האם שמו של י־הוה שוכן במקדש?

ספר דברים מתייחס עשרים ואחת פעמים ל"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י־הוה", ומציינו כאתר הפולחן העתידי בארץ המובטחת.^[1] המחקר המודרני מכנה את המשפט החוזר הזה כנוסחה של "חוק ריכוז הפולחן".^[2]

המקום הנבחר מיועד להיות המקום שבו שנים-עשר שבטי ישראל יתאספו ויפגינו את נאמנותם לברית הר סיני, וזה לזה. זהו המקום היחיד שבו מותר לשבטי ישראל להקריב קורבנות רצויים לאלוהיהם, י־הוה.^[3]

על פי נוסח המסורה, ספר דברים מתייחס למקום זה כאתר עתידי עלום־שם שימוקם על פי בחירת י־הוה "באחד שבטיך" (דברים יב:יד).^[4] עשר מבין המופעים של נוסחת ריכוז הפולחן, "המקום אשר יבחר י־הוה", מכילות גם את האמירות "לשום את שמו שם" או "לשכן את שמו שם".

"לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" – ביטוי זה חוזר שלוש פעמים בספר דברים: יב:ה, כא; יד:כד.^[5]

^{דברים יב:כא} כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם…

"לשכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" – חוזר שש פעמים בספר דברים: יב:יא; יד:כג; טז:ב, ו, יא; כו:ב,^[6] אולם בשונה מן הביטוי הקודם, כוונתו המדויקת של הפועל "לשכן" בצורתו הקוזטיבית (פעולה גורמת) אינה מובנת עד תום ושנויה במחלוקת.

^{דברים יב:יא} וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם...

יש המפרשים את המילה "שמו" בביטוי "לשכן שמו שם" כהתגלמותו של י־הוה עצמו, שי־הוה מבקש לְשַכֵּן במקום. גישה פרשנית זו מוכרת בשם "תיאולוגית השם".

"תיאולוגית השם"

רעיון "תיאולוגית השם" הוצע כבר על ידי חקרי השערת התעודות במאה ה-19.^[7] בבסיס פרדיגמה זו עומדות כמה טענות יסודיות של החוקרים:

1. הדת הישראלית התפתחה מדת פשוטה לדת מורכבת בשלושה שלבים.^[8]
2. וילהלם דה וטה (1780–1849) ויוליוס ולהאוזן (1844–1918)^[9] צדקו לכאורה בהנחתם שאפשר להתחקות אחרי תהליך התפתחות במגמות כתיבתם של מחברי התעודות, הידועות בשם J, E, D ו־P.
3. ספר דברים (D, המקור הדברימי) נכתב בירושלים בימי המלך יאשיהו, במאה השביעית לפני הספירה, ומטרתו הייתה לרכז את הפולחן הישראלי בפעם הראשונה (השוו מלכים ב כב).^[10]

גרסתה הקלאסית של תיאולוגית השם מניחה אפוא שהתקיימו שלושה שלבים בהתפתחות הדת הישראלית מדת פשוטה לדת מורכבת (טענת יסוד 1 לעיל). כמו כן, היא מוצאת ראיות לתהליך ההתפתחות בתעודות J, E, D ו־P (טענת יסוד 2 לעיל), ומזהה התפתחות זו בתפיסה הישראלית בשאלת נוכחות האל. השלבים הם כדלהלן:

שלב 1: תעודות J ו־E. בטקסטים שמקורם בתעודות אלה, בעיקר בספר בראשית ובשמות, ניכר שהמחברים, שפעלו בימי המלוכה המוקדמת, ראו באלוהים ישות מוגבלת, אימננטית ואנתרופומורפית.

שלב 2: תעודה D. זהו ספר דברים, שהמחקר סבור שנולד מתוך הרפורמות שערך המלך יאשיהו במאה השביעית לפני הספירה (השוו מלכים ב כב). תיאולוגית השם מניחה כי מחבר תעודה D התנגד לתפיסה של מחברי תעודות J ו־E, שציירו את י־הוה כשוכן במקדש באופן פיסי. המחבר הדברימי תיקן אפוא את התפיסה מוקדמת והאנתרופומורפית, והציג תפיסה מורכבת יותר מבחינה תיאולוגית, שלפיה י־הוה שוכן במקדש רק באופן מופשט, באמצעות "שמו".^[11]

שלב 3: תעודה P. טקסטים שמקורם בתעודה זו מצויים בעיקר בספר ויקרא, המכיל תיאורי ברית ושושלות הגינאלוגיות. מחבר מקור זה פעל בתקופת הגלות או לאחריה וראה בי־הוה ישות טרנסצנדנטית, בלתי מושגת, הנזקקת לתיווכם של כהנים וקרבנות. המחבר הוסיף תיקון לתפיסה הדברימית של י־הוה כישות מופשטת, ווצייר תמונה מורכבת וטרנסצנדנטית יותר של האל, בצורת "הכבוד". תפיסה זו מכונה לעתים קרובות "תיאולוגית הכבוד".^[12]

הביטוי העומד במרכז המאמר הזה, "לשכן שמו שם", עשוי לייצג את שלב ההתפתחות השני בתוך ספר דברים, שנעשה בידי עורך דויטרונומיסטי. הביטוי מביע את הרעיון שאלוהים יבחר "לשכן שמו" (ולא להיות נוכח אימננטית) במקום הקדוש.

תיאולוגית השם מציעה שהמילים "לשכן שמו שם" בדברים מהדהדות את המסופר בשמואל ב ז:ה, בתיאור י־הוה גוער בדוד על שביקש לבנות לאל בית "לשבתי", ותחת זאת מבטיח שצאצאיו יזכו לבנות בית "לשמי" (שמואל ב ז:יג). י־הוה ממלא את הבטחתו, ומכנה את הבית שבנה שלמה כ"בית לשמי" (מלכים א ח:יז–כ, מד, מח).^[13]

כאשר מארגנים את חלקי הפאזל הללו על פי עקרונות היסוד של “תיאולוגית השם” כפי שתומצתו בידי חוקר המקרא הגרמני גרהארד פון ראד (1901–1971), אנו למדים שאת התפיסה הישנה וה"פרימיטיבית", המאמינה בנוכחות ממשית של האל במקדש, החליף המקור הדברימי בתפיסה נשגבת של נוכחות מופשטת, היפוסטטית למחצה, דרך השימוש במילה שֵׁם.^[14]

שכינת האל ותרגום אונקלוס: תקדים ל"תיאולוגית השם"?

אמנם רעיון תיאולוגית השם התפתח במאה ה-19, אך ניתן למצוא את פירוש המושג "שם" כהתגלמות קיום האל אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל. חז"ל שאפו לבטא את ה"אימננטיות המרוממת של האל בעולם", כלומר, את הטרנסצנדנטיות המוחלטת של האל ואת אי-יכולתה של האנושות להתקרב אליו באופן חומרי. הם ביקשו לעשות זאת בלי לחלל את קדושת האל בדימויים אנתרופומורפיים, ומשום כך אימצו את המושג "שכינה" לתיאור נוכחות האל. כך, היו אלה כבר התרגומים הארמיים שתיארו את י־הוה כמי שמשרה את שכינתו במקום זה או אחר, ולאו דווקא שוכן בשמים או בארץ.

את הקשר בין שם האל כפי שהוא מתואר בביטוי הדבריימי ובין רעיון השכינה של חז"ל אפשר למצוא בתרגום אונקלוס, המתרגם את ששני הביטויים הדברימיים, "לשכן שמו" ו"לשום שמו" כ"מקום שבו בחר י־הוה להשרות את שכינתו"^[15].כך לדוגמה אונקלוס מתרגם את המחצית הראשונה של הפסוק בדברים יב:יא:

וִיהֵי אַתרָא דְיִתרְעֵי יוי אֲלָהֲכוֹן בֵיה לְאַשׁרָאָה שְׁכִינְתֵיה תַמָן לְתַמָן תַיתוֹן יָת כֹל דַאֲנָא מְפַקֵיד יָתְכוֹן.^[16]

יש שני טעמים אפשריים לתרגום הזה של אונקלוס (ובעקבותיו גם התרגום המיוחס ליונתן) לנוסחת ריכוז הפולחן:

1. המתרגם ראה קשר בין הפועל "לשכן" ובין המילה "שכינה", משום ששניהם נגזרים מהשורש שכן.^[17]
2. המתרגם העניק למילה "שֵׁם" בספר דברים פירוש אנכרוניסטי על סמך הביטוי שטבעו חז"ל כתחליף לשם המפורש – "השם".

ואולם, אונקלוס לא ראה בהתגלמות האל המתוארת בנוסח החוק הדברימי ממשית פחות מן ההתגלות בסיני, או נשגבת פחות מבכל מקום אחר או בכל תקופה אחרת. ואכן, הוא משתמש במילה "שכינה" לתיאור נוכחותו של האל בשמיים (דברים ג:כד; ד:לט) ובארץ (דברים כג:טז), במשכן (שמות כה:ח) ובתוך עמו (שמות לג:יד).^[18]

לפיכך, אף שבהחלט ייתכן שהפרשנות המחודשת שהעניק אונקלוס למילה "שם" בביטוי הדברימי ובחירתו במילה "שכינה" היו הצעד הראשון לקראת ראיית ה"שם" בדברים כהתגלמות ממשית של האל, ודאי שחז"ל לא דגלו בתיאולוגית השם. הבשלת תפיסה פרשנית זו אירעה רק בנוכחות הריאליזם הנומינלי (ממשי) של מבקרי המקרא במאה ה-19.

תרגום השבעים והתורה השומרונית: שני הביטויים זהים

נשוב לספר דברים: האם תפיסתם של מנסחי תיאולוגית השם, שלפיה שמו של י־הוה "שוכן" במקדש, עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של ספר דברים, עם רעיונות במקרא כולו, עם מחקר היסטורי על הפסוקים, ועם הנתונים ההשוואתיים שבידינו? כפי שראינו, בדברים יב:כא ויד:כד משמשות המילים "לשום שמו שם" כביטוי נרדף לביטוי "לשכן שמו שם". כך גם במלכים א ט:ג; יא:לו; יד:כא; ובמלכים ב כא:ד, ז.

למעשה, בנוסח השומרוני של התורה המילה "לשכן" באה בכל המופעים של שני הביטויים. תרגום השבעים אף הוא, מתרגם את המילה "לשכן" כמו את המילה "לשום", במילה היוונית epiklēthēnai, שמשמעה "להיקרא", כלומר, להיקרא בשם.^[19] הדבר מלמד כי סופרי המקרא המאוחרים והמתרגמים המוקדמים הבינו את שני הביטויים ("לשכן שמו" ו"לשום שמו") במשמעות זהה. נוסף על כך, תרגום השבעים אינו מתרגם את השורש שכ"נ למילה היוונית skēnoō, שמשמעה "לשכון",^[20] ואף אינו בוחר במילה היוונית kurios, "אדון", לתרגום המילה "שֵׁם".

מדוע בחרו סופרי המקרא המאוחרים, תרגום השבעים והנוסח השומרוני לתרגם את המילה "לשכן" כמו המילה "לשום"? התשובה מתבהרת באמצעות השוואה לביטוי מקביל באכדית.

ביטוי שאול מאכדית

בעברית מקראית, השורש שכן בבניין קל משמעו "לדור". לעומת זאת, באכדית, הפועל שַכָּנֻּ (shakanu; בבניין קל, G-stem), שמוצאו זהה, משמעו "לשים, למקם" (זהו פועל פעיל יוצא שמשמעו זהה לשורש העברי שים).^[21]

זאת ועוד, באכדית קיים ביטוי שחלקיו העיקריים זהים לביטוי המקראי "לשכן שמו שם" – שֻמָ שַכָּנֻ (shuma shakanu). באכדית, משמעות הביטוי "לשים שֵׁם", זהה למשמעות הביטוי העברי. הביטוי רווח מאוד בספרות המסופוטמית. הוא מופיע על גבי מצבות ניצחון, במכתבים, בכתובות על גבי מבנים, ואף בשירים.

הביטוי מוכר ביותר בשל השימוש שנעשה בו במסורת המונומנטים המלכותיים המסופוטמית, המשתמשת בכתיבת שמו של אדם על בניין, על מנחה או על מצבה, כבסיס לתביעת בעלות על החפץ (או על התחום שהוא מסמן). עם הזמן התרחבה משמעותה של המילה האכדית שֻמָ (shuma, שֵׁם) והיא החלה לייצג את הכתובת כולה (ולא רק את שם המלך). הביטוי שֻמָ שַכָּנֻ (shuma shakanu) החל לייצג לא רק את פעולת הכתיבה על גבי המצבה, אלא גם את פעולת הצבתה.

בהרחבה, הביטוי שֻמָ שַכָּנֻ (shuma shakanu) קיבל גם משמעות של תביעת בעלות על שטח המסומן בידי המצבה, או אף לקניית שם הודות למעשי הגבורה המתוארים על גבי מצבה. כך לדוגמה, המלך יחדון-לים ממארי (1830 לפני הספירה בקירוב) מדווח על הצבת מצבת ניצחון על רכס הרי נור כדי לפרסם את נצחונו בקרב:

אך יחדון-לם בן יגיד-לם, המלך אמיץ הכוח, שור בר בין מלכים, צעד לחוף הים בחיל ובעוז. לים הגדול הקריב קרבנות מלוכה רבים, וצבאו טבל במימי הים הגדול. להרי הארזים והאשכרוע חדר... והקים שם מצבה, שם שמו (shu-mi-shu ish-ta-ka-an) ופרסם את כוחו.^[22]

עבדיחבה, מלך ירושלים הכנעני בן המאה ה-14 לפני הספירה, השתמש בביטוי זה כדי להזכיר לאדונו המצרי כי מחובתו לספק לו סיוע צבאי (מכתבי אל-עמארנה, EA 287 60-63):

הנה מלכי השכין את שמו (sha-ka-an MU^[23]-shu) בארץ ירושלים לעולם. לכן איננו יכול לעזוב את העיר ירושלים!^[24]

ראיות השוואתיות אלו מוכיחות כי הביטוי שנוקט ספר דברים, "לשכן שמו שם", היה ביטוי שגור בעולמו של ישראל הקדום – ובהקשר זה, פירוש השורש שכנ זהה לפועל היוצא האכדי שַכָּנֻ (shakanu), במשמעות של"לשים, להעמיד" – ורחוק ממשמעו העברי "לדור". לסיכום, יש לראות בביטוי הדברימי הנידון אימוץ של ביטוי שנשאל מן האכדית – הביטוי "שֻמָ שַכָּנֻ" (shuma shakanu) שמשמעו "לשים שֵׁם " – ביטוי עתיק יומין שהגיע למקרא מן הספרות המלכותית של מסופוטמיה.

מדוע הפועל "לשכן" נכתב בבניין פיעל?

פרנק מור קרוס (1921–2012) מאוניברסיטת הרווארד הציע שהניקוד של המילה "לשכן" בביטויים אלו בדברים, המלמדת על נטיית הפועל בבניין פיעל, נבחרה בידי בעלי המסורה כדי לתת לביטוי האכדי השאול (מן האכדית שַכָּנֻּ [shakanu; בבניין קל, G-stem], "לשים, למקם") משמעות של פועל יוצא ופעיל, ולבדל אותו מן הפועל העברי המקורי העומד (בעברית מקראית – שכן (בבניין קל), "לדור").^[25]

באופן זה הביטוי "לשכן שמו שם" מבטא רעיון זהה לביטוי העברי "לשום שמו שם" – הביטוי הראשון הוא שאילה של ממש של הביטוי מן האכדית והתאמה שלו; השני הוא תרגום עברי (תרגום שאילה) של הביטוי האכדי. כך גם אפשר להסביר מדוע תרגום השבעים והנוסח השומרוני מתרגמים את הביטוי "לשכן" ואת הביטוי "לשום" באותו ביטוי – אלו אכן מילים נרדפות.

את ההבנה הזו של שני הביטויים שנוקט ספר דברים מחזקת כתובת תל פחריה, כתובת דו-לשונית המתוארכת למאה התשיעית לפני הספירה. הכתובת חקוקה על גבי פסל בזלת של המלך הדד-ישעי בגודל טבעי, ומופיעה בשתי שפות, אכדית וארמית קדומה (ארמית קדומה, כמו עברית, היא שפה שמית צפון-מערבית), ולפיכך אפשר להיעזר בה רבות. היות שארמית קרובה מעט יותר לעברית, אפשר לראות בכתובת שהביטוי האכדי שֻמָ שַכָּנֻ (shuma shakanu) מיתרגם שוב ושוב למקבילה השמית הצפון-מערבית של הביטוי העברי "לשום שמו שם". נסתפק בדוגמה אחת:

ומי שיבוא אחרי, אם ימוט הבניין לנפול, יקימהו, ישים שמי בו (בארמית: "ושמים לשם בה" [wshmym lshm bh] // באכדית: shumima lishkun).^[26]

לסיכום, שני הביטויים המופיעים בספר דברים נרדפים, ושניהם נגזרים מן הביטוי האכדי שֻמָ שַכָּנֻ (shuma shakanu), "לשים את השם". אחד מהם הוא שאילה ישירה מן האכדית – "לשכן שמו שם" – והשני הוא תרגום, "לשום שמו שם". מקור שניהם בנוהג המלכותי להקים מצבות ולחקוק עליהן כתובות.

משמעותו של הביטוי שֻמָ שַכָּנֻ בחוק ריכוז הפולחן בדברים

במסורת המסופוטמית, הביטוי האכדי שֻמָ שַכָּנֻ (shuma shakanu) ייאמר תמיד מפי המלך. גיבור בן מלוכה "שם שמו" כדי לפרסם את מעשי הגבורה שלו בעולם. "שימת השם" (גם השם ממש, אולם גם, בהרחבה, שימת הכתובת כולה) על גבי פסל, על מצבה, על בניין או על מנחה, והצבתם ברשות הרבים, נעשתה כדי להביא לידיעת העולם את גודל מעלליו וגבורתו של הגיבור המלכותי.

הסרת שם המלך הייתה בגדר חילול רצונו המקודש של המלך המנוח. לדוגמה, מצבת הזיכרון של שלמנאסר הרביעי (782–773 לפני הספירה), שהוקמה כדי להנציח את מעשה ההקמה של עיר חדשה במדבר (התגלתה בתל אבטה), מודיעה:

ואשר למצבתי (na₄.na.rú.a) בל תסירו אותה ממקומה ובל תניחוה במקום אחר. לא תשימוה בבית תועבה, לא תנתצו אותה, לא תכסוה באדמה, לא תטילוה למים, לא תטחוה בזפת, לא תשרפוה, לא תמחו את שמי מן הכתב (mu.sar la ta-pa-šiṭ)... והאיש אשר ישלח ידו בכתובת או בשמי (MU-ia), מי יתן ולא יחוסו עליו האלים הגדולים אשור, שמש, מרדוך (ו) הדד, עד אשר יאבד כליל!^[27]

תפיסה זו של חשיבות השם הכתוב וחומרת ההשלכות של הסרתו מהדהדת בנאמר בדברים יב:א–ג:

^{דברים יב:ב} אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. ^יב:ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.

כפי שנוכחנו לראות, מחיית שמו של אדם (כלומר, כתובת) ממצבה הייתה שקולה לתביעת בעלות על המצבה (או על מעשי הגבורה, על המבנה או על חבל הארץ שסימנה המצבה). אלו המעשים שישראל מצווים לעשות בדברים יב:א–ג, באמצעות הסרת שמות אלוהי כנען מן המצבות הניצבות באתרים הקדושים להם.

לאחר מחיית שמות אלוהי כנען, השקולה לשלילת בעלותם על אתרי פולחן אלו ועל חבלי הארץ שהם מסמנים, יש לכתוב את שם האל החדש, י־הוה, במקום המוקדש לו. בזירה הפוליטית האנושית, פעולות מעין אלו משמשות כהצהרה כי המלך החדש תובע חזקה על חבל הארץ או על הישגי קודמיו. המעשים שספר דברים מצווה עליהם, וביניהם המשימה "לשים את השם", משמשים אף הם כהצהרה כזו.

ההצהרה של ספר דברים: י־הוה כמלך מנצח

קריאת הביטוי הדברימי "לשכן שמו שם" על רקע הראיות מן האכדית מאפשרת לנו לתרגם את נוסחת חוק ריכוז הפולחן באופן מדויק יותר, וחשוב מכך, להבין מה הייתה כוונתם של מחברי המקרא כשנקטו בו.^[28]

כאן למשל מציג המחבר המקראי את י־הוה כגיבור מלחמה:

^{דברים ד:לז} …וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. ^ד:לח לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

כאשר סופר דברים מתעד את ציווי י־הוה "כך וכך תעשו במקום אשר אבחר לשכן את שמי שם", הוא שוזר בדברים רמז למנהג הקמת המצבות המלכותיות הנוהג זה אלפי שנים, וכך פונה אל ההקשר והרקע התרבותי המוכרים לשומעים. המלך המנצח הוא שתובע את נאמנותם; שליט האזור החדש הוא שמעניק לישראל את ארצם. כפי שעשו המלכים הגדולים וגיבורי המלחמה מן ההיסטוריה ומן האגדה המסופוטמית, כך גם י־הוה מצהיר כי "שמו" מצוי בארץ המובטחת, ובייחוד במקום הפולחן היחידי של ישראל.

בשונה מתיאוריות קודמות, מידע זה מאפשר לנו להבין כי הביטוי הדבריימי אינו מעיד על התפתחות תפיסת הנוכחות האלוהית, ולא על "תיקון דבריימי" שחל בפסוקים הללו. במקום זאת, סופרי דברים מנצלים ביטוי מוכר מרחבי עולמם כדי להדגיש את ריבונותם של י־הוה ושל בריתו, ואת תהילתם שקנו להם בזכות הניצחון.