סוכות, המקדש, והמחלוקת על המשיח

הזיקה בין חג הסוכות לבין המקדש בירושלים מקורה כבר בתיאור הראשון של החג במקרא, בדברים טז. בפרק זה אלוהים מצווה על ישראל לעלות למקדש ולחגוג שם את שלוש הרגלים – פסח, שבועות וסוכות.

אולם על פי דברים טז, הרומז שעל עולי הרגל לשהות בירושלים במשך כל החג, הקשר של חג הסוכות למקדש חזק מן הקשר של הרגלים האחרים למקום. דברים טז:ז מורה לבני ישראל לשוב לאהליהם בבוקר שלמחרת אכילת קרבן הפסח. בציווי על חג הסוכות אין הוראה לשוב לאוהלים:

^{דברים טז:טו} שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

חלקו הראשון של המאמר מבקש להראות כי למקדש ולחג הסוכות קשר מיוחד, ומשום כך, כאשר המקדש הפך בעיניי יהודי העת העתיקה לסמל התקווה למשיח, נעשה אף חג הסוכות קשור בדימויים משיחיים. חלקו השני של המאמר טוען כי מי שביקשו להנהיג את העם היהודי בבית המקדש בחג הסוכות, דמויות כמו יונתן הוופסי (החשמונאי), המלך אלכסנדר ינאי וישוע, נתפסו בעיני היהודים הסובבים אותם כעזי פנים ומחרחרי ריב. חלקו השלישי של המאמר מתאר את תגובתם של חז"ל לקישור הפוליטי-דתי שנעשה בין חג הסוכות והמקדש.

הקשר בין סוכות והמקדש במקרא

חג סוכות מילא תפקיד מרכזי בתהליכי בניית שני המקדשים – הראשון והשני. מלכים א ח:ב מתאר כיצד חנך שלמה המלך את המקדש החדש בימי חג הסוכות, ובכך העמיק וחיזק את המשמעות הלאומית שהיתה לחג בעיני ישראל. בדומה לכך, עזרא ג:ד מתאר את חנוכת המקדש השני בסוכות, וחגיגות בניית החומה ומעמד הקריאה בתורה בנחמיה ח:יח נחתמים אף הם בחג הסוכות.

הקשר בין חג הסוכות והמקדש לא נעלם מעיני הנביאים. זכריה, בתארו את ימות המשיח – תיאור המשמש כהפטרה הנקראת ביום הראשון של סוכות – מתמקד בעבודת המקדש של כל עמי העולם בחג הסוכות, ומנבא כי בני האומות שיינצלו מחורבן שיתרחש לפני ימות המשיח יתאחדו לעבוד את אלוהים יחדיו ויעלו למקדש בירושלים כדי לחגוג את חג הסוכות (זכריה יד:יד–יז).

הנביא חגי מפציר בעם, בעשרים ואחד בחודש השביעי (הוא היום האחרון של חג הסוכות) לא להתייאש ממצבו של המקדש השני, ומבטיח בשם אלוהים כי הבית השני יהיה גדול מן הראשון (חגי ב:א–ט). דברים אלו, כדברי זכריה, נאמרים בהקשר של תיאור המקדש העתידי, הקשור בימות המשיח.

זמנן ומקומן של הטענות לתפקיד המשיח: עיון חוזר בסוגיית סוכות והמקדש

בתקופה החשמונאית שגשגה הספרות האפוקליפטית והמשיחית היהודית. בשלהי ימי בית שני, רבים מהיהודים האמינו כי הם מצויים על סיפם של ימות המשיח.^[1] כמה ממנהיגי היהודים ניצלו את תפקידם כדי להציג את עצמם כמשיחים.

שלושה מנהיגים כאלה בחרו להצהיר על הנהגתם במקדש, בזמן חג סוכות. , הסיבה לכך היא כנראה העובדה שהמקדש וחג סוכות נשקרים במקרא לעברו המלוכני המפואר של עם ישראל ולשיבה האפשרית של מלכות בית דוד. הזיהוי בדבר זיקתו של המקדש לחג הסוכות במקרא, והבנת חשיבותו של המקדש כסמל לעברו המפואר ועתידו הגדול של ישראל יאפשרו להעריך את גודל העזתן של דמויות מסוימות ושנויות במחלוקת לתבוע את ההנהגה דווקא במקדש, ודווקא בימי חג הסוכות.

יונתן הוופסי ואלכסנדר ינאי

בספר מקבים א, שנכתב ככל הנראה בסביבות המאה השנייה לפני הספירה ושרד כאחד מן הספרים החיצוניים, מתואר כיצד יונתן הוופסי עטה את בגדי הכהן הגדול בסוכות לאחר שתפס את השליטה במקדש. וכך אומר הכתוב:

^{מקבים א י:יז} ויכתוב [המלך אלכסנדר] ספרים וישלח אליו כדברים האלה לאמור:  ^י:יח המלך אלכסנדר לאחיו יונתן שלום ^י:כ ועתה העמדנוך היום לכהן גדול לעמך ואוהב המלך תִקרֵא ׀ וישלח אליו ארגמן ועטרת זהב ׀ ולהשכיל באשר לנו ולשמור אהבה אלינו: ^י:כא וילבש יונתן את מעיל הקודש בחודש השביעי בשנת ששים ומאה בחג הסוכות... (תרגום אברהם כהנא).

היות שמקבים א נכתב בידי אדם בעל נטיות פרו-חשמונאיות, ואולי אף בידי סופר שנשכר בידי בית חשמונאי, הטקסט אינו מספר לנו כיצד הגיבו היהודים למעשיו של יונתן. אולם יתכן שלנוכח ידידותו של יונתן עם המלך אלכסנדר והתקרבותם ההדרגתית של החשמונאים אל התרבות ההלניסטית, היו בימי יונתן ולאחריו יהודים שלא תמכו במעשיו.

יוספוס מספר לקוראיו שכאשר המלך החשמונאי הידוע לשמצה אלכסנדר ינאי הגיע למקדש בחג הסוכות, ו"עמד על המזבח וביקש להקריב" ובכך נטל לעצמו את תפקיד הכהן הגדול, היהודים נחרדו כל כך עד שרגמו אותו באתרוגים שהיו בידיהם:

ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג וכשעמד על יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים; גם את העניינים האלה סיפרנו במקום אחר... על כך נתכעס והרג מהם כששת אלפים איש (קדמוניות יג:יג)^[2]

סוכות בברית החדשה

בדומה לכך, הבשורה על פי יוחנן, הנבדלת משלושת ספרי הבשורה הסינופטיים והקנוניים ברוח האנטי-יהודית המנשבת בה, מספרת לנו כי ישוע הביע ערעור על מצוות מתורת משה, בעודו עומד בבית המקדש בחג הסוכות:

^{יוחנן ז:יד} בַּחֲצִי יְמֵי הֶחָג עָלָה יֵשׁוּעַ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלִמֵּד. ^ז:טו תָּמְהוּ הַיְּהוּדִים וְאָמְרוּ: "הֵיאַךְ זֶה יוֹדֵעַ סֵפֶר בְּלִי שֶׁלָּמַד?" ^ז:טז הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "תּוֹרָתִי אֵינָהּ שֶׁלִּי כִּי אִם שֶׁל שׁוֹלְחִי...  ^ז:כג וּבְכֵן, אִם נִמּוֹל אָדָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּפַר תּוֹרַת מֹשֶׁה, עָלַי כּוֹעֲסִים אַתֶּם מִפְּנֵי שֶׁרִפֵּאתִי כָּלִיל אִישׁ בְּשַׁבָּת?! ^ז:כד אַל תִּשְׁפְּטוּ עַל־פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם; מִשְׁפַּט צֶדֶק שִׁפְטוּ." (תרגום החברה לכתבי הקודש בישראל)

משם פונה השיחה לשאלת היותו של ישוע המשיח:

^{יוחנן ז:כה} הֵגִיבוּ וְאָמְרוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים מִיּוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם: "הֲלֹא זֶהוּ הָאִישׁ שֶׁרוֹצִים לַהֲרֹג אוֹתוֹ! ^ז:כו ... הַאֻמְנָם הִכִּירוּ הַמַּנְהִיגִים שֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ? ^ז:כז אֶלָּא שֶׁיּוֹדְעִים אָנוּ מֵאַיִן הָאִישׁ הַזֶּה, אַךְ כְּשֶׁיָּבוֹא הַמָּשִׁיחַ לֹא יֵדַע אִישׁ מֵאַיִן הוּא." ^ז:כח בְּלַמְּדוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הִכְרִיז יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתִי וְגַם יוֹדְעִים מֵאַיִן אֲנִי. עִם זֹאת לֹא מִטַּעַם עַצְמִי בָּאתִי, אֶלָּא שֶׁשּׁוֹלְחִי הוּא אֱמֶת וְאוֹתוֹ אֵינְכֶם מַכִּירִים... ^ז:ל אָז בִּקְשׁוּ לִתְפֹּס אוֹתוֹ... ^ז:לא רַבִּים מִן הָעָם הֶאֱמִינוּ בּוֹ וְאָמְרוּ: "כַּאֲשֶׁר יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, הַאִם יַעֲשֶׂה נִסִּים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עָשָׂה זֶה?"

לפי גרסת הבשורה על פי יוחנן, כשישוע הזכיר את תורת משה בבית המקדש בחג הסוכות היהודים שאלו האם הוא מלך, משיח, נצר לבית דוד, או אף שילוב של כל אלו. תשובה לכך אינה מופיעה בבשורה, ואכן ייתכן שישוע (או כותב הבשורה) בעיקר רצה שהשאלה תישאל. המסורת על דמויות שקדמו לישוע היתה מוכרת: שלמה ונחמיה למשל, שבחג סוכות הובילו את היהודים לעידן שלטוני-דתי חדש. ישוע אפוא יצר זיקה בינו ובינם.

תגובתם של חז"ל למשיחיות של חג הסוכות

בעיצומם של ימי חג סוכות ישוע ניסה לערער על נחיצות הפולחן שנעשה במקדש באותם ימים. המנהג היהודי הליטורגי שילב בתפילת חג סוכות קטעים מן המקרא העוסקים בעבודת המקדש המשיחית, ובכך העמידה את עבודת המקדש בזמן עבר וביססה את מעמד המקדש כסמל להרמוניה דתית לעתיד לבוא, בימות המשיח.^[3] ההפטרה ביומו הראשון של חג הסוכות היא קטע מזכריה יד, וההפטרה ביום השני לקוחה ממלכים א ח - שני מקורות שהזכרנו לעיל המתארים התרחשות במקדש בימי חג סוכות. לעומת זאת, ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד של סוכות לקוחה מיחזקאל לח, המנבא את מלחמת גוג ומגוג שתבשר את ימות המשיח.

מקורות חז"ליים אחרים אף הם קושרים בין המקדש ובין סוכות, כקשר שיתממש בימות המשיח. במדרש ויקרא רבה אומר רבי ברכיה בשם רבי לוי כי היהודים יזכו לשכר עם בניית המקדש ובוא המשיח על כך שקיימו את חג הסוכות (ויקרא רבה ל:טו).

בדומה לכך, אסופת המדרשים העוסקים בויקרא כג בילקוט שמעוני מונה סוגים שונים של שכר, הצפוי ליהודים בעולם הבא, משום שקיימו את חג סוכות בעולם הזה. בין היתר, ישראל יזכו להגנה ממלחמה שתשמיד רבים מאומות העולם, ושבסופה הניצולים מבין האומות יעלו לבית המקדש בירושלים ויעבדו יחד, באחווה, את אלוהים (ילקוט שמעוני על ויקרא כג, רמז תרנג).

סוכות בעבר, בהווה ובעתיד

הכרזות ההנהגה בחג סוכות ובבית המקדש נתפסו בעיני רוב העם כמעשה נועז שהצליח לקשור את המנהיג החדש עם קודמיו מעברו המפואר של העם. מתנגדי הפרושים, אלכסנדר ינאי וישוע, ערערו את יציבותו של המקדש באמצעות תביעה להנהיג את העם במקום לדבוק בפרשנות הפרושית של תורת משה. בתגובה לכך, חז"ל, יורשיהם של הפרושים, העבירו את מסגרת המנהיגות המיוחלת, – סוכות והמקדש– אל עבר העתיד הרחוק.

חג הסוכות משמש כחוליה המקשרת אותנו בחוכמה וביעילות אל ההיסטוריה הלאומית ואל שיאה העתידי של ההיסטוריה – ימות המשיח. ההתעמקות באחד מהיבטיו של תולדות החג מלמדת שהתיאולוגיה של חז"ל מעודדת לחיות את העבר ולצפות לעתיד, אך גם דורשת להישאר בהווה הרוחני.