לא תחמוד – ציווי לרגש או לפעולה?

האיסור הכפול "לא תחמוד"

כותבי התורה היו נחרצים בהתנגדותם ל"חימוד" (לשון חז"ל). בזאת, לפחות, לא ניתן להטיל ספק. "לא תחמוד" הוא האיסור היחיד שמוזכר פעמיים בעשרת הדברות, ועומד ביחס לרשימה ארוכה של פריטים אסורים (נוסח המסורה):

^{שמות כ:יד {יז]} לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ

לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ^[1] וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

בגרסת עשרת הדברים בספר דברים הפועל חמד מופיע פעם אחת בלבד,^[2] והאיסור השני מוצג בעזרת השורש אוה:^[3]

^{דברים ה:יח {כא}} וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ

וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.^[4]

לאיסור כפול זה מיוחסת חשיבות רבה במסורת הקתולית, עד כדי קריאת שני האיסורים כשני דיברות נפרדים, ולא חלק מאותו דיבר.

מה פירוש "לחמוד"?

לכאורה המילה "לחמוד" פשוטה להבנה. השימוש המקובל והנפוץ מתייחס למצב של השתוקקות למישהו או למשהו באופן כפייתי, באופן הגורם עוול או חוסר התחשבות בזכויותיו של הזולת או ברגשותיו. זהו רגש עוצמתי הנחשב שלילי, כזה שרצוי להימנע ממנו או להתחרט בגינו. האם זו המשמעות של השורש המקראי חמד?

לחמוד ולקחת: צמד מקראי

השורש חמד בבנין קל מופיע לעתים קרובות בצמידות לפועל שיש בו פעולה, כגון לקח. כך למשל בפסוק המתאר מתכות יקרות המשמשות לעבודת אלילים:

^{דברים ז:כה} פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ…

וכך בתיאור מעשה עכן, הלוקח מן החרם (האסור) ביריחו:

^{יהושע ז:כא} (ואראה) [וָאֵרֶא] בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם…

כך בתיאור סכנת הניאוף בספר משלי ו:כה, המציג את הלקיחה כפועל יוצא של תשוקה:

^{משלי ו:כה} אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ.

הפרק מסתיים באזהרה כי בעלה של אישה לא יסלח לעולם לאדם ה"מצמיח לו קרניים", ולכן הניאוף הוא פעולה של הרס עצמי. ההנחה היא שאם אדם "חומד את יופיה" הוא גם ישכב עימה. רעיון הלקיחה הנובע מחמידה נרמז במצוות העלייה לרגל בספר שמות:

^{שמות לד:כד} כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

הבעיה הנידונה כאן היא שהעלייה לרגל כדי "לראות את פני ה'" מותירה את האדמות חשופות לפלישת זרים, ואלה עלולים לחמוד ולקחת את אדמות הבעלים, בהיעדרו. על רקע זה מוצגת הבטחתו של ה' כי האדמה תהיה בטוחה כאשר בְּעלֶיהָ יעלה לרגל. רעיון דומה מופיע בספר מיכה, בפסוק המתאר כיצד החומדים את רכושם של אחרים גם שודדים וגוזלים אותו מבעליו:

^{מיכה ב:א} הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם. 

^ב:ב וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ.

דרכם של חורשי מחשבות העוול וזוממי הרעות מזוהה עם דרכם של החומדים והגוזְלים. ההנחה היא שרגש החמדה גורר עימו פעולה. לפיכך, בשורש חמד אין הטקסט המקראי מתייחס רק לתשוקה המופשטת, אלא לתכנון ולביצוע פעולות מעשיות להשגת מושא התאווה.^[5]

תרגום השבעים: תשוקה

מחברי תרגום השבעים לספר שמות פרק כ ולדברים פרק ה השתמשו בפועל היווני (ἐπιθυμέω) (מבוטא: epithumeo אֶפּית'וּמֶאוֹ), שתרגומו: "לכסוף, לכמוה, לחשוק." הפועל היווני epithumeo, שונה ממשמעות המילה "לחמוד" בעברית, מאחר שניתן להשתמש בו במשמעות של כמיהה חיובית ושלילית כאחת. למשל, בברית החדשה, מופיע פועל זה (ἐπιθυμίᾳ ἐπεθύμησα) כאשר ישוע אומר לתלמידיו "נכסוף נכספתי לאכול אתכם את הפסח הזה..." (לוקס כב: טו).^[6]

מתרגמי תרגום השבעים השתמשו במילה epithumeo לגבי כל האיסורים הנובעים מ"לא תחמוד", בשני הנוסחים של עשרת הדברות, כלומר, הן כתרגום של השורש חמד והן של השורש אוה. ייתכן שהם הבינו את שני השורשים העבריים כמילים נרדפות.^[7] מסיבה זו, נראה שהקוראים שפירשו את התנ"ך לפי הנוסח היווני (בניגוד לתנ"ך העברי) החטיאו את הקשר הספציפי שבין "לחמוד" ו"לקחת".

פילון: רגש מסוכן והרה אסון

הפרשן היהודי החשוב ביותר לתרגום השבעים לתורה היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני (בערך 25 לפנה"ס – 50 לספירה). הוא מפרש את איסור החמידה במסתו על עשרת הדיברות:

"לבסוף אוסר הוא לחמוד, (ἐπιθυμεῖν) בידעו כי מַמְרֶה החימוד וחורש רעה."^[8]

אין זה מפתיע שפילון, בהיותו פילוסוף, מציב את החטא בתחום המחשבה. ויחד עם זאת הוא מעיר שהִתאווּת לַאֲשר שייך לאחרים עלולה להוביל לפעולות מסוכנות, כגון מזימות וסכסוכים. יתרה מכך, לשיטתו, חטא זה גרוע מחטאי הרגש האחרים:

הרי כל היפעלויות הנפ ש קשות שמטלטלות הן ומזעזעות אותה בניגוד לטבע, ואינן מניחות לה להיות בריאה; אך קשה מכולן החימוד. שכן כל היפעלות אחרת, הבאה... מבחוץ, אינה כפי הנראה מרצוננו; ואילו החימוד לבדו ראשיתו בתוכנו ומרצוננו הוא.^[9]

פילון טוען שבעוד שרוב הרגשות אינם נתונים לרצון האדם, הרי החימוד מצוי בשליטתו. תשוקה שפלה שכזו נושאת תוצאות שליליות משני סוגים.

ראשית, טוען פילון, אדם תאוותני עלול לכלות את ימיו בכמיהתו העקרה והאובססיבית למושא תשוקתו. בדומה לדמות המיתית טנטלוס, שעונשו הנצחי בשְאוֹל היה לשהות במקום עתיר פירות ומים, החומקים ממנו בכל פעם שהוא מושיט את ידיו לתופסם. כך אדם חמדן חי חיים של תסכול תמידי, ולעולם לא יצליח להשיג את מושא תאוותו (שם, עמ' 213):

... טאנטאלוס - הרי הלה היה מחטיא, בשעה שעמד לנגוע בהם, את כל החפצים ששאף להשיגם. והנתון בידי החימוד, הצמֵא תמיד למה שלא בנמצא, לעולם אינו שבע, והוא מתפתל סביב שאיפתו הריקה.^[10]

גרוע מכך יארע, כשאדם אכן לוקח לעצמו את מושא תשוקתו. בכך הוא גורם לסכסוכים, לשפיכות דמים ואפילו לקריסת הסדר החברתי (שם, עמ' 213):

כלום אין (תשוקה) זו הסיבה לכך, שקרובי משפחה מתנכרים וממירים את חיבתם הטבעית באיבה בלא פיוס? שארצות גדולות ורבות-אדם נעשות שממה בשל סכסוכים פנימיים? שהיבשה והים מתמלאים אסונות המתחדשים תמיד עקב קרבות בין ציים ובין חילות רגלים?מלחמות היוונים והברברים, בינם לבין עצמם ואלו נגד אלו, שתוארו בטרגדיות, נבעו כולן ממקור אחד: חימוד הממון, או התהילה, או התענוג. הרי זה מטיל הרס על המין האנושי.^[11]

פילון מסביר שגם אם התשוקה לרכושם של אחרים אינה מובילה בהכרח לפעילות שגויה, הרי היא תמיד הרסנית, בין אם לגבי האדם עצמו או לזולתו. כשבני אדם אינם זוכים במושא תשוקתם הם מתענים לעד, וכשהם אכן זוכים בו, הם עוברים על איסור חברתי יסודי ומסתכנים בהטלת כאוס ואלימות.

שורש כל החטאים

בהמשך למחשבה זו על החמדנות, פילון מסביר את מיקומו של איסור זה בסוף החוקים החברתיים, בחלקו השני של קובץ עשרת הדברות (שם, עמ' 217):

(הדיבר) החמישי הוא החוסם את מקור העוולות, החימוד, שממנו נובעות העבֵרות החמורות ביותר בעניינים פרטיים או ציבוריים, קטנים או גדולים, של קודש או של חול, הפוגעות בגוף ובנפש ובמה שנקרא הנכסים החיצוניים. שהרי, כפי שנאמר לעיל, אין דבר הנמלט מן החימוד, אלא זה מבעיר כלהבה בֶדלק, אוכל ומכלה את הכול.^[12]

לדידו של פילון, השתוקקות לדבר שאינו של האדם הוא שורש כל רע בחברה; הרציחות, הניאוף, הגניבות, עדות השקר – כולם נובעים ממצב של חמידה.

חטא השווה במשקלו לכל הדברות האחרות

הגותו של פילון כאן מזכירה את הצהרתו של ר' יקום (מתאריך לא ידוע), המצוטטת ביצירה המדרשית פסיקתא רבתי (כא) מן המאה התשיעית לספירה:

רבי יקום אומר העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות, לא תחמוד אנכי.

בעקבות מסורת חז"ל, שלפיה הדיברות במחצית הראשונה של הרשימה עומדות בהתאמה לדיברות במחצית השנייה,^[13] ר' יקום קורא את הדיבר העשירי והראשון יחד, כאילו כתוב: "לא תחמוד אנוכי." כלומר, לא זו בלבד שחטאים שבין אדם לחברו, כגון ניאוף וגניבה, מתבצעים כי האדם חומד את השייך לחברו, אלא זהו חטא "בין אדם למקום", מאחר שהאדם שבצעם מתאווה להיות אל בעצמו או להיות בעל סמכות וכוחות אלוהיים. והיות שה' הוא אדון העולם, החמידה היא בגדר הפרה של הגבולות שניתנו לאדם – רצון לקחת דבר שלא הוענק על ידי האל.

נקודה זו עולה מדבריו של ר' יעקב כולי בן מכיר (1689–1732), בפרשנותו בלדינו לתורה, ילקוט מעם לועז:^[14]

שצריך האדם להגמל מלחשוב בדבר שאינו שלו, ויכיר שהכל תלוי ביד השי"ת (=השם יתברך), וכל אחד יש לו כפי מערכתו (=כפי שתוכנן עבורו( ולכן יהא שמח בחלקו, ויחשוב בלבו, אם הקב"ה לא זיכהו בדבר פלוני, סימן שלא יבוא הדבר לידו בכל תחבולות שיעשה. שאפילו יעשה אלף תחבולות לקחתו, לא יצליח.^[15]

החימוד ניתן למניעה (אבן עזרא)

ועדיין נשאלת השאלה, אם החימוד/ התאווה הם בהרגשה בלבד, כיצד יכולה התורה לאסור אותם? כיצד אמור אדם להימנע מהרגשה? אברהם אבן עזרא (1089–1167) התמודד עם שאלה זו בפירושו הארוך לספר שמות (על אתר):

לא תחמוד – אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.

כדי להסביר איסור זה, פותח אבן עזרא במשל:

ועתה אתן לך משל. דע: כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא רואה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד המשוגעים, שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף בהם בשמים, כי יתכן להיות זה.

טיעונו הראשון של אבן עזרא הוא שהחימוד אינו תגובה חושית מוכנית. ייתכן שבת המלך תמצא חן בעיני הכפרי, אולם הוא לא יפתח תשוקה אליה, או שלא יתייחס ברצינות לתשוקה זו, ולא יסבור שהתגשמותה תיתכן. זה בדומה לרעיון שאדם יכול להשתוקק לעוף בשמים, אך לא יחשוב ברצינות על סיפוק משאלתו זו.

טיעונו הבא של אבן עזרא עוסק בהבדל שבין מושאי משיכה שהאדם חושק בהם, ובין מושאי משיכה שהאדם אינו חושק בהם, כתוצאה מאימון:

כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אע״פ שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לאמר לו שהיא אסורה לו.

בציינו שניתן לאמן אדם לוותר על תשוקה פעילה, אבן עזרא מיישם את התובנה הזאת לאיסור החימוד:

ככה כל משכיל שידע כי אשה יפה או ממון, לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, (אלא) רק כאשר חלק לו השם…. ובעבור זה המשכיל לא יקנא ויחמוד. ואחר שידע שאשת רעו אסרה לו השם, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא שמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע מה שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותו ותחבלותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.

לדברי אבן עזרא, תחושת החימוד, שהיא תאווה ממשית, בניגוד למשיכה גרידא, ניתנת להדחקה באמצעות אימון פילוסופי, שנועד להרגיל את האדם להסתפק במה שייעד לו האל.

החימוד כתכנון פעיל: טקסטים של חז"ל

אופן הבנתו של אבן עזרא את הדיבר העשירי שונה מפירושי חז"ל לדיבר. חז"ל נוטים להתייחס לקשר שראינו של הפועל חמד ללקיחה למעשה. למשל, מדרש ההלכה מאסכולת ר' ישמעאל, מכילתא דרבי ישמעאל, מן המאה השלישית (על שמות כ:יג), קושר בין פעולה ומחשבה בהגדרת ה"לא תחמוד":

או אפילו חומד בדיבור, ת”ל (=תלמוד לומר) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה.

כלומר, כפי שהפסוק קושר בין החומד והלוקח, כך רק מי שעושה מעשה (=לוקח) עובר על מצוות "לא תחמוד". ר' לוי בן גרשום, הרלב"ג (1288–1344) מסביר גם הוא את הדיבר העשירי כתכנון פעיל (שמות, כ:יד):

וענין החמדה הוא שישתדל שיהיו לו, כאילו תאמר שיתן ממון לרעהו, שיגרש אשתו כדי שישאנה, או שימכור לו עבדו ואמתו ושורו וחמורו או אחד משאר קניניו, כי זאת היא תכונה רעה מאד להשתדל שיֵצאו קניני רעהו מתחת ידו אם לא יתרצה מעצמו למוכרם ולהוציאם מתחת ידו.

וכבר למדנו שהחמדה אינה בלב לבד, אבל (=אלא) יש עמה מעשה, ממה שאמרה התורה: ׳לא תחמֹד כסף וזהב עליהם ולקחת לך׳. ואמר עוד: ׳ולא יחמֹד איש את ארצך בעלֹתך לראות׳ — רוצה לומר שלא ישתדל איש לקחת אותה בעלותך לרגל; וכן אמר: ׳וחמדו שדות וגזלו׳ (מיכה ב:ב).

ולזה לא יהיה עובר על לאו זה אם לא עשה מעשה באופן שיהיה לו הדבר שיחמוד.

כלומר, ניתן להסיק שאדם אינו עובר על איסור, אלא אם הוא מתכנן ופועל להשגת הדבר שאותו הוא חומד.

לדברי הרלב"ג, פירוש חז"ל הוא כמשמעות הטקסט כפשוטו. על פי המקרא, החימוד הוא הצעד הראשון בתהליך של לקיחת דבר-מה השייך לזולתך ולא לך. לכן, לא מחשבת החמדה שהבהבה במוחך היא האסורה כאן, אלא תכנון ונקיטת אמצעים למימוש מחשבת החטא.

חימוד מול תאווה

זיהוי החימוד עם מעשה סייע לחז"ל לפתור את ההבדל בין נוסח הדיבר בספר שמות, המשתמש פעמיים בשורש חמ"ד והנוסח בספר דברים, המשתמש פעם אחת בשורש חמ"ד ופעם שנייה בשורש או"ה. גישה זו מתבהרת במדרש ההלכתי מאסכולת ר' עקיבא, מכילתא דרשב"י (=דרבי שמעון בר יוחאי) (על שמות כ:יד):

[לא תחמד] ולהלן הוא או’ (=אומר) לא תתאוה בית רעך (דב’ ה יח) לחייב ע[ל תאוה בפני עצמה ועל] חמדה בפני עצמה.

איזו היא תאוה האומר לו [יי ש…] ^[16] חמדה הכובש כבושין ליטלן

מנ’ התאוה אד[ם סופו לחמוד שנ’] לא תתאוה ולא תחמוד מנ’ חמד אדם סופו [לגזול שנ’ וחמדו] שדות וגזלו.

בפירוש זה, חז"ל מזהים תהליך בן שלושה שלבים:

1. תאווה – השתוקקות למשהו שיש לאדם אחר, האסורה על פי הדיבר העשירי בספר דברים, "ולא תתאוה בית רעך".
2. חמדה – הכוללת תכנון ותכסיסנות להשגת חפץ אשר אדם אחר אינו רוצה להעניק, האסורה על פי הנוסח של ספר שמות לדיבר העשירי, "לא תחמד בית רעך". ייתכן שהחמדה היא תוצאה של התאווה.
3. גזל – אשר עלול להתבצע כתוצאה מהחמדה, כאשר אדם לא מצליח להשיג ביושרה את החפץ בו הוא חושק.

עיגון הלכתי-תחוקתי של האיסור הרב-שלבי: רמב"ם

בחיבורו ההלכתי משנה תורה, הולך ר' משה בן מיימון (רמב"ם, 1135–1204) בעקבות מדרש המכילתא דרשב"י, ובהתאם לו הוא מעגן את האיסור בהלכה. הוא מתחיל בחימוד (ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה א:ט):

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ’ )=שנאמר( לא תחמד (שמות כ:יד).

העובדה שאיסור זה חל על מזימה פעילה ולא רק על רגשות תאווה הובילה את רמב"ם לניסוח מורכב בשאלה כיצד ההלכה קובעת אם אדם עבר על איסור חמדה או לאו:

ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ’ [=שנאמר] לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.

רמב"ם קובע שעבירה על מצווה זו אינה גוררת עונש מלקות, אלא אם האדם אכן לקח את החפץ שבו חשק, (לפי דברים ז:כה) "לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ" - החימוד חייב לכלול מעשה.

מחד גיסא, התכנון נעשה במחשבה, ולכן אין להעניש את האדם על עבירה זו. מאידך גיסא, העבירה על "לא תחמוד" נחשבת מזימה רק אם האדם אכן משיג את החפץ. כלומר, אדם יכול לדעת בדיעבד אם עבר על איסור חימוד, כאשר עלה בידו להשיג את החפץ הנחשק באמצעים חוקיים. אולם השגה זו אינה נחשבת אסורה בפני עצמה, מאחר שאין זו גניבה. זו רק הוכחה שהאדם לא רק חשק בחפץ, אלא גם חמד אותו.

רמב"ם מבהיר את ההבדל בין איסור ההִתאווּת ובין איסור החימוד בפסקה הבאה (הלכות גזילה ואבידה א:י)

כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ’(=שנאמר) לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.^[17]

יש לציין כי אף שרמב"ם מבחין בין הִתאווּת ובין חימוד, וטוען כי הראשונה אינה כוללת כל פעילות לשם השגתה, הוא בכל-זאת מפרש שיש על כך איסור למעשה. ייתכן שהוא עוסק כאן באותה הבעיה שאבן עזרא דן בה, כלומר, בחוסר האפשרות לאסור על מישהו להימשך למשהו או למישהו.

תשובה לדרשה על ההר?

ייתכן שהפירוש של חז"ל לאיסור "לא תחמוד" כפעולה נולד בתגובה לאחת מה"אנטיתזות" של ישוע בדרשה על ההר, המסופרת בבשורה על-פי מתי.^[18] בחלק זה של הדרשה ישוע טוען כי על תלמידיו להיות צדיקים אף יותר מהפרושים (מתי ה:20):

כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם לֹא־תִהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תָבֹאוּ בְּמַלְכוּת הַשָׁמָיִם.

ישוע מונה את הדרכים שבהן הפרשנות שלו לחוקים מחמירה יותר מזו של הפרושים. למשל, הוא טוען כי לא די בכך שרצח הוא חטא בר-עונשין, אלא שאפילו תחושת כעס כלפי מישהו או העלבתו מהווים חטאים בני עונשין (מתי ה:21–23). הקטע החשוב לדיוננו כאן הוא בטיעוניו של ישוע לגבי ניאוף (מתי ה:27–28).

שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשֹׁנִים לֹא תִנְאָף׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־הַמִּסְתַּכֵּל בְּאִשָׁה לַחְמֹד אוֹתָהּ (ἐπιθυμῆσαι)^[19] נָאֹף נְאָפָהּ בְּלִבּוֹ.

לדידו של ישוע, חטאי הלב הם שווי-ערך לחטאים בפועל. דרך זו , לטענתו, מחמירה וצודקת יותר מדרכם של הפרושים. בין אם חז"ל הוטרדו מהביקורת הנרמזת בדרשה על ההר, ובין אם רצו להתרחק מהפרשנות שהנצרות ניכסה לעצמה, וגם אם כלל לא התייחסו לקטע זה, עמדתם מהווה ניגוד המוחלט לעמדתו של ישוע.

לפי השקפת חז"ל, אין זה מציאותי לאסור על רגשות משיכה. כדי שרגש ייחשב אסור, הוא חייב להיות דבר-מה שהאדם חושב עליו באופן מציאותי. "חימוד" שכזה מוביל לתכנון פעיל, שבו האדם פועל כדי לקחת את המושא הנחשק מידי זולתו. זו מהות האיסור, על פי חז"ל, של הדיבר העשירי "לא תחמוד בית רעך", כביטוי לניסיון למנוע התנהגות הרסנית לחברה, בהתאם למטרה של חלקו השני של אוסף עשרת הדברות.

אחרית דבר מאת המתרגם כותב המאמר

כמתרגם, הניתוח שלעיל מותיר אותי בתחושת חסר, באשר למילה שיש להשתמש בה באנגלית. האם יש באנגלית מילה הרומזת על תשוקה פעילה, הכוללת נטייה, אך לא כורח, לביצוע פעולה? לא הצלחתי למצוא מילה כזאת. בעבר הצעתי תעתיק למונחים מסוימים שלא ניתן לתפוס את בני הגוונים שלהם באנגלית (למשל, הקורבנות המתוארים בספר ויקרא א–ג), אולם פתרון זה אינו מתאים כאן. תקוותי היא שמתרגם אחר יצליח למצוא מקבילה שוות-ערך באנגלית ל"חמד", ואני מבטיח להעריך ולשבח את עבודתו, בלי לחמוד (בשום מובן שהוא) את כישרונו.