למה נמשלה רומא לחזיר

האיסור על אכילת חזיר היה סימן ההיכר של התרבות הישראלית והיהודית במשך אלפי שנים. בחפירות ארכיאולוגיות המתוארכות לתקופת הברזל המוקדמת (1200–1000 לפני הספירה) בולט היעדרן של עצמות חזיר, וגם באתרים השייכים לתרבויות מזרח-תיכוניות אחרות, כמו התרבות הכנענית, נמצאו עצמות חזיר ספורות בלבד. לעומת זאת, באתרים הפלשתיים החשובים מהתקופה נמצאו עצמות חזיר לרוב.^[1]

הפלשתים אינם ילידי כנען, אלא מתיישבים שמוצאם באזור הים האגאי. הממצאים הארכאולוגיים המעידים על הבדלים בצריכת בשר חזיר משקפים הבדלי תרבות מוקדמים בין תרבויות מזרח-תיכוניות: התרבות הישראלית והתרבות הכנענית, ותרבויות אגאיות, כמו הפלשתית, היוונית והרומית. מחקרים גנטיים חדשים טוענים כי הפלשתים הביאו את החזירים מאירופה כשהיגרו לאזור, או שייבאו אותם במהלך השנים.^[2] מחקרים הראו שכשהפלשתים התאקלמו מבחינה תרבותית בלבנט התמעטה צריכת בשר החזיר במקומות מושבם.^[3]

כמעט אלף שנים לאחר מכן, כאשר היוונים כבשו את הלבנט מידי האימפריה הפרסית בשנת 332 לפני הספירה, שתי התרבויות נפגשו שוב, אולם הפעם היו היהודאים תרבות מיעוט בעולם האגאי. שונותם של היהודים כקבוצת מיעוט הודגשה יותר לאחר כיבוש הלבנט בידי הרומאים בשנת 63 לפני הספירה. כך קרה גם במצרים, שהייתה אף היא מרכז יהודי חשוב.

היוונים והרומאים היו סקרנים לגבי העם המוזר החי בתוכם; חיבורים שונים של סופרים שכתבו ביוונית ובלטינית דנו בהבדלים שבין מנהגי היהודים ומנהגיהם שלהם. אחד הסממנים העיקריים שבלט בעיני היוונים והרומאים היה הימנעותם של היהודים מאכילת חזיר.^[4]

כיצד הסבירו הרומאים את האיסור היהודי על אכילת חזיר

הרומאים תמהו מדוע היהודים אינם אוכלים חזיר. דוגמה בולטת לתמיהה זו אפשר למצוא בדיווחו של פילון האלכסנדרוני (25 לפני הספירה–50 לספירה בקירוב), על אודות משלחת יהודית שיצאה לראיון אצל הקיסר גאיוס קליגולה כדי לבקש שיתערב במתרחש באלכסנדריה ויעצור את רדיפת היהודים בה. הקיסר חקר את המשלחת, בין היתר, באשר לשאלה מדוע הם מתנזרים מבשר החזיר.^[5]

מחברים רומאים רבים ביקשו לנמק ולהסביר את מהות האיסור. ההיסטוריון והמדינאי הרומאי טקיטוס (56–120 בקירוב) הסביר שהיהודים אינם אוכלים חזיר משום שבעבר סבלו מנגע-עור הנפוץ בקרב חזירים, ושהימנעותם של היהודים מחזיר משקפת את נטייתם הכללית להתבדל ממנהגי הרומאים:

לצורך ביסוס סמכותו על בני ישראל, התקין משה פולחנות חדשים הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני-תמותה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם, ואילו הטמא בקרבנו מותר בקרבם [...] בשר חזיר אין הם אוכלים לזכר מַכָּתָם, שהרי נוגעו בצרעת, הפוקדת בעל-חיים זה. [...] לא יאכלו עמם [עם הגויים] יחדיו ולא יישנו עמם יחדיו; ואף על פי שאומה שטופה בתאוות הם, פרושים הם ממשכב נוכריות; בינם לבין עצמם הכל מותר.^[6]

אמנם טקיטוס אינו יודע כמעט דבר על אודות היהודים ומתאר אותם בתיאורים בלתי מחמיאים בעליל, אולם ידוע לו שהיהודים אינם נישאים לגויים ושאינם אוכלים חזיר.

מתמיהה לבוז

תמיהתם של הרומאים באשר להימנעותם העיקשת של היהודים מבשר חזיר הפכה למוקד של פולמוס של הוגים נוצריים עם דבקותם קשת-העורף של היהודים באיסור העתיק. תלונתם הייתה שהיהודים מרוממים את החוק הריטואלי על פני כל דבר אחר. על פי הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס (50 לספירה בקירוב–135 לספירה בקירוב), ההינזרות מבשר חזיר חשובה ליהודים מכל מצווה אחרת:

"כאן תחילת ההתנגשות בין היהודים, הסורים, המצרים והרומאים. לא בדבר השאלה האם יש לבכר את הקדושה על הכול וללכת בדרכיה בכל הנסיבות, כי אם בשאלה אם אכילת בשר-חזיר היא מעשה התואם לקדושה או לא".^[7]

הלצות רומיות על בשר חזיר

היחס הרומי להינזרות היהודים מחזיר קיבל ביטוי מובהק בהלצות שהחליפו ביניהם הרומאים על מוזרות יהודית זו.^[8]

אוגוסטוס, לדוגמה, התלוצץ בעניין האופן שבו הורדוס מלך יהודה סילק את אויביו (בהם את אחי אשתו ושניים מבניו), ואמר "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו".^[9] אף שההלצה השתמרה בלטינית, קרוב לוודאי שנאמרה ביוונית, משום שלמילים "בן" (huia) ו"חזיר" (hua) צליל דומה ביוונית.^[10] ההלצה משעשעת רק אם הנמען יודע שהיהודים אינם אוכלים בשר חזיר, ומכאן שבשעה שלחזירים לא נשקפת סכנה מהורדוס, בניו אינם בטוחים מפניו.^[11]

על נינתו של הורדוס, ברניקי, התבדח הסטיריקן הרומאי יובנאליס (שלהי המאה הראשונה / ראשית המאה השנייה לספירה) ברוח דומה, ותאר טבעת שניתנה לברניקי מידי אחיה בארץ שבה "חזירים מגיעים לרוב זוקן בחסד מִקֶּדֶם".^[12]

הרומאים לעגו אפוא ליהודים על הינזרותם מחזיר, אך גם ליהודים היה מה לומר על הרומאים ועל חיבתם לבשר החזיר.

הרומאים הם חזירים וחזירי בר

בשר החזיר היה מעדן פופולרי ברומא וצריכתו עלתה על צריכתו של כל סוג בשר אחר.^[13] לאור זה, וכמעין תגובת נגד ללעגם של הרומאים ליהודים על הינזרותם מבשר החזיר, ציירו היהודים את הרומאים כמי שמפריזים בהתענגות על בשר החזיר ואף כחזירים ממש.^[14] כמה טקסטים מדרשיים מזהים את רומא עם חזיר הבר.^[15]

כך לדוגמה, בראשית רבה, אסופת מדרשים מן המאה החמישית, מציע הסבר על דרך הדרש לסיבה שבגינה נישא עשו בגיל ארבעים, על סמך מדרש הפסוק בתהלים פ.^[16] המזמור עוסק בפורענויות שבאו על עם ישראל, ולשם כך משתמש במטאפורה של ישראל כגפן, ומבקש מה' להשיב את העם לימיו מקדם:

^{תהלים פ:ט} גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ…. ^פ:יג לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ. ^פ:ידיְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה.

מיהו ה"חזיר מיער" שהביא חורבן על הגפן, כלומר על עם ישראל? תשובת חז"ל היא שזהו עשו, הקשור על פי חז"ל לרומא,^[17] שהחריבה את יהודה וששלטה על הארץ בימיו של הדרשן.^[18] כך מוסבר הקשר בין עשו והחזיר (בראשית רבה, סה:א, מהדורת תיאודור-אלבק):

ר’ פינחס ר’ חלקיה בשם ר’ סימון מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים, אסף ומשה, אסף, "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ:יד), ומשה אמר "את החזיר כי מפריס פרסה" (ויקרא יא:ז),

למה הוא מושלה [נמשל] בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשט את טלפיו כלומר שאני טהור, כך מלכות הרשעה הזו גוזלת וחומסת ונראית כאילו מצעת בימה.

כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים מענה אותן, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה, הדא הוא דכתיב, ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה וגו’.

המדרש מפרש את מעשיו של עשו כמקבילים למעשיה של רומא. מה עשה עשו בימי בחרותו? חילל נשים נשואות. אולם משעה שנישא, העמיד פני איש משפחה מהוגן. בדומה לו מעמידה רומא פני ממלכה המשליטה חוק וסדר, אולם למעשה היא נוהגת כשודד תאב בצע ובוזזת את העמים שבהם היא שולטת.

הסמל לצביעות זו, אומר המדרש, הוא החזיר, ה"מעמיד פנים" כי הוא כשר למאכל על שום פרסותיו השסועות, אולם למען האמת הוא אינו כשר משום שאינו מעלה גירה. במילים אחרות, החזיר מתהדר בסימן כשרות חיצוני אולם תוכו אינו כברו.

חזיר הבר הרומאי

המדרש, המתבסס על תהלים פ, אינו מסתפק בדימוי החזיר בלבד, אלא כולל גם את קרובו, חזיר הבר.^[19] אמנם השם העברי לשני בעלי החיים זהה – "חזיר", אולם את החזיר המופיע בתהלים פ:יג יש לזהות כחזיר בר, משום שההתנהגות המתוארת בפסוק זה אינה עולה בקנה אחד עם ההתנהגות האופיינית לחזיר הבית, אלא מזכירה יותר את נטיותיו של חזיר הבר.

חז"ל ראו דמיון בין נטייתו של חזיר הבר לשוטט ולפשוט על הגבעות בחיפוש אחר מזון ובין החורבן וההרס שזרעו הרומאים כאשר פשטו על גבעות יהודה והרגו את תושביה בשנים 69–70 לספירה, ושוב בשנים 132–135 לספירה. זאת ועוד, דימוי חזיר הבר העמיק את אחיזתו לאור הכינוי שזכה לו הלגיון העשירי של הצבא הרומאי, לגיון פְרֶטֶנְסִיס ("של מצר הים"), שהיה שותף פעיל בחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה – "חזיר הבר", על שם סמלו העיקרי (ראו תמונה בפתח מאמר זה).^[20]

המדרש על החזיר בבראשית רבה משלב שתי ביקורות נפרדות על רומא לכדי נרטיב אחד העוסק בעשו/אדום/רומא. הפסוק המצוטט מויקרא משמש ביקורת מוסרית על רומא בטענה שזוהי אומה צבועה כחזיר, המעמידה פני אומה מתורבתת בשעה שמאחורי מסכה זו היא תאבת בצע ואלימה. כמו קריאות חז"ליות אחרות לתהלים, הרואות במזמורי תהלים נבואות החוזות רגעי מפתח בתולדות העם היהודי, מדרש זה קורא את דימוי החזיר בתהלים פ כנבואה החוזה את החורבן שתביא רומא על יהודה.

החזיר הוא אדום

ויקרא רבה – אסופת מדרשי אגדה שחוברה מעט לאחר בראשית רבה, משתמש אף הוא בדימוי החזיר/חזיר הבר בתארו את רומא (פרשת שמיני יג:ה). ההקשר שבו חובר מדרש זה הוא הטענה שנביאים שונים, ובהם דמויות כמשה ודניאל, חזו כי ארבע אומות ימשלו בעולם, והרביעית בהן היא רומא.^[21]

הפסוקים כוללים רשימה של בעלי חיים טמאים, המוכרים מן המניין של ספר ויקרא. המדרש משתמש בחיות כסמל לאומות: הגמל מייצג את בבל, השפן את מדי, הארנבת את יוון והחזיר את רומא.

הפירוש לארבעת בעלי החיים הללו חוזר ארבע פעמים, ונראה כי זוהי אסופת מדרשים שנסבו כולם סביב נושא אחד. המדרש בויקרא רבה יג הוא גרסה של מה שראינו בבראשית רבה, אולם הוא מתמקד ברומא ולא בעשו.^[22] לאחר שהוא מסביר במה דומה רומא לחזיר בר, ויקרא רבה מספר את המעשה הבא:

מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפין ואת המכשפין ואמר לסנקליטין [יועצים] שלו "שלשתן עשה אותו האיש בלילה אחד". (ויקרא רבה, יג) 

ההשוואה לחזיר בר ולחזיר מאפשרת לחז"ל לשלב את היבט החמדנות עם צביעותו של המושל, המעמיד פושעים לדין על מעשיהם, בשעה שהוא עצמו חוטא באותה התנהגות ממש.

דרכים נוספות שבהן נמשלה רומא לחזיר

זיהויה של רומא עם חזיר קנה לו אחיזה והצמיח חיזוקים נוספים. בהמשך המדרש בויקרא רבה מובאים דברי גנאי נוספים המשווים את רומא לחזיר:

את החזיר, זו אדום. והוא גרה לא יגר, שאינה מקלסת לקב”ה, ולא דיה שאינה מקלסת אלא מחרפת ומגדפת ואומרת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג:כה).^[23] (ויקרא רבה, יג) 

ואת החזיר, זו אדום. והוא גרה לא יגר, שאינה מגדלת את הצדיקים, ולא דייה שאינה מגדלת אלא הורגת. הדא הוא דכתיב: "קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך" (ישעיה מז:ו), זה ר’ עקיבא וחביריו.

שתי הדרשות הראשונות תואמות בשימוש שהן עושות במשמעות הסמלית של פעולת העלאת הגרה. בהמה המעלה גרה מפגינה את בריאותה הגופנית, ופעולת הלעיסה המתמדת מייצגת טיפוח מצב גופני חסון ואיתן, שאותו חז"ל מפרשים כקילוס הקב"ה או כהעמדת צדיקים. כל אחד מן המדרשים מציין כי רומא עושה את ההיפך ממעשי צדקה אלו: הרומאים מחרפים ומגדפים את הקב"ה והורגים את הצדיקים.

דימוי החזיר המופיע כאן אינו קשור לרעיון הצביעות, דהיינו לתכונתו הייחודית של החזיר על פי המדרש (משום שפרסותיו שסועות אך הוא אינו מעלה גירה). לפיכך נראה שאלו הם פירושים מאוחרים יותר העוסקים בהקבלה של רומא לחזיר. אולם שניהם שליליים באותה מידה.

קץ הימים לפני מלכות ה'

ויקרא רבה מוסיף מדרש נוסף בעניין זהותה של רומא עם החזיר. זהו מדרש שונה מקודמיו. במדרש זה החזיר הוא דווקא סמל לתקווה:

ואת החזיר, זו אדום, והוא גרה לא יגר, שלא גררה מלכות אחריה. ולמה נקרא שמה חזיר, שמחזרת עטרה לבעלה, הדא הוא דכתיב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א:כא).

המדרש כולו מתבסס על לשון נופל על לשון, ומתעלם מדמותה של רומא. תחת זאת, הוא מתמקד בתפקידה של רומא כמלכות האחרונה שאחריה יגיעו ימות המשיח וקץ הימים. הדרשה אינה מתארת את רומא עצמה באור חיובי, אלא מצטטת את נבואת עובדיה על המשפט שה' יעשה באדום בסופו של דבר, אולם אין בה הנימה המתנצחת המאפיינת את הדרשות הקודמות.

נראה שבשעת כתיבת דרשה זו, הקשר בין רומא והחזיר היה כבר מובן מאליו, והדרשנים חיפשו דרכים חדשות לבטא את משמעות הקשר. היות שבשעת כתיבת המדרשים יהודים ככל הנראה כבר חיו תחת שלטונה של רומא מאות שנים, אין פלא שהכותב מביע תקווה ששלטונם של הרומאים מתקרב לקיצו.

היהודים מכים שנית

החכמים מחברי ויקרא רבה ובראשית רבה חיו ככל הנראה בארץ ישראל, שתושביה היהודים סבלו סבל הולך וגובר תחת שלטונה של רומא, אפילו לאחר מלחמות החורבן בשנים 66–73 לספירה (המרד הגדול) ומרד בר כוכבא ב-132–135 לספירה. סבלם של היהודים, לצד הידיעה שהרומאים רואים בישראל חברה פראית ולא מתקדמת – הולידו את הרצון לקשר את רומא לחזיר ולחזיר הבר, קישור ששימש ככלי להטחת אותה האשמה במאשימים עצמם.

הרומאים חשבו כי היהודים משונים משום שהם מסרבים לאכול בשר חזיר, והחכמים השיבו באומרם שהרומאים עצמם הם חזירים. מהתייחסותם של החכמים לרומאים כאל חזירי בר תאבי בצע וחזירים צבועים משתמע שרומא אינה חברה נאורה כפי שהיא מבקשת להצטייר, אלא אומה כעורת-פנים ובהמית– התגלמותו של בעל החיים שעל בשרו מתענגים בניה.