בלעם מפתה היהודים ופולמוס נוצרי קדום

מבין 27 ספרי הברית החדשה, מעטים מרגישים "נוצריים" באופן בולט כמו האחרון שבהם, חזון יוחנן, או ספר ההתגלות.^[1] ארבעת הפרשים המפורסמים, החיה שעל ידיה ומצחה הותווה המספר 666, קרב ארמגדון, אגם האש בו מעונים הארורים לנצח - בזכות דנטה, מיכלאנג'לו וג'ונתן אדוארדס, דימויים אלה נתפסים כתכונותיה של אסכטולוגיה נוצרית ייחודית. אולם למעשה, ספר ההתגלות הוא אולי היהודי ביותר מבין כתבי הקודש הנוצריים. ספר שנכתב על ידי יהודי המקפיד על שמירת מצוות, שהיה לועג לנצרות בת ימינו.

בין אחד הרמזים המסגירים את נקודת המבט היהודית של מחבר זה, הוא יחסו לבלעם המקראי.

שלושת ה"בלעמים" של התורה

בלעם חובש שלושה כובעים שונים בבמדבר:

1. במדבר כב-כד - נביא נאמן ובלתי מעורער של ה', "קדוש" על פי יעקב מילגרום.^[2]
2. במדבר כב:כב-לה - החוזה האומלל שיכולותיו ותובנותיו הנבואיות מוכחות כפחות מרשימות מאלה של אתונו.
3. במדבר לא:ח וכן לא:טז – יועץ שעודד נשים מדייניות לפתות את בני ישראל בפעור (במדבר כה:א-יח).

חוקרי השערת התעודות מסכימים פחות או יותר על מקורן של מסורות אלה. הדיוקן הנדיב וה"קדוש" של בלעם מיוחס לעיתים קרובות למסורת צפונית, או E; הסאטירה בבמדבר כב:כב-לה למסורת דרומית, או J; והוקעת בלעם כמפתה את ישראל ל-P, המקור הכהני.^[3]

אף על פי שהדיון הכהני על בלעם הוא קצר ביותר בהשוואה למסורות הנרטיביות והפיוטיות הארוכות יותר שקדמו לו, הפסוק היחיד (במדבר לא:טז) המציג את בלעם ככזה שעומד מאחורי הפיתוי של הגברים הישראלים על-ידי הנשים המדייניות, הטביע חותם על קוראים יהודים קדומים.

^{במדבר לא:טו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. ^לא:טז הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּי-הוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְ-הוָה.

על פי מסורת זו, הריגתו של בלעם בידי בני ישראל (במדבר לא:ח; וגם יהושע יג:כב) - במהלך מלחמת התגמול נגד המדיינים, קבעה ככל הנראה את גורלו כרשע במסורת הפרשנית היהודית.

בלעם בקרב פרשנים יהודים קדומים

אמנם הערכות חיוביות לגבי יכולותיו הנבואיות של בלעם מופיעות בקרב הקדמונים, אך הערכתם הכוללת של בלעם היא שלילית.^[4] הם מדגישים במיוחד את תפקידו של בלעם כמפתה של בני ישראל, ולעיתים קרובות מרחיבים את האמירה הקצרה בבמדבר לא:טז כי הנשים המדייניות "הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּי-הוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר."^[5]

פילון האלכסנדרוני (כ-20 לפנה"ס - 50 לספירה) ראו לציון כמי שהפך את "עצת בלעם" לתכנית מורכבת של פיתוי מיני. מתוסכל מחוסר יכולתו להתריס נגד רצון האל על ידי קללת בני ישראל, בלעם של פילון אומר לבלק כיצד המלך עשוי להכניע את בני ישראל בדרך אחרת:

הו מלך! נשות המדינה עולות על כל הנשים האחרות ביופיין, ואין דרך שבאמצעותה גבר נכנע ביתר קלות מאשר ביופיה של אישה; לכן, אם תצווה את היפות שבהן להעניק להם את חסדיהן ולהזנות את עצמן, הם יפתו ויתגברו על נערי אויביך. אך עליכם להזהיר אותם שלא למסור את יופיין לאלה החפצים בהם ברצון גדול מדי ובמהירות יתרה, שכן התנגדות וביישנות יעוררו את התשוקות וירגשו אותם יותר, ויעוררו תשוקה נמרצת יותר; וכך, כשהם כנועים לחלוטין לתשוקותיהם, הם יסכימו לעשות ולסבול כל דבר.

וכל נערה אשר מוכנה להתנגד בדרך תעלול, ולהגיד ברצון לאוהב המושפע כך: "לא מתאים לך ליהנות מחברתי עד שתזנח תחילה את הרגלי עמך ותשתנה, ותלמד לכבד את הרגליי. וחייבת להיות לי הוכחה בולטת שהשינוי שלך אמיתי, שיכולה להיות לי רק בהסכמתך להצטרף אלי לאותם קורבנות ונסכים שאני משתמשת בהם, ואשר לאחר מכן נוכל להקריב יחד לאותן תמונות ופסלים ומצבות לכבוד האלים שלי." והאוהב שנלכד, כביכול, ברשתותיה המרובות, שלא יוכל לעמוד ביופיה ובשיחתה המפתה, יהפוך לכנוע לחלוטין בתבונתו, וכמו גבר עלוב, יציית לכל הפקודות שהיא מטילה עליו, ויהיה עבד לתשוקה.^[6]

שחזורים עתיקים של הסיפור המקראי

שתי יצירות מהמאה ה-1 לספירה, קדמוניות המקרא של פסאודו-פילון, וקדמוניות היהודים של יוספוס מרחיבות גם הן את במדבר לא:טז, אם כי עם פחות דמיון. לפי פסאודו-פילון,

אמר בלעם אל [בלק]: בוא ונתייעץ מה תעשה [לישראל]. בחר את הנשים היפות שבקרבך ושנמצאות במדין והצב אותן לפניהם עירומות, מעוטרות בזהב ובתכשיטים, וכאשר [אנשי ישראל] יראו אותן וישכבו עימן, הם יחטאו לאל שלהם וייפלו בידיך.^[7]

יוספוס מצדו מציין כי הרציונל של משה למלחמה נגד המדיינים היה:

(ש)כעת בלעם - שהוזמן על ידי המדיינים בכדי לקלל את העברים, לא היה מסוגל לעשות זאת בגלל השגחה אלוהית, אך לאחר שהציע תוכנית שהאויב אימץ, המוני העברים כמעט והושמדו ...- האיש אותו [משה] כיבד מאוד, תיעד את נבואותיו.^[8]

בלעם ותכסיס שתי הנשים הזונות: סיפור חז"לי

הנטייה למצוא בבמדבר לא:טז תכנית פיתוי משוכללת מצאה את דרכה גם בדמיון החז"לי, כפי שהוכח בתיאור הידוע של עצתו של בלעם לבלק בבבלי סנהדרין קו ע"א (לצד תרגום שטיינזלץ):

אמר להם עצה זאת: אלהיהם של אלו של ישראל שונא זימה הוא, והם ישראל מתאוים לכלי פשתן, שאין להם בגדים חדשים, בוא ואשיאך עצה זו: עשה להן קלעים (סוכות), והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה (צעירה) מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. ... ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: וכי אי (אין) אתה מבקש כלי פשתן? נכנס לראות ושואל למחיר, זקינה אומרת לו במחיר השוה, וילדה אומרת לו בפחות, וכך באים שתים ושלש פעמים.

ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית אצלנו, שב ברור לעצמך סחורה שאתה חפץ בה. וצרצורי (כד) של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר לישראל סתם יין של עמוני ולא יין של גוים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה, בער בו יצרו.

אמר לה: השמיעי (היבעלי) לי. הוציאה יראתה (פסל עבודה זרה) מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: והלא יהודי אני ואסורה עלי עבודה זרה! אמרה לו: ומה איכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור (הטלת צואה בפניו), והוא אינו יודע שעבודתה בכך. כיון שעשה כן אומרת לו: ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם" (הושע ט, י), שנתנו עצמם לחרפת הפיעור.

חז"ל מרחיבים אפוא את הביטוי היחיד בבמדבר לא:טז "בִּדְבַר בִּלְעָם", לסיפור פיתוי בו גברים ישראלים זונים עם זרות, עובדים עבודת אלילים ואף מכחישים את התורה.

יוחנן היהודי

בין הפרשנים היהודים הקדומים שראו את בלעם כאב טיפוס הגוי המפתה נמצאת דמות שמזוהה לעיתים נדירות כיהודית – והיא יוחנן מפאטמוס, האיש שכתב את ספר ההתגלות ("חזון יוחנן") בתחילת המאה השנייה (בערך 96 לספירה). יש להבדיל בין יוחנן זה לשני אישים בולטים בשם יוחנן בנצרות המוקדמת: יוחנן המטביל, המטיף הסגפני שהטביל את ישו בירדן, ויוחנן, בנו של זבדי, אחד משנים עשר תלמידיו של ישו.

נוצרים זיהו באופן מסורתי את יוחנן התלמיד כמחבר הבשורה הרביעית ושלוש האגרות של הברית החדשה המיוחסות ל"יוחנן". אולם, למעשה, הבשורה הרביעית היא אנונימית ויוחסה (ככל הנראה שלא כדין) ליוחנן במאה השנייה, בעוד שהאיגרות נכתבו בשם בדוי ועל ידי מחבר אחר. יוחנן היה שם נפוץ ליהודים בעת העתיקה. ראו למשל את מייסד היהדות הרבנית יוחנן בן זכאי.

באשר ליוחנן מפאטמוס, איליין פייגלס מפרינסטון, דייוויד פרנקפורטר מאוניברסיטת בוסטון, וחוקרים בולטים אחרים של הברית החדשה טענו שהוא היה כמעט בוודאות יהודי שומר מצוות שחי במאה הראשונה וראה ביריביו מפתים של העם היהודי.^[9]

אמונות אפוקליפטיות יהודיות במאה הראשונה לספירה

אמת, הוא היה יהודי מהמאה הראשונה שהאמין שאלוהים שלח לא מזמן לעולם את המשיח, ישו מנצרת, שנהרג ואז קם לתחייה, ויחזור בקרוב להביא את ההיסטוריה לשיאה ולהפוך את העולם למציאות חדשה. אף-על-פי-כן, יוחנן לא היה ממש ייחודי בקרב היהודים באמונתו שהעולם נמצא על סף מהפך דרמטי.

מאז מרד החשמונאים יותר ממאתיים שנה קודם לכן, דמויות כמו פסאודו-דניאל,^[10] פסאודו-שלמה,^[11] וסופרי מגילות ים המלח חזו סוף דרמטי קרוב להיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה.^[12]

ואכן, בן זמנו של יוחנן היה ככל הנראה המחבר היהודי של האפוקליפסה המכונה עזרא ד.^[13] בתחילת שנת 70 לספירה, מחברו של עזרא ד ניבא שאלוהים יגרום בקרוב לנקמה אלימה ברומאים לפני שיחל יום הדין הסופי של האנושות.

גם יוחנן כתב בעשורים שלאחר המלחמה הרומית-יהודית. יתכן שהוא אפילו היה פליט מהסכסוך, שנמלט לגבולות בטוחים יותר באחת הערים הגדולות במערב אסיה הקטנה (טורקיה של היום), שם נפגש עם חבריו המאמינים בתחייתו של ישו והפך למורה בולט בקרבם. הוא לימד אותם להישאר נאמנים לקראת גאולתם הממשמשת ובאה - נאמנים לאלוהים, לתורת האל, ולמשיח האל ישו.

מסיבות שאינן ברורות, יוחנן התבודד בסופו של דבר בפאטמוס, אי במזרח הים האגאי (יוון של היום), שם כתב את האפוקליפסה שעתידה הייתה להפוך לספר האחרון של הברית החדשה.

האפוקליפסה של יוחנן

רוב האפוקליפסה של יוחנן, כמו דניאל ז-יב או עזרא ד, מציעה תיאור מפורט של האירועים הפרועים שיתרחשו לקראת הסיכום הדרמטי של ההיסטוריה - החיות, הקרבות, המכות, הדין וכדומה. אולם לפני שהוא פותח בנרטיב ההוא, יוחנן משגר סדרה של שבעה מכתבים קצרים לשבע קהילות באסיה הקטנה אליהן יועברו דבריו, שבע ערים בהן ככל הנראה הטיף יוחנן. מכתבים אלה הם בעלי ערך עצום בקביעת המענה לשאלה איזה סוג של יהודי היה יוחנן.

המכתבים הם לכאורה דוחות המפרטים עד כמה נאמנה כל קהילה. יוחנן נוזף בדרך כלל בקהילות שהוכיחו נאמנות פחותה, בכך ששמעו להטפה השגויה של מורים יריבים. הכינויים שהוא מייחס ליריבים אלה הם מאירי עיניים.

מכתב לפרגמון: אתם חסידי בלעם

לחסידיו בפרגמון^[14], למשל, כותב יוחנן,

יש לי מספר דברים נגדכם: יש ביניכם כאלה שאוחזים בתורתו של בלעם, שלימד את בלק להעמיד אבן נגף לפני עם ישראל, כדי שהם יאכלו אוכל שהוקרב לאלילים ויזנו (ב:יד).^[15]

לא ברור אם יוחנן מכנה את המורה המתחרה "בלעם", או פשוט מגחיך את משנתם של היריבים כדומה לזו של בלעם, אך בשני המקרים ברור שהתוצאה היא התנהגות הראויה לקינה. מאמינים יהודים מסוימים בישו החיים בפרגמון אוכלים בשר שהוקרב לאלילים. אכילת בשר היוותה אתגר עבור יהודי הפזורה ההלניסטית מכיוון שרוב הבשר שניתן לרכוש היה שאריות מהמקדשים המקומיים. יוחנן סובר כי יהודים אדוקים לא יתדרדרו לצריכת בשרים כאלה.

קביעת המשמעות של "לנהוג בזנות" מציבה אתגר קשה יותר. הפורניאה היוונית (אליה קשורה המילה "פורנוגרפיה") יכולה להיות פשוט מטאפורה לעבודת אלילים (ראו את המטאפורה הנפוצה של התנ"ך על זנות אחר אלים אחרים, למשל בהושע א-ג). לחלופין, אפשר שיוחנן קובע כי מאמינים יהודים בפרגמון מתחתנים עם לא יהודים.

מכתב לתיאטירה: אתם חסידי איזבל

נראה שבעיות דומות צצו בתיאטירה^[16], למרות ששם יוחנן מטיח כינוי אחר נגד יריבו,

יש לי את זה נגדכם: אתה מקבלים את האישה איזבל, המכנה את עצמה נביאה ומלמדת ומפתה את ההולכים אחריה לנהוג בזנות ולאכול אוכל שהוקרב לאלילים. קצבתי לה זמן לחזור בתשובה, אבל היא מסרבת לחזור בתשובה על הזנות שלה. היזהרו, אני זורק אותה על מיטה, ואת מי שנאף איתה אני משליך למצוקה גדולה, אלא אם כן הם חוזרים בתשובה על מעשיה.^[17]

לא קשה לראות מה משותף לשמות "בלעם" ו"איזבל". הם שתי הדמויות הלא-יהודיות במקרא, הידועות לשמצה בהדחת יהודים לעבודת אלילים - בלעם במדבר, איזבל (מלכים א טז:לא-לג; יח:ד; יט:א-ב; כא:כה) באמצעות ההשפעה שהפעילה כאשתו של המלך אחאב. החלטתו להשתמש בדמויות אלה כדי להשמיץ את יריביו מבהירה כי יוחנן תפס את עצמו ואת חסידיו כיהודים אדוקים המאוימים על ידי גורמים זרים בתנועת ישו, המקבלות ואף מעודדות התנהגויות שאינן מותרות על פי ההלכה היהודית.

מי היו "בלעם ואיזבל" של יוחנן?

מי היו גורמים זרים מאיימים אלה? כמעט בוודאות הם היו גויים בתנועת ישו שהושפעו מתורתו של השליח פאולוס. מחצית המאה קודם לכן, בשנות ה -50, פאולוס הטיף בערי הים האגאי אודות ישו הקם לתחיה, אך הבנתו את השלכותיה של תחיית המתים על ההלכה היהודית נבדלה במידה ניכרת מזו של יוחנן.

בעוד שיוחנן האמין שתחייתו של ישו וחזרתו הקרובה פירושה שיהודים (וגויים שנתגיירו) צריכים להיאחז בקנאות רבה יותר בהלכה היהודית, פאולוס טען כי היבטים רבים של ההלכה היהודית התיישנו. פאולוס שקל במיוחד את סוגיית הבשר שהוקרב לאלילים במכתב לאנשי קורינתוס, והגיע למסקנה שצריכה של בשרים מסוג זה מותרת.^[18]

גויים בערים כמו קורינתוס^[19] ואפסוס^[20] היו מרוצים במיוחד מההכרזות של פאולוס, מכיוון שמשמעותן הייתה שהם יכולים ליזום מערכת יחסים עם האל היהודי ולשרוד את יום הדין הממשמש ובא על ידי המשיח שלו, ישו, מבלי לקחת על עצמם את עול ההלכה היהודית.

עבור יהודי כמו יוחנן בסוף המאה הראשונה, המשך הטפת הבשורה של פאולוס היה תועבה. היה זה פשוט ביזיון לרפות את ידיהם של יהודים משמירת התורה. גרוע מכך היה לומר לגויים שהם יכולים להצטרף לעם ישראל, שהוא עם ה', באמצעות טבילה שמעידה על אמונה במשיח, ללא צורך בברית מילה ובקיום המצוות. מורי חילול הקודש הזה זוכים לכינויים שהוא מטיח בהם ובדומיהם: "בלעם" ו"איזבל", כפי שראינו, אך גם "יהודים כביכול",^[21] ו"בית כנסת של השטן".^[22]

התגלות יהודית בברית החדשה

עם הזמן, כמובן, אנשים כמו "בלעם", "איזבל" ופאולוס המשיכו להנהיג בהצלחה. התנועה המבשרת את ישו כמשיח שקם לתחייה הפכה ליותר ויותר לא-יהודית בהגדרתה, ולפחות ופחות כזו ששומרת את המצוות הטקסיות של התורה. התנועה הפכה לנצרות, והנצרות שילבה בסופו של דבר את האפוקליפסה של יוחנן בקאנון שלה (אם כי, אני חושד, ללא ידיעת הההקשר המקורי שלה).

הדימויים העשירים שלו נמנים עם המוכרים ביותר בנצרות כולה כתיאור הנוצרי הקנוני העיקרי של אחרית הימים. עם זאת, הביקורת ההיסטורית אפשרה לקוראים המודרניים לראות שמשהו ללא ספק יהודי מסתתר מתחת לפני השטח: פולמוס יהודי שנון, המפיץ תפיסה יהודית טיפוסית של בלעם המקראי, בו הכותב מכוון לסוג הנצרות, אליה הפכה הנצרות בסופו של דבר.