ואהבת לרעך כמוך: כיצד הפך הציווי ל"כלל גדול"

הרֵעַ כשאר בשר

המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מוכרת לכולם, וכתובה בויקרא יט:יח, בתוך קובץ הקדושה (ויקרא יז–כו). קובץ זה, המערב חוקים מוסריים וחוקי פולחן, קיבל את שמו מתוך ההגדרה המצויה בין השאר בהקדמה לפרק זה:

          ^{ויקרא יט:ב} ...קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

את שאר הפרק מקובל לחלק לשני חלקים. פסוקים ג–יח הנחתמים בחוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ־הוָה" מהווים את החלק הראשון, ופסוקים יט–לו את החלק השני. אף על פי שזהו ציווי מוכר ביותר, כל אחת משלוש מילותיה טעונה בירור ולימוד.

1. מהי אהבה?

מה משתמע מן הציווי "לאהוב" את רֵעך? לעתים קרובות אנחנו חושבים שיש כאן הוראה לחוש רגש כלשהו, אבל אם מתעמקים בחוקים שמופיעים לפניו נחשפת משמעות הגיונית יותר לציווי:

^{ויקרא יט:יג} לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.... ^יט:טו לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. ^יט:טז לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְ־הוָה.

האהבה שמצווים עליה איננה אפוא רגש, אלא הוראה לנהוג ברֵעַ בצדק – באופן שבו היינו נוהגים במי שאנחנו אוהבים.^[1]

2. מיהו "רעך"?

מרבית החוקרים בני זמננו מסכימים כי הרֵע הנזכר בויקרא יט הוא אדם מן הקהילה היהודאית או הישראלית.^[2] אף שהמילה "רֵע" איננה שמורה לבני ישראל בלבד, ההקשר שבו היא מופיעה מלמד על כוונתה:

^{ויקרא יט:יז} לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. ^יט:יח לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ־הוָה.

המילה "רֵע" ממשיכה את רצף המונחים "אחיך", "עמיתך" ו"בני עמך". המילה הרביעית "רע", כמו שלוש המילים הקודמות לה, מתייחסת לאדם מבני ישראל.

3. "כמו שאתה אוהב את עצמך" או "הדומה לך"?

החלק הקשה ביותר לפירוש בנוסח הציווי שבויקרא יט:יח הוא המילה "כמוך".^[3] ההבנה הרווחת היא שמילה זו היא תואר הפועל, כלומר, עליך לאהוב את רֵעך כפי שאתה אוהב את עצמך. כך כתב, לדוגמה, אברהם אבן עזרא (1089–1167):

ועל דעתי: שהוא כמשמעו, שיאהב הטוב לחבירו כאשר יאהב לנפשו.

תרגום השבעים אף הוא מתרגם את המילה "כמוך" ליוונית במשמעות "כפי שאתה נוהג בעצמך" (ὡς σεαυτόν). מרבית החוקרים רואים בכך "לוואי של תואר פועל חוזר המגדיר את האופן שבו יש לאהוב".^[4]

האפשרות השנייה היא לפרש את המילה כשם תואר, כלומר "[רק] אם הוא כמוך". כך סובר מפרש ימי-ביניימי אחר בן זמנו של אבן עזרא, רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם):

אם הוא רעך שהוא אדם טוב כמוך.^[5] אבל אם הוא רשע – כדכתיב: יראת י״י שנאת רע.

לחלופין, אפשר לראות במילה "כמוך" הרחבה ופירוש למילה רֵעך, כפי שהציע נפתלי הרץ וייזל (1725–1805): "כמוך פירושו הדומה לך".^[6] כך פרשו גם מרטין בובר (1878–1965) ופרנץ רוזנצווייג (1886–1929) בתרגומם המפורסם לתנ"ך: "ואהבת לרעך, [הוא] כמוך" (halte lieb deinen Genossen, dir gleich).^[7] כל הקריאות הללו אפשריות מבחינה דקדוקית, אולם המצווה המקבילה שבחלק השני של הפרק שוללת פרשנות מרחיבה זו.

האם הגר הוא "כמוך"?

אי אפשר להבין את הציווי בויקרא יט:יח מחוץ להקשרו. לקראת סוף החלק השני של הפרק אנו מוצאים ציווי מקביל למצוות אהבת הרֵע:

^{ויקרא יט:לג} וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. ^יט:לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

המילה "גֵר" מופיעה במקרא 29 פעמים, מתוכן 21 בקובץ הקדושה (H). מילה זו לא מכוונת לכל הזרים אלא לזר מסוג מסוים, הגר בארץ ולו מעמד משפטי מיוחד – "גר תושב".^[8] ספר ויקרא חוזר ומצווה כי יש לנהוג בגֵר כמו באזרח יליד הארץ, אף על פי שהוא שונה ממנו. במקרה זה הציווי "לאהוב את הגר" זהה לציווי שנזכר קודם – לאהוב את הרֵע.

היות שהגֵר איננו בן לעם ישראל, המילה "כמוך" לא יכולה לתפקד כתואר (הגר שהוא כמוך).^[9] הטעם שנותן המקרא לציווי לאהוב את הגר הוא "כי גֵרים הייתם בארץ מצרים", טעם החוזר לעתים תכופות כנימוק לדאגה לגֵר (שמות כב:כ; כג:ט; דברים י:יט; כג:ח). כלומר, גם כאן וגם בפסוק יח המילה "כמוך" מתפקדת כתואר הפועל. במילים אחרות "כמוך" מבהיר כיצד יש לאהוב.^[10]

פסוק זה לא מבסס את הציווי בנימוק אונטולוגי, בבריאת כל בני האדם בצלם אלוהים. לו היה הדבר כך, לא הייתה כל סיבה להבחין בין הגֵר לבין כל זר אחר. הציווי מנומק בהשוואה לניסיון דומה שעבר על העם, ודומה בעיקרו לרעיון המכונה "כלל הזהב": ראוי להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שיתייחסו אליך.

סיכום: כוונת החוק

בקצרה, יש כמה דברים ברורים בכל האמור בציווי לאהוב את רעך כמוך ובציווי המקביל לאהוב את הגר, בהקשרם המקורי:

1. אהבה זו אינה קשורה ברגש אלא במעשה.
2. הציווי לאהוב אינו אוניברסלי, ויש ליישמו רק ביחס לבני ישראל (יט:יח) ולגֵרים (יט:לד). הציווי עוסק בעיקרו בקשרים שבתוך הקהילה הישראלית, בין אם ביחסים עם ישראלים, או עם זרים החיים ביניהם לטווח ארוך.
3. מילת היחס "כמוך" משמשת לתיאור האופן בו יש לאהוב את הרֵע או את הגֵר.

לאהוב את הרֵע (בן עמך) כמוך משמעו אפוא לנהוג בו כפי שהיית רוצה שינהגו בך. לנהוג בגרים כמוך משמעו לנהוג בהם כפי שהיית נוהג באזרח הישראלי.

פירושים מימי בית שני

מחברים מימי הבית השני בתקופות היוונית והרומית השתמשו בחוקים אלו בחיבוריהם. לדוגמה, ספר היובלים (המאה השלישית לפני הספירה) משבץ הֶרמזים לציווי לאהוב את רעך כמוך בתוך הסיפורים על נוח, אברהם, יעקב ויוסף ובסיפור יציאת מצרים, אך אינו מצטט כלל את הציווי לאהוב את הגר ובכך מגביל את תחולת הציווי ליהודים בלבד.^[11] מגילת ברית דמשק (מן המאה השנייה לפני הספירה) מתייחסת במפורש לשני הציוויים, ומורה לבני הכת (ברית דמשק [גניזה] ו:כ):

לאהוב אישׁ את אחיהו כמוהו ‎ולהחזיק ביד עני ואביון ^[12] וגר ולדרוש איש את שלום אחיהו.

סביר, אם כי לא וודאי, שבתקופת כתיבת המגילות כבר הייתה משמעות המילה "גר" – מי שהתגייר. לכן, מטבע הדברים, הכוונה היא ליהודים בלבד.^[13] מטרת הציווי בחיבורים אלו זהה למטרתו בספר ויקרא – לחזק את לכידות הקבוצה. אולם במאה הראשונה ובמאה השנייה לספירה חל שינוי בהבנת חוק זה.

ההתפתחות של "כלל גדול בתורה"

בשרשרת של מעשים על הלל הזקן, התנא בן המאה הראשונה לפני הספירה, מספר התלמוד הבבלי את המעשה הבא (דפוס ונציה):

שוב מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה: "גיירני על מנת שתלמדיני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת." דחפו באמַת הבניין שבידו. בא [הגוי] לפני הילל, גייריה (והוא גייר אותו). א[מר הילל] ליה: "דעלך סני - לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה; ואידך פירושה הוא. זיל גמור."

הלל אמנם אינו מצטט את הפסוק מויקרא, אך נראה שזוהי פרשנות לפסוק שבו אנו עוסקים, משום שכאמור הפסוק עוסק במעשים ולא וברגשות. התרגום המיוחס ליונתן (המאה הששית עד השמינית לספירה בקירוב), תרגום ארמי יהודי-רבני המשתמש בדימויים מדרשיים, מתרגם את ויקרא יט:יח כך שיעלה בקנה אחד עם העיקרון שקבע הלל:

ותרחמיה לחברך דמן אנת סני לך לא תעביד ליה.^[14]

מצאנו כאן הבחנה חשובה: בעיניו של הלל, כלל זה הוא עיקרון מוסרי נשגב, הכולל את כל יתר המצוות כולן. הלל חי במאה הראשונה לפני הספירה, ומשום שהתלמוד הבבלי נכתב רק במאה הששית לספירה קשה להעריך את האמת ההיסטורית מאחורי מעשה זה. אף על פי כן, מקור מוקדם הרבה יותר, הסִפרא (פירוש מן המאה השלישית על ספר ויקרא) מייחס תפיסה דומה לרבי עקיבא, התנא בן המאה השנייה לספירה (ספרא, קדושים ב:ד.כב):

ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.

בין ימיו של הלל וימיו של רבי עקיבא חי ופעל חכם יהודי נוסף שאף הוא הפיץ את הרעיון שחוק זה הוא עקרון אֶתי הקודם לכל.

"ואהבת לרעך כמוך" בספרי הבשורה

בבשורה על פי מרקוס, המוקדם מבין ספרי הבשורה הקנוניים, ישוע מלמד כי חוק זה הוא אחת משתי המצוות החשובות ביותר – השנייה היא מצוות אהבת האל המצויה בקריאת שמע:

 ^{מרקוס יב:28} אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֹּל ?"^יב:29 עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ^יב:30 וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ. ^יב:31 וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.' אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."^[15]

בבשורה על פי מתי מופיע הסיפור במילים אחרות, ומסיים בתוספת "בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים" (כב:40).^[16] הטקסט המקביל בבשורה על פי לוקס י:25–28, ספר הבשורה הסינופטי השלישי, מציג את שני הציוויים – אהבת האל ואהבת הרֵע – יחד, כאילו היו פסוק אחד:

^{לוקס י:25} אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה (nomikos), קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" ^י:26 שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?" ^י:27 הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." ^י:28 אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה וַחֲיֵה בָּהֶם."^[17]

אגרות פאולוס

אחד משליחיו-תלמידיו החשובים והמוקדמים של ישוע, אף הוא יהודי, ניסח את החוק במילים דומות למילות התלמוד במעשה הלל. לדוגמה, באגרת אל הרומים כתב פאולוס:

^{רומים יג:8} אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. ^יג:9 הֵן הַמִּצְווֹת "לֹא תִנְאַף", "לֹא תִרְצַח", "לֹא תִגְנֹב", "לֹא תַחְמֹד", וְכָל מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּלוּלוֹת בַּמַּאֲמָר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." ^יג:10 הָאַהֲבָה אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת רָעָה לַזּוּלַת, לָכֵן הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָה.^[18]

פאולוס מתאר כאן במפורש את המצוות המוסריות שבעשרת הדברות כמצוות הנגזרות כולן מעיקרון זה. דבר דומה כתב פאולוס באגרת אל הגלטיים:

^{גלטים ה:14} הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ."^[19]

מכל המקורות הללו עולה בבירור כי במאה הראשונה לספירה כבר זכה הציווי מויקרא יט:יח למעמד מיוחד בעיניהם של פרשנים יהודים כמצווה חשובה במיוחד, כה נשגבת עד שהיא כוללת את כל המצוות האחרות.^[20]

הרחבות מתונות של החוק

אין כל רמז בספרות חז"ל או בברית החדשה שהחוק חל על כל בני האדם. למעשה, הפירוש המתבקש של החוק בהקשרו הנתון הוא שהוא מכוון לקבוצה מסוימת: בני ישראל, יהודים, הנוצרים הראשונים, וכדומה.^[21] עם זאת, החוק הורחב במידה מתונה כבר בתקופה זו.

השומרוני הטוב

גרסת הסיפור בבשורה על פי לוקס (המצוטטת לעיל), לדוגמה, מרחיבה את האופק, ולו במעט, באמצעות משל השומרוני הטוב. לאחר שישוע נענה בידי השואל כי אהבת האל ואהבת הרע הן שתי המצוות החשובות ביותר, ממשיך הסיפור ומתאר כיצד בעל התורה שואל את ישוע "ומי הוא רֵעי?". ישוע משיב במשל על כהן ולוי המתעלמים מיהודי פצוע הזקוק לעזרתם, ובמקומם שומרוני הוא המושיט לו עזרה.

ישוע ממשיך ושואל מי משלושת האנשים הללו קיים את מצוות "ואהבת לרעך", ובן שיחו עונה כי השומרוני הוא שעשה כן. הפרט החשוב בסיפור הוא שהשומרוני, "מעין יהודי" – שומרונים רואים עצמם כבני ישראל ומאמינים בתורה בנוסח השומרוני, הדומה לנוסח המסורה אך גם נבדל ממנו בבירור – שאינו יהודי ממש, וודאי שאינו חלק מקבוצת השייכות של השואל, נחשב רֵעַ. זוהי הגדרה מרחיבה במידת מה של המונח "רֵע", אך קשה להבין האם הלקח הוא שהציווי חל גם כלפי גויים, שאינם קשורים לעם ישראל בשום אופן.^[22]

ואהבת לשונאך: דרשות ישוע

החידוש הבולט ביותר בספרי הבשורה, שאין דומה לו בספרות העת העתיקה, הוא הציווי לאהוב את האויב, המוצג כהרחבה של הציווי בספר ויקרא. בדרשה על ההר כפי שהיא מובאת בבשורה על פי מתי נאמר:

^{מתי ה:43} שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ.' ^ה:44 וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם, ^ה:45 לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים. ^ה:46 הֵן אִם תֹּאהֲבוּ אֶת אוֹהֲבֵיכֶם מַה שְֹכַרְכֶם? הֲלֹא גַּם הַמּוֹכְסִים (=גויים) עוֹשִׂים זֹאת. ^ה:47 וְאִם תִּשְׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם אֲחֵיכֶם בִּלְבַד, מַהוּ הַמְיֻחָד שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים? הֲלֹא גַּם הַגּוֹיִים עוֹשִׂים זֹאת.^[23]

מן הפסוק האחרון עולה בבירור כי ישוע פונה ליהודים בלבד. זאת ועוד, הדברים על אודות שנאת האויב המופיעים בפסוק הראשון לעיל אינם מן המקרא. אולם גם הציווי לאהוב את האויב לא קיים במקרא, הגם שכמה פסוקים במקומות שונים במקרא מדגישים כי ראוי לנהוג באויב בהגינות:

^{שמות כג:ד} כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. ^כג:ה כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

^{משלי כד:יז} בִּנְפֹל (אויביך) [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ.

^{משלי כה:כא} אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם.        

אף לא אחד מן המקורות הללו אומר כי יש לאהוב את האויב, ולפיכך נראה כי ישוע מפתח את ערכי המקרא ומרחיב אותם – תמה חשובה בדרשה על ההר. בשני המקרים, כוונת המילה "שונא" או "אויב" היא מן הסתם "אויב יהודי". הקשר שבין דרשת ישוע לפסוקים במקרא מתבהר לנוכח ההבנה שכוונת המילה "אהבה" כאן, כמו בויקרא יט, היא בעיקר למעשים, ולא לרגשות.

ציווי מקביל מופיע בדרשה על המישור המובאת בבשורה על פי לוקס:

^{לוקס ו:27} אֲבָל אֲלֵיכֶם, הַשּׁוֹמְעִים, אוֹמֵר אֲנִי: אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם, הֵיטִיבוּ עִם שׂוֹנְאֵיכֶם. ^ו:28 בָּרְכוּ אֶת מְקַלְּלֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד הַפּוֹגְעִים בָּכֶם. ^ו:29 הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל הַלְּחִי, הַטֵּה לוֹ גַּם אֶת הַשְּׁנִיָּה. הַלּוֹקֵחַ אֶת מְעִילְךָ, אַל תִּמְנַע מִמֶּנּוּ גַם אֶת כֻּתָּנְתְּךָ. ^ו:30 הֱיֵה נוֹתֵן לְכָל הַמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ ; וְהַלּוֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לְךָ, אַל תִּתְבַּע מִמֶּנּוּ .^ו:31 מַה שֶּׁתִּרְצוּ שֶׁיַּעֲשׂוּ לָכֶם בְּנֵי אָדָם, כֵּן תַּעֲשׂוּ לָהֶם גַּם אַתֶּם. ^ו:32 וְאִם תֹּאהֲבוּ אֶת אוֹהֲבֵיכֶם, אֵיזוֹ זְכוּת תַּעֲמֹד לָכֶם? הֲלֹא גַּם הַחוֹטְאִים אוֹהֲבִים אֶת אוֹהֲבֵיהֶם. ^ו:33 אִם תֵּיטִיבוּ לַמֵּיטִיבִים עִמָּכֶם, אֵיזוֹ זְכוּת תַּעֲמֹד לָכֶם? הֲלֹא גַּם הַחוֹטְאִים עוֹשִׂים זֹאת. ^ו:34 וְאִם תַּלְווּ לַאֲנָשִׁים שֶׁאַתֶּם מְקַוִּים לְקַבֵּל מֵהֶם, אֵיזוֹ זְכוּת תַּעֲמֹד לָכֶם? גַּם הַחוֹטְאִים מַלְוִים לַחוֹטְאִים כְּדֵי שֶׁיֻּחְזַר לָהֶם הָעֵרֶךְ הַשָּׁוֶה. ^ו:35 אַדְּרַבָּא, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ וְהַלְווּ מִבְּלִי לְצַפּוֹת לִגְמוּל, וְרַב יִהְיֶה שְׂכַרְכֶם וּבְנֵי עֶלְיוֹן תִּהְיוּ, כִּי טוֹב הוּא גַּם לִכְפוּיֵי טוֹבָה וְגַם לָרָעִים.^[24]

מן הדברים בבשורה על פי לוקס – לעומת הדברים בבשורה על פי מתי – ברור אף יותר שישוע מכוון למעשים ולא לרגשות, משום שהוא מביא דוגמות מעשיות כצדקה, תפילה למען האויבים והושטת הלחי השנייה.

ואהבת את האנושות כולה?

המצווה לאהוב את רעך כמוך היא, ללא ספק, אחת מתרומותיו החשובות של המקרא להתפתחותה המוסרית של האנושות. החוק בהקשרו המקורי כיוון בעיקר לטיפוח לכידותה של קבוצה מסוימת ושימור זהותה, אולם משמעותה של המילה "רֵע" התרחבה עם השנים לכל בני האדם, משמעות המעוגנת בהכרה בשותפות-הגורל של האנושות.