המטה הפורח של אהרן: אשרה כהנית?

מבחן המטה הפורח

בעקבות מספר מחלוקות כנגד סמכותם של משה ואהרן,^[1] ה' אומר למשה לאסוף את מטות מנהיגי כל אחד משנים עשר השבטים, וכן (או כולל) את זה של אהרן, ולהניח אותם באוהל מועד.

^{במדבר יז:כ} וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם.

משה מסביר לעם את המבחן ומכניס את המטות לאוהל מועד באותו הלילה.

^{במדבר יז:כג} וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת^[2] וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.^[3]

משה מראה לעם מה קרה עם המטות, ולאחר מכן ה' מצווה עליו:

^{במדבר יז:כה} הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי…

עץ מעוצב

מַטֶּה אהרן הפיק:

• פֶּרַח, כלומר, ניצנים^[4]
• צִיץ, כלומר, פרחים^[5]
• שְׁקֵדִים^[6]

למרות הדימוי הכללי של עץ, לא מוזכרים עלים, וגם לא שורשים וענפים. לפיכך, התיאור הוא יותר של עץ מעוצב מאשר עץ טבעי. השילוב המדויק של ניצנים, פרחים ושקדים אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא,^[7] מה שמעלה את השאלה: מדוע העביר המחבר את מטה אהרן דווקא טרנספורמציה מסוימת זו?^[8]

סיפור אטיולוגי

כפי שהבחינו מספר חוקרים,^[9] העובדה כי שיאו של הסיפור הוא בהנחת המטה במקדש באופן קבוע, מעידה על כך שמדובר בנרטיב אטיולוגי: הוא מספק סיפור-מקור לחפץ שהיה מוכר לקהל היעד המקורי שלו, ככל הנראה חפץ שדמה למטה פורח והיה ממוקם במקדש.^[10] אני מאמין שבסיוע הארכיאולוגיה וטקסטים מקראיים אחרים באפשרותנו לזהות את החפץ הנדון עם עץ מעוצב מוכר נוסף, האשרה.

אשרה - עץ מעוצב

אֲשֵׁרָה, (ברבים: אֲשֵׁרִים) היא סוג של חפץ פולחני שהוזכר כארבעים פעמים במקרא. במספר מקרים נראה שהמילה אשרה מתייחסת לאלוהות (שופטים  ג:ז; מלכים א טו:יג [=דברי הימים ב טו:טז]; מלכים א יח:יט; מלכים ב כג:ד), מה שהוביל חוקרים רבים להצביע על קשר בין האשרה לבין האלה האוגריתית את'ירת.^[11] בין אם זה נכון ובין אם לאו, ברובם המכריע של המקרים, הטקסט המקראי מתייחס לחפץ פיזי ולא לאלה.

האשרה המקראית מזוהה בדרך כלל על ידי החוקרים כמעין "עץ מעוצב" דמוי מטֶּה.^[12] למעשה, ג'ון דיי מציע שהרַבְּדוֹי (ῥάβδοι), "המטות", המוקדשים על ידי הפיניקים והמצרים לאליהם, על פי עדותו של פילון איש גבל (Eusebius, Praeparatio Evangelica 1.10.11), דומים למה שהמקרא מכנה אשרים.^[13] המילה רבדוֹס (ביחיד, ῥάβδος) היא בדיוק המונח בו השתמש תרגום השבעים כאשר הוא מתייחס למטהו של אהרן.

דוגמא ישראלית ראשונה לתיאור של "עץ מעוצב" כזה היא ציור שנעשה בדיו אדום על כד A מכונתילת עג'רוד [איור 1]. למעשה, ציור זה עשוי לתאר את אותה אשרה שהקים אחאב בשומרון (מלכים א טז:כג; יח:יט; מלכים ב יז:טז), עליה נאמר כי היתה קיימת בתקופת שלטונו של יהואחז (מלכים ב יג:ו)^[14] בערך בזמן יצירת הציור.^[15]

קשה לדמיין ייצוג ציורי מדויק יותר של החפץ המתואר בתורה מאשר ציור זה. האלמנט המרכזי של הציור דומה בבירור למטה.^[16] הוא מעוטר בשישה ניצנים המתחלפים בשמונה פרחים; ובחלקו העליון מופיעים שני אלמנטים בצורת שקדים בקליפתם, המנוקדים בנקודות שתואמות ל'גומות' האופייניות לקליפות אלה [איור 2].^[17]

האשרה בירושלים

אשרים טיפוסיים מתוארים ככאלו שהוצבו בכל רחבי האתרים הפולחניים המקומיים, בין אם כנעניים (שמות לד:יג; דברים ז:ה; דברים יב:ג), ישראליים (מלכים א יד:טו; מלכים ב יז:י) או יהודאיים (מלכים א יד:כג; ישעיהו טז:ח; כז:ט; ירמיהו יז:ב; מיכה ה:יג; דברי הימים ב יד:ב; יז:ו; יט:ג; כד:יח; לא:א).^[18]

ספר מלכים מעיד על כך שהייתה אשרה מסוימת ובולטת במקדש ירושלים. מחבר ספר מלכים רואה בעובדה זו משהו שלילי, ומאשים בכך את המלך מנשה החוטא אשר "וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה" (מלכים ב כא:ג) וכן:

^{מלכים ב כא:ז} וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְ־הוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.

קשה לדעת האם האשרה של המקדש אכן נעשתה על ידי מנשה, או שמא המחבר הדויטרונומיסט של מלכים פשוט מקשר בין חפץ בעייתי מההיסטוריה של בית המקדש ובין מלך שנוא. כך או כך, ספר מלכים ממשיך ואומר כי אחד הגיבורים המרכזיים של הספר, יאשיהו הצדיק, שהיה נכדו של מנשה, השמיד את האשרה ואת כליה (כג:ד), וטיהר את בית המקדש מהם:

^{מלכים ב כג:ו} וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְ־הוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם.^כג:ז וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְ־הוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.

אם האשרה בבית המקדש בירושלים תואמת את הציור של כונתילת עג'רוד, הרי שמחבר הסיפור של מטה אהרן מספק אטיולוגיה מצויינת לחפץ, שכן מקדש ירושלים היה בית הכהונה של שושלת אהרן.

פולמוס ספר דברים נגד האשרים

מדוע שיהיה בתורה סיפור אטיולוגי המסביר את האשרה במקדש כסמל לכהונה משושלת אהרן? האם האשרים אינם חפצים שנואים על ידי ה'? התשובה היא: זה תלוי במקור.

ספר דברים אוסר על שימוש באשרים כמו גם במצבות:

^{דברים טז:כא} לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. ^טז:כב וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

יתר על כן, ספר דברים מחייב את השמדת האשרים הכנעניים יחד עם מזבחותיהם, מצבותיהם ופסליהם (דברים ז:ה; יב:ג).

^{דברים ז:ה} מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.

אנו רואים את אותו החוק בשמות לד, במה שמכונה על ידי כמה מהחוקרים 'עשרת הדברות הפולחניות' (Cultic Decalogue):

^{שמות לד:יג} כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן.

למרות שטקסט זה אינו חלק מספר דברים, הוא בהחלט חולק איתו נקודת מבט דומה על סגנון פולחן זה.

ספר מלכים, המהווה חלק מההיסטוריה הדויטרונומיסטית, קובע כי שושלת המלך ירבעם תיכרת בגלל חטאיו, וביניהם

^{מלכים א יד:טו} יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת יְ־הוָה.

אחאב מורשע בגין אותו חטא - וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה (מלכים א טז:לג) - מנהג שהספר מגנה שוב ושוב יחד עם במות ומצבות (כפי שניכר במלכים א יד:כג; מלכים ב יז:י). לפיכך לא יעלה על הדעת כי טקסט דויטרונומיסטי יכלול אטיולוגיה לטובת האשרה, ועוד במקדש ירושלים. סיפורו של המטה הפורח, לעומת זאת, אינו דויטרונומיסטי, אלא מהווה חלק מהטקסט הכהני.

אין התנגדות כהנית לאשרים

בניגוד לספר דברים, ספרות המקורות הכהניים - גם P וגם H ('ספר הקדושה') - אינה מבטאת עוינות כלשהי כלפי אשרים. לספרות הכהנית תפיסה משלה בשאלה מה מהווה פולחן לא-אורתודוקסי, והיא מגנה פולחן שכזה. היא אוסרת, למשל, על שימוש באלילים ובאלים ממתכת יצוקה ("מסכה", ויקרא יט:ד), ואוסרת שוב (ויקרא כו:א) על שימוש באלילים, פסלים, מצבות ואבני משכית. היא מגנה במות ו"חַמָּנִים" (מתקני קטורת, ויקרא כו:ל). והיא מחייבת את השמדת המשׂכיות הכנעניות, צלמי המסכה והבמות (במדבר לג:נב). אף על פי כן, היא אף פעם אינה מזכירה אשרים.

יחזקאל הנביא הכהני

חוסר העוינות הזו כלפי אשרים ניכר גם בספר יחזקאל, יצירה בעלת קשרים ידועים היטב לספרות הכהנית של התורה. כמו בטקסטים הכהניים, למרות שיחזקאל מגנה במות, מזבחות וחמנים (יחזקאל ו:ג-ו), הוא אינו אומר דבר על אשרים.

בהקשר זה, ספר יחזקאל מנוגד לספרים נבואיים אחרים: ישעיהו מגנה את האשרים יחד עם מזבחות וחמנים (ישעיה יז:ח; כז:ט); מיכה מגנה אותם יחד עם פסלים ומצבות (מיכה ה:יב-יג); וירמיהו מגנה אותם יחד עם מזבחות ובמות (ירמיהו יז:ב-ג).

המחברים הדויטרונומיסטיים, וככל הנראה גם מחברי הקטעים המצוטטים בישעיהו, מיכה וירמיהו, ראו את האשרה כלא לגיטימית. בניגוד אליהם, המחבר/ים הכהניים, וככל הנראה גם יחזקאל, סברו כי האשרה יכולה לשמש סמל לגיטימי לכהונת שושלת אהרן.

מקורות ברכה

לאשרים ולכהונת שושלת אהרן תפקידים דומים: הם מקורות לברכת ה'. כהנים, בנוסף לתפקידם כמקריבי קרבנות, מברכים את העם:

^{במדבר ו:כב} וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.^ו:כג דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. ^ו:כד יְבָרֶכְךָ יְ־הוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. ^ו:כה יָאֵר יְ־הוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. ^ו:כו יִשָּׂא יְ־הוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. ^ו:כז וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

הרעיון כי הכהנים נבחרו לברך בשמו של ה' נתמך ממספר מקומות אחרים בספרות המקראית (דברים י:ח; כא:ה; דברי הימים א כג:יג; בן סירא מה:טו; ראה גם בראשית יד:יח-יט; דברי הימים ב ל:כז). למעשה, הכהנים (שנחשבים לצאצאים של כהני שושלת אהרן) ממשיכים במנהג זה, תוך שימוש בנוסחה המצוטטת, עד ימינו.

עדויות שונות מצביעות על כך שהאשרים נחשבו גם כמקלות על קבלת ברכת ה'.

כתובות - כל שלוש ההופעות הברורות של המילה אשרה בכתובות, נמצאות בנוסחאות ברכה:

1. בכתובת 1 מחורבת אל-כום כתוב,

ברכ אריהו ליהוה <ו>לאשרתה (ברוך אוריהו לי-הוה ולאשרתו)^[22]

2. בכתובת 3.1 מכונתילת עג'רוד כתוב,

ברכת. אתכמ. ליהוה. שמרנ. ולאשרתה (ברכתי אתכם לי-הוה שומרון ולאשרתו)^[23]

3. בכתובת 3.6 מכונתילת עג'רוד כתוב,

ברכתכ. ליהוה תמנ ולאשרתה. יברכ וישמרכ (ברכתיך לי-הוה תימן ולאשרתו. יברכך וישמרך)^[24]

הנוסח בדוגמה האחרונה זהה לנוסחה המוזכרת בבמדבר כברכה הנאמרת על ידי בני אהרן.^[25]

השורש העברי - אחת המשמעויות המהותיות של השורש א.שׁ.ר חופפת במידה רבה לזו של ב.ר.כ. נראה שזו משמעות השם שניתנה לאב האפונימי של שבט אשר על ידי אמו:

^{בראשית ל:יג} וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.

למעשה, בברכת משה (דברים לג:כד) נאמר, במשחק מילים על שם השבט, "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר".

בנוסף, המונחים א.שׁ.ר וב.ר.כ משמשים כמקביליות פואטיות. לדוגמה, מזמור עב, האחרון מבין "תְפִלּוֹת דוד בן ישי" (פסוק כ), נאמר:

^{תהלים עב:יז} וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ

ניתן לראות קשר עדין אך אולי חזק יותר בין מונחים אלה במקבילה בין ירמיהו יז:ז, בו נכתב: "בָּרוּךְ הַגֶבֶר" ובין תהילים א:א, בו נכתב: "אַשְֽׁרֵי הָאִישׁ". בשני המקרים, לאחר הצהרה זו באה מליצה מורחבת של עץ פורח, מה שמרמז על כך ששני המשוררים השתמשו בדימוי מוכר: ברכה היא כמו עץ.^[26]

מליצות אלה מזכירות לנו קשר נוסף בין אשרים לברכה: מוטיב העץ המעוצב, שאיתו זוהתה האשרה באופן עצמאי, מעורר מיד את מושג הברכה. פריחתו וסלסוליו האופייניים מרמזים על פריחה, והצאן המוצג לעיתים קרובות כניזון ממנו, כמו בדוגמה המובאת לעיל מכונתילת עג'רוד, מעידים על פרנסה ושפע.^[27]

מיקום ליד מזבחות - ההנחה שאשרים נחשבו כמשפיעים ברכה מסבירה את הצגתם במקרא כחפצים המוצבים על יד מזבחות (בצורה הברורה ביותר בדברים טז:כא; שופטים ו:כה-ל; מלכים ב כג:טו). אחת המטרות של המזבחות הייתה להשפיע את ברכת ה', כפי שאנו קוראים ב'קובץ הברית',

^{שמות כ:כד} בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

בהתחשב בכך שמצבות נחשבו כנראה מקום משכן לאלים,^[28] אפשר אף להציע שההיגיון העומד מאחורי הזיווג הנפוץ של אשרים עם מצבות ליד מזבחות הוא שהמצבות מבטיחות את הגשמת "אבוא אליך" בה בעת שהאשרים מבטיחות את הגשמת "...וברכתיך."

להגנת האשרה הכהנית

הגרסה הכהנית אודות המטה הפורח של אהרן מפרשת את האשרה במקדש ה' כאותו המטה הקדום של אהרן אשר הונח שם בפקודת ה' על מנת לשמש כאזהרה מפני גזל של התפקיד הכהני. באמצעות פרשנות זו, הסיפור מעניק אישור מוסמך לאשרה ומנכס את תפקידה העממי, כלומר השפעת ברכת ה', לבני אהרן.

במובן זה, הסיפור הוא מקבילה לסיפור הלא-כהני של נחש הנחושת (במדבר כא:ד-ט), שהוא אטיולוגיה לנחש הנחושת נְחֻשְׁתָּן שהושמד על ידי חזקיהו (מלכים ב יח:ד), ואשר מייחס את כוחות התחייה שלו לרצונו של ה' כפי שבוצע באמצעות סמכותו הבלעדית של משה.^[29]

סיפור זה נותן לנו גם גבול תחתון לזמן כתיבתו של סיפור מטה אהרן, כלומר לפני (או בסביבות) זמן הטיהור של יאשיהו,^[30] מכיוון שלא מתקבל על הדעת שמישהו יחבר ויפיץ בהצלחה אטיולוגיה חתרנית על חפץ שלא היה בשימוש עכשווי.^[31]

אם מסקנה זו נכונה, היא מראה כי היתה מחלוקת בין מחברי המקרא לגבי עצם הלגיטימיות של מה שהיה ככל הנראה חפץ פולחני מרכזי עבור רבים בעם ישראל. בנוסף, היא ממחישה את הדרך בה מחבר מקראי יכול היה לתת אישור מוסמך לחפץ שהוקע על ידי עמיתיו.