מזרח הקדום, ספרות

מגילת אסתר מסבירה כי שמו של חג הפורים נגזר מן הפור, הוא הגורל שהטיל המן כדי לקבוע באיזו יום יש לצאת במתקפה על היהודים. השם "פורים" קדום לסיפור הגורל של המן, וייתכן שמקורו בחג אשורי נשכח שבו נבחר שמה של השנה החדשה באמצעות פּוּרֻ.

ספר דברים מתייחס לאתר הפולחן המרכזי כמקום שבו י־הוה בחר "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". זהו ביטוי יוצא דופן לתיאור מהותו המופשטת – ההיפוסטזיס – של י־הוה במקדש. ביטוי מקביל המצוי בכתובות אכדיות רבות סותר פרשנות זו ומספק תיקון חשוב לאופן שבו ניתן להבין את הנאמר בספר דברים.

קריאת ספר דברים לאור חוזי ברית מהמזרח הקדום מלמדת שמצוות אהבת ה' משלבת רגש ומעשה כאחד. כמו כן אנחנו למדים מתוך זאת על טיב אהבת ה' לעמו ישראל, כפי שהיא מתוארת בספרי הנביאים ובפירושי חז"ל לשיר השירים.

באפוס גילגמש, אוּתְנַפִּישְׁתִים מספר לגילגָמש את סיפור המבול הגדול ומתאר כיצד הוא שרד אותו. חוקרים רבים החזיקו בדעה כי סיפור זה הוא מקור התיאור המקראי של נח והמבול. אולם ניתן לטעון בבטחה שסיפור קדום עוד יותר, אפוס אַתְרַחַסִיס, עליו מתבסס סיפור גילגמש, הוא המקור לסיפור המבול המקראי.

לממלכת ישראל היתה ברית ווסלים עם אשור שחייבה אותה לאהוב את המלך אשורבניפל. "אהבה" זו כללה דרישות משפטיות וכן סעיף עונשין. ההקשר הזה מסביר היטב את הציווי על ישראל "ואהבת את ה' אלוהיך" המופיע בספר דברים, אולם מה בדבר אהבת ה' לישראל?

במזרח הקדום נכתבו קינות גם על מנת להתאבל על חורבן שכבר התרחש, וגם על מנת למנוע חורבן עתידי. איזה מסוגי קינות אלה היה מוכר למחברי מגילת איכה?