לא תבשל גדי יונק בחלב אמו

על משמעותו המקורית של האיסור המקראי בטרם התפרש כאיסור בישול או אכילת בשר בחלב.

הדפסה

שיתוף

פרופ' שטפן שורש

הדפסה

שיתוף

קטגוריות:

ראה משפטים כי תשא

האיסור לבשל ולאכול בשר בחלב, כפי שהוא נקבע במשנה (חולין ח:א), מבוסס על ביטוי המופיע שלוש פעמים בתורה: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.^[1]הביטוי מופיע פעמיים בספר שמות, כחציו האחרון של פסוק העוסק במצוות ביכורים:

^{שׁמות כג:יט [לד:כו]} רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

בספר דברים הביטוי מופיע בסופו של פסוק האוסר על אכילת בשר נבלה (דברים יד:כא). מה משמעות הביטוי?

איסור אכילת בשר בחלב

שני תרגומי ארץ ישראל הארמיים למקרא מתרגמים את הביטוי בהתאם לאיסור חז"ל על ערבוב חלב ובשר:

תרגום ניאופיטי

עמי בני ישראל לא תבשלון ולא תיכלון בשר בחלב מערבין כחדא...

[עמי בני ישראל, לא תבשלו ולא תאכלו בשר בחלב מעורבבים כאחד]

תרגום פסאודו-יונתן

לית אתון רשאין לא למבשלא ולא למיכול בשר וחלב מערבין כחדא... ^[3]

[אין אתם רשאים לא לבשל ולא לאכול בשר וחלב מעורבבים כאחד]

תרגום אונקלוס מזכיר רק את איסור האכילה:

לא תיכלון [תאכלון] בשר בחלב

פירושיהם של התרגומים, המתוארכים לכל הפחות למאה ה-2 לספירה,^[5]מדגימים שהקשר בין ההלכה האוסרת על אכילת בשר עם חלב לבין הקטע המקראי הוא עתיק יומין.^[6]עם זאת, הניסוח ההלכתי והקשרו מעידים כי זוהי אינה משמעותו המקורית של הטקסט המקראי. מה היתה משמעותו המקורית?

צירוף יחס לוואי לפועל או למושא?

פרשנים מסורתיים ומודרניים העלו מגוון הצעות להבנת האיסור בתורה. רמב"ם (1138–1204) טען שהפסוק אוסר על הרתחה של גדי צעיר בחלב אמו, משום שהפעולה מזכירה טקס פגאני (מורה נבוכים ג:מח).^[7]ר' יוסף ה"בכור שור" (המאה ה-12) סבר שאסור לתת לגדי צעיר בכור להשמין מחלב אימו לפני הקרבתו.^[8] והוצעו אפשרויות פשרניות נוספות.^[9]

כל הפירושים הללו רואים בצירוף "בַחֲלֵב אִמּוֹ" תואר הפועל המהווה לוואי לפועל בשל, כעונה על השאלה, באיזה אופן לא לבשל את הגדי? בחלב אמו. לעומת זאת, אבי הכנסייה אוגוסטינוס (354–430), הציע שיש להבין את הצירוף במובן של איסור בישול הגדי "בימים שבהם הוא יונק" (diebus quibus lactatur).

במילים אחרות, לפי אגוסטינוס צירוף היחס "בחלב אמו" עומד כלוואי לשם העצם, כלומר, מתאר את הגדי: אל תבשל את הגדי. איזה גדי? הגדי הצעיר, שעדיין יונק מחלב אמו.^[10] הבנה זו אומצה על ידי מרטין לותר בתרגום הביבלייה הגרמנית שלו משנת 1534.^[11]

ואכן, המבנה –התחבירי של פועל ומושא ישיר בצירוף לוואי ומילת יחס מוכר היטב בעברית המקראית, למשל,

^{מלכים א יא:ו} וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה...

(הביטוי "בעיני י־הוה" מהווה לוואי למושא הישיר, הרע)

תרגום הפסוק כפי שעשה אוגוסטינוס הולם את כללי התחביר העברי ומבטא את הרעיון הבא: גדי צעיר, שעדיין יונק מחלב אמו, לא יבושל!

האם אסור להקריב גדי יונק?

תרגום זה נראה כעומד בסתירה לכאורה לחוק אחר, המופיע קודם בספר הברית. החוק המצווה להקריב את בכור הבהמה לי־הוה בימים הראשונים לחייו:

^{שׁמות כב:כח}מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. ^כב:כט כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ־לִי.

ברור כי גדי או עגל בן שמונה ימים עדיין יונקים.

גרסה אחרת של החוק מופיעה בספר הקדושה, האוסר להקריב את בעל החיים הצעיר במהלך השבוע הראשון לחייו:

^{ויקרא כב:כז} שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַי־הוָה.

באופן המסבך יותר את העניינים, אנו מוצאים כי שמואל מקריב טלה יונק:

^{שׁמואל א ז:ט} וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַהֵלֲעַּיֻ עוֹלָה כָּלִיל לַי־הוָה...

עם זאת, קטעים אלה מתייחסים לקורבנות העולה, שאינם נועדים למאכל. במקרים האלה, בעלי החיים נשרפים כליל, ומביאי הקורבן אינם אמורים לאכול להם. לעומת זאת, החוק החוזר בעניין הגדי בחלב אמו מתייחס בצורה ברורה לבישול,^[14] ולפיכך נראה שהכוונה לקורבן שהאדם שותף לאכילתו.

בסיפור בני עלי בספר שמואל מתואר מעשה הקרבת קורבנות בשילה, שכלל בישול של הקורבן כהכנה לאכילתו:

^{שמואל א ב:יג} וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. ^ב:יד וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה.

ספר הברית עושה אפוא הבחנה חדה: ניתן להקריב עולות של יונקים – גדיים, כבשים ועגלים. אך מנחות שלמים, הנאכלות על ידי מביא הקורבן, לא ניתן לקחת מבעלי חיים אלו. מכיוון ששתי ההתייחסויות לחוק הגדי היונק בשמות מופיעות בצמוד למצוות העלייה לרגל, הגיוני שהאיסור חל על קורבן החג - זה הזמן שבו בדרך כלל היו אוכלים את הבשר.^[15]

ייתכן שהחוק נועד למנוע פגיעה ביחסים בין ההורה לוולד, בדומה לחוקים מקראיים אחרים, לדוגמה:

‏^{ויקרא כב:כח} וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

ויחד עם זאת, לא סביר שזכויות בעלי חיים בלבד הניעו את החוק, שכן, כאמור, החוק לא הוחל על קורבנות עולה. יש להבין את ההגבלה במקרה של סעודת הרגל על רקע ייחודיותו של האירוע, בניגוד לסעודה רגילה.^[17]

מאחר שהעלייה השנתית לרגל, במיוחד בחג הסוכות, מתאפיינת בזכירה של הבריאה וההולדה, האיסור על הכנת סעודה מגדי יונק באירוע זה מהווה, כפי שטען מנחם הרן (1924–2015) מהאוניברסיטה העברית, "תזכורת מכוונת למדי לצורת התנהגות אנושית, אפילו בעיצומה של עליזות כללית."^[18]

הרחבת החוק בדברים

בעוד שהחוק בספר שמות נאמר בהקשר הכללי של קורבנות, הרי שבדברים הוא מופיע בהקשר של הוראות תזונה. הפרק בדברים מונה רשימה של סוגי בשר שאינם מותרים לאכילה, לרבות עופות טמאים (פסוקים יב-יט). איסור "לא תבשל" הוא הסעיף האחרון ברשימה, המופיע לצד איסור על אכילת בשר בהמה שמתה מסיבות טבעיות.

^{דברים יד:כא} לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

בעל ספר דברים הופך את האיסור הפולחני שבספר שמות לחוק תזונה כללי:^[19] מנקודת מבט זו, חיה יונקת אסורה לאכילה בדומה לבהמה שנמצאה מתה. מגמת האיסור הזו של דברים תואמת את נטייתו של הספר ל"חילון"; לצד ריכוז הפולחן נוצר אפוא מרחב חילוני כללי וציבורי, הכולל גם חקיקה "חילונית".^[20]

עיבוד מחדש של חוקי ספר הברית

החוק המופיע בספר דברים הוא חלק מהעריכה הדויטרונומית לחוקים העוסקים בבהמות בכורות ובבשר אסור ההמופיעים בספר הברית, בשמות כב:כח–ל. . בדברים, החוקים מובאים בסדר הפוך.^[21]

שמות כב	דברים יד
A בכור שניתן לי־הוה (כט¹)	D איסור אכילת נבלה (יא¹)
B ביום השמיני (כט²)	C ישראל = עם קדוש (כא¹²)
C ישראל = עם קדוש (ל¹)	B לא תבשל גדי (כא²)
D איסור אכילת טריפה (ל2)	A בכור נאכל לפני י־הוה (כב-ג)

ההתאמה בין חוק הטריפות בשמות לחוק הנבלות בדברים (D) ברורה,^[22] וקיימת גם התאמה בין הטענות שישראל הם עם קדוש (C).^[23]קל למצוא גם התאמה בין מתן בכור לי־הוה ביציאת מצרים על פי שמות, לבין ההוראה בספר דברים לגבי אכילת בכור לפני י־הוה (A) (ראו להלן על ההבדל בניסוח).^[24]

ההקשרים הכיאסטיים הללו מעידים על האפשרות שגם צמד החוקים הנותרים (B) קשורים זה לזה. החוק בספר הברית דורש להקריב את הבהמה הבכורה ביום השמיני שלה, בעוד שההוראה בדברים אוסרת לבשל גדי בעודו יונק. עניין זה מרמז שאין להקריב את הבכור בשלב מוקדם של חייו. ואכן, זה מה שאנו רואים בחוק הביכורים של ספר דברים בפרק הבא.

הבאת הבכור לאחר שנגמל

חוק הבכורות מופיע שוב בספר דברים, ביתר פירוט, בסוף פרק טו:

^{דברים טו:יט} כָּל־הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. ^טו:כ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

החוק כאן שונה מזה שבספר הברית בשמות, בשני היבטים עיקריים:

סוג הקורבן - לפי שמות יש לתת את הבהמה הבכורה לי־הוה (תִּתְּנוֹ לִי) כקורבן. לפי ספר דברים יש לאכול אותה לפני י־הוה (וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי י־הוה אֱלֹהֶיךָ). סוג הקורבן מכונה שלמים.

במועד הקורבן - לפי שמות, יש להביא את הבהמה שמונה ימים לאחר לידתה. ספר דברים אינו מציין מתי, אך מזכיר שיש להביאה לבית המקדש מדי שנה. מכיוון שהוראת "לא תבשל גדי" של ספר דברים היא אוניברסלית, נראה כי הייתה המתנה טרם הבאת החיה עד לאחר שנגמלה מיניקה, כלומר הרבה יותר מאוחר משמונה ימים. ככל הנראה, הבדל זה נדרש גם לאור העובדה שספר דברים אינו מתיר מזבחות מקומיים, ולכן יש להביא את החיה אל הקודש המרכזי, המצריך מסע ארוך ומסובך יותר.

אנו יכולים לראות את יחסי הגומלין בין ההבנה המחודשת של ספר דברים לאיסור "לא תבשל גדי", ובין הציווי להביא את הבכור כקורבן. איסור "לא תבשל" הורחב לאיסור מוחלט, שחל על שחיטות של קודש וחול כאחד, בעוד שהציווי להביא את הבכור כקורבן הבחין בין קרבן עולה שניתן רק לי־הוה, ובין קורבן שנועד לאכילה העולה לרגל בנסיעותיו הרב-שנתיים לבית המקדש לחגוג לפני י־הוה.

נספח

איסור לא תבשל בעמוס

ככל הנראה איסור "לא תבשל" הותיר את עקבותיו גם בספר עמוס, בתגובתו לאותם"שַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן" (עמוס ו:א), נאמר:

^{עמוס ו:ג} הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס. ^ו:ד הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק.

המילה מַרְבֵּק נדירה בתנ"ך. היא הובנה במשמעות של "מקום קשירה", כלומר מקום שהוחזקו בו עגלים, כגון דיר או מכלאה. מאחר שזה נעשה על מנת לפטם את העגלים הללו, מספר חוקרים הסיקו מכאן את המשמעות המופשטת, "משמין".^[25]

הצעה משכנעת יותר היא של הלגה וייפרט (1943–2019), שהדגימה, על בסיס פילולוגיה ואיקונוגרפיה כאחד, שיש להבין את המילה מַרְבֵּק כפעולה של קשירת עגלים יונקים לרגלי אמם.^[26] אם כך יוצא שהגדיים שאליהם מתייחס עמוס עדיין היו קשורים לרגלי אמהותיהם, כלומר היו יונקים. ייתכן אפוא שהביקורת של הנביא מתחה ביקורת על כך ש"הגדיים היונקים" הללו מוכנים לאוכל. מכאן שטקסט זה מספק עדות מוקדמת לאיסור "גדי בחלב אמו".

"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.

הערות שוליים

פורסם

21 באוגוסט 2022

עודכן לאחרונה

17 בנובמבר 2022

מאמר זה מבוסס על מאמרי:
“‘A Young Goat in Its Mother’s Milk’? Understanding an Ancient Prohibition,” Vetus Testamentum 60 (2010): 116–130.
הציטוט כאן הוא מתוך הפירושלשמות כג:יט, אבל הפירוש לשני הפסוקים האחרים הינו זהה.
הציטוט כאן הוא מתוך הפירוש לשמות כג:יט. הפירוש לשמות לד:כו זהה במהותו (הוא מוסיף את המילה "תריהון" לפני הביטוי "מעורבבים כאחד". הפירוש לספר דברים שונה במקצת. הציטוט תורגם על ידי צוות האתר.
כהרחבה נוספת לפסוק, תרגום פסאודו-יונתן מוסיף:
בשמות לג:כו, הטקסט שונה במקצת:
פסאודו-יונתן אינו כולל צורה כזו בתרגום לדברים יד:כא. תרגום נאופיטי, שיש לו גם גרסה למשפט זה, משתמש בו בכל שלושת המקרים. תוספת זו, על צורותיה השונות מבינה את העונש שהוכרז כמשקף את העבירה. המכנה המשותף הוא ככל הנראה שאין לערבב באכילה את המקור המעניק חיים יחד עם התלוי בו לחיים.
כדעתם של יחזקאל קוטשר ואחרים הסוברים כי תרגום אונקלוס מקורו ביהודה של ימי בית שני .
למידע נוסף על העדי הנוסח העתיקים, ראו:
Andrew Teeter, “’You Shall Not Seethe a Kid in its Mother’s Milk’: The Text and the Law in Early Witnesses,” Textus 24 (2009): 37-63.
הערת העורך: לדיון קצר על פרשנות זו, ראו:
Jeremy Rosen, “Accepting Torah through the Prism of Chaos Theory,” TheTorah (2014).
הערת העורך, ראו מאמרו של זאב פרבר, "איסור בשר בחלב: מקורותיו במקרא", התורה (2022).
המלומד הקראי מהמאה ה-9, בנימין אלנהאונדי, הקדים את בכור שור בקריאה זו. פרשנותו של אלנהאונדי הייתה פיתוח של השקפתו של חוקר הקראים מהמאה ה-8, ענן בן דוד, שהבין את הביטוי כדרישה מאדם להביא את תבואתו (מגד) למקדש לפני הבשלתו. לדיון בנושא העמדה הקראית, ראו:
Daniel J. Lasker, “Biblical Exegesis as a Source of Jewish Pluralism: The Case of the Karaites,” TheTorah (2017).
מגוון אפשרויות נדונות בתוך:
Alan Cooper, “Once Again Seething a Kid in Its Mother’s Milk,” Jewish Studies, an Internet Journal (2012): 109–143.
הצעה זו מובאת בתוך:
Quaestiones in Heptateuchum (Questions about the Heptateuch) 2:90.
ראו דיון בתוך:
John Moorhead, “Cooking a Kid in Its Mother’s Milk: Patristic Exegesis of an Old Testament Command,” Augustinianum 37 (1997): 266–267.
לוטר מתרגם: “Und solt das boecklin nicht kochen, die weil es an seiner mutter milch ist.” ("לא תבשל את הגדי כשהוא בחלב אמו.") מספר חוקרים נוספים שהציעו הבנה זו:
Eduard König, Das Deuteronomium, Kommentar zum Alten Testament (Leipzig, 1917), 127; Hans Goedicke, in his book review of Othmar Keel, “Das Böcklein in der Milch seiner Mutter,” Journal of Near Eastern Studies 42 (1983): 303.
דומגה נוספת לכך היא:
מקרה מפורסם שבו קיים חוסר בהירות בשאלה האם הצירוף הוא תואר הפועל או לוואי למושא נמצא בציווי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט:יח, לד). לדיון, ראו ג'ון ג' קולינס, "ואהבת לרעך כמוך: כיצד הפך הציווי לכלל גדול", התורה (2022). וכן ראו:
Takamitsu Muraoka, “A Syntactic Problem in Lev. XIX. 18b,” JSS 23 (1978): 291; Richard Elliott Friedman, “The Exodus, the Alien, and the Neighbor,” TheTorah (2017).
ראו:
Wilhelm Gesenius, Hebräisches und Aramäisches Handwörterbuch, 18th. ed., vol. 1 (Berlin et al. 1987): 424, s.v. טלה.
למרות שהשורש בשל יכול להיות מובן גם במשמעות של הבשלה, משמעות זו מתייחסת רק לצמחים.
ראו:
Menahem Haran, “Seething a Kid in Its Mother’s Milk,” JJS 30 (1979): 34–35.
דוגמה נוספת לכך היא:
^{דברים כב:ו} כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. ^כב:ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
הערת העורך: לדיון בהלכות אלו ואחרות העשויות לרמוז על דאגת התורה לצער בעלי חיים, ראו:
Yael Shemesh, “Do Animals Feel Pain? Balaam’s Donkey vs. Descartes,” TheTorah (2018).
ההקשר הפולחני הזה מוגדר ונאכף במפורש בגרסה השומרונית של שמות כג:יט, שם האיסור מלווה בתוספת: כי עשה זאת כזבח שכח ועברה היא לאלהי יעקב.
ראו:
Haran, “Seething a Kid in Its Mother’s Milk,” 35.
השוו:
Jacob Milgrom, Leviticus 1–16: A New Translation with Introduction and Commentary, Anchor Bible 3 (New York: Doubleday, 1991), 741.
ראו:
Moshe Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School (Oxford: Clarendon, 1972), 190–243.
דוגמה נוספת לנטייה זו היא המעשר, הנועד ללויים, לפי מקורות כוהנים (שמות יח), אך נשאר ברשות בעליו, על פי דברים .(Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, 214) הערת העורך, ראו גם:
Baruch Alster, “Deuteronomy: Religious Centralization or Decentralizaton?” TheTorah (2014).
זה בא בעקבות חוק היפוך הציטוט של זיידל (Seidel’s law of inverted quotation), כלומר, שטקסטים מאוחרים מצטטים טקסטים קודמים בסדר הפוך. ניתן להסיק זאת מן הסגנון השונה של המצוות:
ראו:
Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, 289.
המונח טרפה אינו מופיע בספר דברים, מחד, ואילו המונח נבלה אינו מופיע בשמות, מאידך.
ראו:
Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, 227–228.
הערת העורך: למידע נוסף על נוכחותה של אמונה זו, ראו:
David Glatt-Gilad, “‘You Shall Be Holy’ – Israel’s Formative and Core Revelation,” TheTorah (2017).
זה האחרון שזור בתקנה שלפיה המעשר ייאכל בבית המקדש (דברים יד:כב-כג). התפיסה של דברים שלפיה יש לאכול גם בכור וגם מעשר בבית המקדש היא ככל הנראה הסיבה שהשניים חוברו יחד.
הבנה זו מבוססת בעיקר על שיקולים אטימולוגיים, שמעצם טבעם יכולים לספק רק רושם כללי למשמעות של מילה נתונה.
ראו:
Helga Weippert, “Amos: Seine Bilder und ihr Milieu,” in Beiträge zur prophetischen Bildsprache in Israel und Assyrien, ed. Helga Weippert, Klaus Seybold, and Manfred Weippert, OBO 64 (Fribourg/Göttingen, 1985), 7–9.
הצעה זו זוכה לתמיכה נוספת מהעברית הרבנית ומהארמית, כאשר רבקא/רבקה פירושה "צוות דיש", כלומר זוג בקרים הקשורים יחד, ראו:
Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, 1446 (ad loc.).
rābāqtā בסורית, "דיש", היא משמעות משנית, שהתפתחה על בסיס זה, השוו ל-Carl Brockelmann, Lexicon Syriacum, 710.

פרופ' שטפן שורש הוא פרופסור למקרא באוניברסיטת מרטין לותר האלה-ויטנברג, בפקולטה לתיאולוגיה מאז 2009, ומנהל מכון המחקר ללימודי עברית בויטנברג. לאחר לימודים באוניברסיטאות בלייפציג, ירושלים וברלין, הוא קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת לייפציג (1998) ותואר נוסף מהאוניברסיטה הפרוטסטנטית Bethel, Bielefeld (2003). כעת הוא עובד על מהדורה ביקורתית של החומש השומרוני, הנקראת תורה תמימה. עד כה פרסם את הכרכים לבראשית ולויקרא.

מאמרים קשורים :