לאהוב את אלוהים מעבר לאופן שבו אוהבים את אשורבניפל

הברית בספר דברים

ספר דברים מתאר את היחסים שבין אלוהים ועם ישראל כיחסים פוליטיים, המתאפיינים בברית. הברית בין אלוהים ואדם בספר דברים מבטאת התחייבות בשבועה למחויבות הדדית, המבוססת על שבועתו של ה' לישראל ועל דבקותו של עם ישראל במצווֹת ה'. ברוח זו, התגלות ה' לישראל בהר סיני היא טקס כריתת ברית:

^{דברים ד:יג} וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.

על ישראל לשמור על תנאי הברית:

^ד:כג הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

האל יקיים בתורו את הבטחתו בברית להגן על העם ולברכו.

^ז:ט וְיָדַעְתָּ כִּי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים: הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר.

ספר דברים וחוזה הווסלים של אֵסַרְחַדּוֹן

מזה זמן רב מכירים החוקרים בקיומן של מקבילות בולטות בלשון, במבנה, ובנושאים בין מבני הברית המקראיים ובין חוזים פוליטיים במזרח התיכון הקדום. הדמיון בין מאפייני הברית בין ה' ובין עם ישראל בספר דברים ובין חוזי הווסלים הנאו-אשוריים באלף הראשון לפני הספירה בולט במיוחד. חוקרים כתבו על הנושא באתר זה בעבר.^[1]

מבנה

המבנה של ספר דברים מפגין דמיון בולט לחוזה הווסלים של אֵסַרְחַדּוֹן, שבו הוא מצווה על הווסל הכפוף לו להיות נאמן לאשור ולאהוב את בנו ויורשו לעתיד, אשוּרבַּניפַּל. שני המסמכים כוללים:

• הקדמה
• מבוא היסטורי (המציג את הצדדים, את האמנה ואת העדים)
• מניית דרישות החוזה
• תיאור הקללות שיחולו במקרה של הפרת החוזה

לשון ונושא

בנוסף, לשונן של שתי הבריתות דומה למדי. הטקסטים משתמשים בין השאר בלשון דומה לתיאור הקללות שיחולו על המפרים אותם: ^[2]

לשון ונושא: הנחלה לדורות הבאים

נוסף על כך, הן חוזה הווסלים של אסרחדון והן ספר דברים דורשים שמקבלי הברית יעבירו את תנאיו לצאצאיהם:

לשון ונושא: לאהוב מלך/ אל שלא פגשת מעולם

בנוסף, הן חוזה הווסלים של אסרחדון והן ספר דברים דורשים שהחותם על החוזה "יאהב" את הצד הריבון בחוזה "בכל לבבו", וישרת אותו בנאמנות לאורך זמן.

ספק אם לווסלים של אסרחדון הייתה אי-פעם אפשרות לפגוש את אסרחדון או את בנו אשורבניפל (שאותו, לפי דרישת אסרחדון, יש "לאהוב"). אי לכך, סביר להניח כי לפחות חלק מן האוכלוסייה לא הרגיש כי ביכולתו לאהוב את הריבונים הפוליטיים הללו. הוא הדין גם לגבי תחושותיהם של חלק מעם ישראל לגבי הריבון – אלוהיהם. האם ניתן לצפות מכל עם ישראל לאהוב אל שמעולם לא ראו או שמעו? אם לא, מדוע ספר דברים דורש את הבלתי ניתן להשגה?

האשורולוג האמריקאי, וויליאם  מוראן (1921–2000), שלימד שנים רבות באוניברסיטת הרווארד, טען את הטענה המכוננת הבאה:

לאור הקבלות שכאלו בין חוזים אשוריים ובין ספר דברים, ניתן להיות בטוחים, למעשה, כי חוגי האסכולה הדברימית היו מודעים לפרקטיקה האשורית של תביעת שבועת אמונים מן הווסלים, שמבוטאת במונחים של אהבה. ^[3]

אהבתו המעשית של הווסל

חשוב לציין שהציווי "לאהוב" את ה' חוזר שש פעמים בספר דברים (ו:ה; יא:א, יג, כב; ל:טז,כ), אך אינו מופיע בשום מקום אחר בחומש. לאור העובדה שספר דברים נכתב ברוחו של חוזה ווסלים אשורי, ייתכן שציווי זה "אינו כרוך בתגובה רגשית כלשהי כלפי האלוהות." תחת זאת, בדומה לציווי אסרחדון לאהוב את אשורבניפל, הציווי לאהוב את ה' "כרוך בקיום מצוותיו...הוא משקף את 'חובת הווסל כלפי הריבון.'"^[4]  נוכל להתייחס לסוג זה של אהבה כאל "אהבה מעשית", מונח משפטי המתאר את התחייבותו של עם ישראל לציית לאלוהים ואת התחייבות הווסל לציית לאסרחדון.

האופי המעשי, הביצועי, של האהבה הזו בספר דברים מודגש בכך שבכל פעם בה מוזכר הציווי על ישראל לאהוב את ה', מצטרף אליו ציווי לפעול באופן כלשהו:

• לאהוב את ה' ולעבדו

^{דברים י:יב} ...וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

^{דברים יא:יג} ...לְאַהֲבָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

• לאהוב את ה' ולשמור את חוקיו ומצוותיו

^{דברים יא:א} וְאָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו כָּל הַיָּמִים.

• לאהוב את ה' וללכת בדרכיו

^{דברים יא:כב} לְאַהֲבָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.

בדומה לכך, בחוזה הווסלים של אסרחדון, הפקודה לאהוב את הריבון כרוכה בשורה של פעולות, שהחשובה בהן היא להעביר את תנאי הברית אל בניו של בעל החוזה, ולדבר בשבחם של המלכים (אשורבניפל ואסרחדון).

אהבתו האנתרופופַּתית של ה' לעם ישראל: רגשית או משפטית?

האם בדומה לכך גם אהבתו של ה' לישראל היא מונח משפטי? מצד אחד, בכל פעם שספר דברים מציין כי האל אוהב את עם ישראל, הוא גם מציין את מעשיו למען עמו או את הבטחותיו לעשות דבר מה לטובתו. בשל אהבתו של האל לעמו, הוא הוציא את בני ישראל ממצרים (דב' ד:לז); האל אוהב את ישראל ולכן הוא מבטיח לברך את יבוליו ולהרבות את אוכלוסייתו (ז: ז–ח, יג). כלומר, גם אהבתו של האל היא מעשית ומלווה בפעולה.

 מצד שני, כמה תיאורים אנתרופופתיים^[5] של אהבת ה' רומזים כי יש באהבה שמיימית זו דבר-מה גדול, מעל ומעבר לפעולה בלבד.  לדוגמה:

^{דברים ד:לז} וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם.

נראה שהפסוק גורס כי תחושת האהבה של האל לאבותיהם של בני ישראל היא שהובילה אותו לבחור בהם להיות לו לעם, אולי אפילו במקום עמים אחרים שלא אהב. ז'קלין לפסלי מתארת דוגמה משכנעת יותר של פסוקים המשתמשים בבירור בשפה רגשית לתיאור אהבת האל כחיבה, כמיהה והשתוקקות:

^{דברים ז:ז} לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְ־הוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. ^ז:ח כִּי מֵאַהֲבַת יְ־הוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְ־הוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה… ^ז:יג וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…

לפסלי מסבירה כי השורש חש"ק, המתאר את אופי אהבתו של האל בקטע זה, מופיע במקומות אחרים במקרא "במשמעות של אהבה מלאת חיבה, כמיהה, השתוקקות או געגועים, לעתים בעלי הקשר מיני (בראשית לד:ח; דברים כא: יא), אולם תמיד בעלי מימד רגשי." כך, מסכמת לפסלי, "מקורה של אהבת ה' לישראל נמצא בחיי הרגש של האלוהות."^[6]

ג'ון לונסון מסכם נקודה זו:

אם הפועל המופיע בדברים ז:ז נושא משמעות זהה להופעותיו בפסוקים אחרים, ניתן להיווכח כי לצד מחויבות הריבון לצד המשפטי של הברית, יש באהבת האל לישראל גם מאפיין של תשוקה שניתן להשוות לארוס המיני האנושי.^[7]

החשיבות הלא אינטואיטיבית של האהבה האנתרופופַּתית של ה'

מחקרים בפסיכולוגיה של הדת הראו ששימוש באנתרופומורפיזם (האנשה צורנית) ובאנתרופופַּתיה (האנשה רגשית) הוא חרב פיפיות. מחד גיסא, בני אדם מציירים את האל בדמיונם כבעל תכונות "טבעיות" (כגון אהבה) כדי שהם יוכלו לחוש כאילו הם מבינים את האל.^[8] כך, מדגים טרנס פרטהיים, התנ"ך משתמש באותה שפה לתיאור רגשות אנושיים ואלוהיים, ובכך מראה שיש דמיון מסוים בין בני האדם לאל.^[9] מאידך, האנשת האל מפחיתה בחשיבות ההבדלים בין ה' לבין כל מה שאינו אלוהי. כפי שציינו ג'סטין בארט ופרנק קייל:

רעיונות דתיים מתקבלים בהרחבה אם הם (א) סותרים חלק מהאינטואיציות השכליות ביחס למאפייני הדמויות בתוך קטגוריות האונטולוגיות שלהן; ובאותו זמן הם (ב) דבקים בעיקרן של האינטואיציות הללו.^[10]

כך, למשל, התיאור האנתרופומורפי של האל הנוטה את ידו כדי לגאול את ישראל ממצרים, מעורר דימוי של הצלה שגיבור אנושי עשוי היה לבצע. אולם, ייצוגו של האל הפודה ומושיע עם שלם ביד אחת ויחידה, מדמֶה פעולה שהיא מעבר ליכולת אנוש.

אם נחזור לספר דברים, העמדת האהבה האלוהית והאהבה האנושית זו לצד זו, פועלת לפי אותו הגיון. מצד אחד, האנתרופופַּתיה שופכת אור על הדמיון שבין האהבה האנושית והאלוהית – שתיהן מתבטאות דרך עשייה. מצד שני, ייתכן שבניגוד לאינטואיציה, האנתרופופַּתיה מדגישה גם את השוני שבין אהבתו השמיימית של האל ובין האהבה האנושית של עם ישראל. אהבת האל ניתנת בחינם ובלהט שאינו תלוי בדבר, בשונה מאהבת ישראל אליו. אדרבה, האל חייב לצוות על בני ישראל לנקוט פעולות שיביעו את אהבתם. כלומר, למרות שספר דברים משתמש במילה "אהבה" הן לתיאור אהבת ישראל לה' והן לתיאור אהבת ה' את ישראל, התורה מבדילה בצורה ברורה בין שתי צורות האהבה הללו.

אהבתו החושקת של אלוהים: מודל לשאיפה

האם ההבדל אכן כזה מוחלט? האם באמת אין מרכיב רגשי בצווי התורה לאהוב את ה'? אני טוען כי לאור התפקיד שמשחקות ההאנשה הצורנית והרגשית בהדגשת הדמיון שבין המציאות האנושית והאלוהית, תיאור אהבת האל בספר דברים כתשוקה, נועד להשפיע על אהבת עם ישראל לאלוהיו. לכל אורך התנ"ך, עם ישראל נקרא לחקות את האל.

בעשרת הדברות למשל, מצֻווה העם לנוח ביום השבת, כי בו שבת אלוהים (שמ' כ:י). בספר ויקרא, תובע האל מעמו להיות קדושים מפני קדושתו שלו: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (יא:מה). לא מפתיע אפוא כי גם כאן, עם ישראל מצֻווה להידמות ברגשותיו לאלוהים – לאהוב את האל כפי שהאל אוהב את ישראל. אם כן, הציווי לאהוב את ה' אינה פקודה פשוטה לציות, אלא גם ציווי לשאוף להיות כאלוהים. זהו ציווי להרגיש כפי שהאל מרגיש.

עם זאת, כפי שציינו לעיל, ההאנשה גם מדגישה את ההבדלים שבין המציאות האנושית לבין זו האלוהית. במקרה זה, ספר דברים מכיר בכך שאהבתו של ה' ניתנת בחינם ובלהט ללא סייג, שלא כאהבת אנוש. לאור מסקנה זו, הצגת אהבתו המשתוקקת של ה' לישראל אל מול המצווה הניתנת לישראל לאהוב את האל פועלת כדי להציב את האהבה השמיימית כמודל שיש לשאוף אליו.

אם נניח רגע את הרגשות בצד, על פי החוק, חייב עם ישראל "לאהוב" את ה' באמצעות פעולותיו (בנאמנות אליו ובהליכה בדרכיו), ממש כשם שה' "אוהב" את ישראל בפעולותיו (דרך גאולה והגנה עליהם). אולם, בתארו את אהבת ה' לישראל  כתשוקה, ספר דברים מציע לישראל גם הבטחה לשלמות. הטקסט מבטיח לקהלו כי דרך חיקוי אהבתו המעשית של ה' – באמצעות מעשים של אהבה – עם ישראל יחווה בתמורה חוויה דומה לפאתוס השמיימי שאותו מפגין ה'. ישראל יגיע לדרגת אהבת ה' בכל לבבו ובכל נפשו.