^[7]

גם חיי אליהו הנביא הולכים בנתיב חיי משה: אחרי שרצח אדם בשם מטרה נעלה בורח אליהו מהמלכה איזבל המבקשת להורגו בשל כך. אירוע זה מקביל למנוסת משה מפני פרעה הרודף אחריו אחרי שרצח את המצרי (מלכים א יט:א–ג, שמות ב:יב–יד). בשני המקרים מגיע הנמלט אל שיח (מלכים א יט:ד, שמות ג:א–ב) ותועה במדבר עד שהוא מגיע בסופו של דבר לחורב (=סיני, מלכים יט:ח, שמות ג:א)^[8]. בהר חורב מתגלה אלוהים לנביא ועובר לפניו (מלכים א יט:יא ואילך, שמות לג:כא–כב, לד:ו ואילך). כמו משה (ויהושע), גם אליהו קורע גוף מים חשוב ועובר בו בחרבה (מלכים ב ב:ח).^[9]

סיפורי המוות של משה ואליהו: האם הם מקבילים?

בסוף חייו של אליהו עלי אדמות ממונה אלישע נערו לממשיכו, כשם שיהושע ממונה להנהיג את ישראל אחרי משה (מלכים ב ב, דברים לד). יתרה מכך, לפי המידע הגאוגרפי הכתוב במלכים ב ב:ח אפשר לזהות שאליהו הנביא נמצא בדיוק בסביבת הר נבו ברגעיו האחרונים בעולם.^[10]

אולם בנקודה זו הסיפורים מתרחקים זה מזה. בדברים לד מסופר על מות משה. לעומת זאת, במלכים ב ב:א לא מסופר על מות אליהו אלא על עלייתו השמיימה – בעודו חי! – ברכב אש.

הסיפור המופלא והיחיד במינו כמעט^[11] על עליית אליהו לשמיים זכה לפופולריות ותפוצה רחבה עוד בימי המקרא,^[12] והיה ליסוד חשוב בספרות התלמודית ובתרבות היהודית שאחריה.^[13] לפי המסורת והמנהג היהודיים, אליהו הנביא מופיע תדיר בעולם ומסייע לנזקקים, משתתף בברית מילה או מתארח בסדר הפסח. הצגתו כך מתאפשרת במידה רבה בזכות העובדה שכבלי המוות המצרים את רגלי הדמויות המקראיות האחרות אינם אוחזים בו.

לאור המספר הרב של האירועים בחיי אליהו המקבילים לאירועים בחיי משה, אני מבקש להציע שהסיפור על עלייתו הניסית של אליהו לשמיים התבססה על תקדים מחיי משה. יתרה מכך, קשה להעלות על הדעת שיספרו סיפור מופלא שכזה על נביא שולי יחסית מן המאה התשיעית אך לא על המנהיג הדגול שנתן את התורה לישראל.

משה אינו יכול למות

למעשה, כמה מקורות קדם־חז"ליים וחז"ליים מוטרדים מהרעיון שמשה מת ושמים דברים באשר לבעייתיות רעיון זה בפי הדמויות שבסיפורים שהם מספרים. לדוגמה, בספר עליית משה (Assumptio Mosis) – חיבור מימי בית שני (או אחרי ימי בית שני) המספר על מות משה – יהושע מגיב בתדהמה ובזעזוע כאשר משה מספר לו על מותו הקרב (פרק יא).

^ה ואי־זה מקום אשר יאספך. ^ו ומה תהיה מצבת קבורת[ך]. ^ז ומי יעז להעביר את גויתך מזה כ[אחד] האדם ממקום למקום. ^ח כי כל המתים כערכם כן קבורותם עלי אדמות, ואתה קבורתך ממזרח שמש עד מבואו ומנגב ועד קצה צפון; כל רחבי תבל הם קבורתך.^[14]

אפשר להבין מתגובת יהושע שהוא חשב שמשה אינו יכול למות. במדרש פטירת משה, חיבור חז"לי שמועד כתיבתו אינו ידוע, מושמת מחשבה דומה בפי מלאכים:

כיון שהשלים נפשו למות, אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל וגבריאל: "צאו והביאו לי נשמתו של משה." אמר גבריאל: "מי ששקול כנגד ששים רבוא היאך אני יכול ליטול נשמתו ולהיות חצוף לפניו?" אח”כ אמר למיכאל כך ובכה, מיכאל ואמר לו, לזנגזיאל כך, אמר לפניו: "רבש”ע אני הייתי רבו והוא תלמידי איך אטול נשמתו?"

גם כאן מתוארת מבוכה לנוכח האפשרות שמשה ימות. לאור זאת אני מציע שאף שפרטי הסיפור על עליית משה לשמיים הושמטו מן התורה ובסופו של דבר נשכחו. יהודים רבים חשו שיש בעיה ברעיון שמשה מת, והאפשרות שהוא לא מת הוסיפה להתקיים בדעת העם אף שהיא אינה מופיעה בטקסטים הקאנוניים.^[15]

עליית משה לשמיים?

אם אומנם משה לא מת אלא נלקח אל האלוהים בחייו, רבות מן הבעיות המצויות בדברים לד יכולות להיפתר. כעת אפשר להבין מדוע לא די שמקום קבורת משה אינו ידוע אלא שאי אפשר לדעת אותו – הוא אינו קיים כלל. אותו "הוא" מסתורי שקובר את משה אינו אלא אלוהים. תשובה זו מצויה כבר בדברי המפרשים הקלאסיים והמודרניים,^[16] אבל כעת אנחנו מבינים מדוע רק אלוהים בכבודו ובעצמו יכול היה לטפל במשה בסוף ימיו.

הסיפור המקורי על עליית משה לשמיים הותיר עקבות בפסוקים המספרים על סוף ימיו שהגיעו אלינו. אולם מדוע נשמט מן התורה סיפור שכזה על סופו המופלא של מנהיגם הדגול של ישראל?

גם בעניין זה נוכל להיעזר באינטואיציה של המקורות היהודיים הקלאסיים. המפרש בן ימי הביניים רלב"ג, רבי לוי בן גרשום, הציע הסבר, שהפך מקובל זה מכבר, באשר לסיבה שבשלה הבטיחה התורה שלעולם לא יהיה לגדול הנביאים קבר בארץ:

…סבב השם יתעלה שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים, והנה עשה את זה השם יתעלה כי אולי אם נודע מקום טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה…

רלב"ג חש שהתורה חוששת מפני האלהת משה ומפני הסגידה לקברו. הסיבה לחשש העמוק היא האפשרות שבני ישראל יעבדו את משה כחבר בפמליה של מעלה.^[17]

הערת סיום: ישוע עוצב בדמות משה ואליהו

מחברי הברית החדשה, ובייחוד ספר מתי, עיצבו את חיי ישוע בדמות חיי משה. החלטה ספרותית זו הייתה ניסיון ראשון לפנות לליבם של היהודים, שהכירו את המקרא וסביר שיצפו שגואלם העתידי של ישראל ידמה לגואלם המקורי. אחד משיאי הסיפור בברית החדשה הוא אירוע המכונה ההשתנות, המתואר במתי:

^{מתי יז:1} ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את-פטרוס ואת-יעקב ואת-יוחנן אחיו ויעלם בדד על-הר גבוה. ² וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו. ³ והנה נראו אליהם משה ואליהו והם מדברים אתו. (תרגום דליטש)

קטע זה מופיע כאן כרמז מטרים לעליית ישוע לשמיים, ונראה שהוא מפתח מוטיב של שילוש דמויות מבני ישראל שלא מתו.

התורה שבכתב התאמצה להימנע מהאלהת משה, אך המסורת שבעל־פה בעניין עלייתו לשמיים בסוף ימיו נותרה בזיכרון ישראל גם בימי בית המקדש השני. לאור הגישה שחסידי ישוע נקטו בעניין אלוהותו של מנהיגם שלא מת, נראה שחששה של התורה (לפי הסברו של רלב"ג) היה מוצדק בהחלט.