משכן, קורבנות, ויהדות: רמב"ם מול רמב"ן

חלק ניכר מספר שמות מוקדש לבניית המשכן.^[1] אלוהי ישראל מצווה על משה לבנות משכן וכלים מחומרים יקרים ולהציב את המשכן בלב מחנה ישראל.^[2] מה הייתה תכליתו של המשכן הזה? רמב"ם (משה בן מימון, 1204-1138) ורמב"ן (משה בן נחמן, 1270-1194) מציגים שתי גישות שונות בתכלית בתשובה לשאלה הזו.

על מנת לעמוד על טיבה של מחלוקת זו, אפתח בהסברים השונים שהם מציעים לנושא מהות הקרבנות.

הקורבנות – רמב"ם מול רמב"ן

עבור רמב"ם הקורבנות היו בסך הכל מכשיר שמטרתו "לגמול" את בני ישראל מעבודת אלילים. לדבריו, הקורבנות אינם חלק מן התכנית האידאלית של אלוהי ישראל לעמו. אלא, השלב הפרימיטיבי שבו היו נתונים בני ישראל היוצאים ממצרים "הצריך" את ה' לתת את הקורבנות כמצווה:^[3]

והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי־חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵׁרוּת אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת־חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו (מורה נבוכים חלק ג פרק לב).^[4]

יתרה מזאת, רמב"ם גם סובר כי פרטי הקורבנות השונים, כגון סוגי הבהמות הכשרות לקורבן, הם פשוט דרכו של אלוהי ישראל להרחיק את עמו מן החברה האלילית שבה היה שרוי:

כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושונאים רועי צאן... כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים. לכן קראו לשדים שעירים.^[5] תפישה זאת הייתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא יז:ז). לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי־חיים. כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צוינו להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א:ב) (מורה נבוכים חלק ג פרק מו).^[6]

רמב"ם ממשיך בקו הזה וטוען כי דיני הקורבנות היו יעילים בשעתם במלחמה נגד אמונות אליליות. מטבע הדברים, אף שהדינים הללו קוימו ככתבם כל עוד המקדש עמד על תילו, עם הזמן ועם השינויים החברתיים הם לכאורה הלכו ואיבדו מערכם.

רמב"ן דחה בתקיפות את הטענה הזו בפירושו לתורה (ויקרא א:9):

והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה, על נקלה יעשו שולחן י"י מגואל, [יש לשער] ש[מטרת הקרבנות] איננו רק להוציא [אמונות שקר] מלבן של רשעים וטפשי עולם...^[7]

במקום זאת, רמב"ן טען שלקורבנות היה ערך פסיכולוגי (היבט שהיה יכול להתקבל גם על דעת רמב"ם) ובאפן מהותי יותר, גם טעם קוסמי־תיאולוגי.

חטא גן עדן – רמב"ם מול רמב"ן

תפיסת הקורבנות של רמב"ן קשורה באופן בו הוא מבין את ההיסטוריה האנושית, ובפרט את חטא אדם וחווה. לדעת רמב"ן, חטא זה שיבש את הסדר הקוסמי של היקום.^[8] בשפה קבלית, "החטא הקדמוני"^[9] ניתק בין ספירת השכינה וספירת התפארת.^[10] בראש ובראשונה מצוות התורה הן "צורך גבוה" (כלומר צורך אלוהי) ונועדו להשיב את הסדר הקוסמי על כנו.

גם כאן מתגלה ניגוד חריף בין רמב"ן לרמב"ם. לפי רמב"ם אין לקרוא את התוכן הגלוי של הסיפורים בתחילת ספר בראשית פשוטו כמשמעו, ואין הוא נועד למסור לנו את התהליך ההיסטורי הממשי של היווצרות היקום.^[11] סיפור הבריאה בא ללמדנו, באופן סמוי, את העקרונות, "מעשה בראשית";^[12] ואילו סיפור אדם וחווה בגן עדן הוא משל למצב האנושי (מורה נבוכים חלק ב פרק ל).

רמב"ם עצמו נמנע מהצגה מפורשת של הגישה הזו,^[13] אולם הרב יוסף קאפח (2000-1917), המתרגם והמסביר הגדול של רמב"ם, חבר בית הדין הרבני בירושלים (שלא ניתן לחשוד בו כ"טרף" אקדמי!), מבהיר את שיטתו:^[14]

ורבינו [רמב"ם] הביא רק הטעם המציאותי [מדוע נשים מדליקות נרות שבת]... והתעלם מכל לשון המדרש, בהתאם לשיטתו שכל אותו התיאור של אדם וחוה והנחש בבראשית ב', הוא מונחים אליגוריים וכמו שכתב במו"נ חלק ב', פרק ל, ולא חוה האשה הטבעית היא שגרמה מיתה לאדם [כלומר למין האנושי?], עיין שם.^[15]

אצל רמב"ם אין מקום ל"נפילה", חטא קדמון או חריגה קוסמית כלשהי ועל כן ל־ה' אין צורך כלשהו להשיב ימים לתיקונם.^[16] אלוהיו של רמב"ם הוא ישות טרנסצנדנטית, כלומר מופשטת וחיצונית לחלוטין לעולם החומר; כפילוסוף דתי, האתגר היסודי שהוטל לפתחו היה להסביר את הקשר שבין האל המופשט הזה להיסטוריה של העם היהודי ולמצוות התורה.^[17] במילים אחרות האתגר שלו היה "להניע" את "המניע הראשון והבלתי מונע" ("הסיבה הראשונה") של הפילוסופיה האריסטוטלית.

אלוהי הרמב"ן לעומת זאת הוא ישות אימננטית, נוכחת בעולם, ולה צרכים שרק העם היהודי יכול למלא.^[18] האתגר של רמב"ן הוא לקשר בין "המניע המונע ללא הרף" (בניסוחו של השל) ל־ה' שברא את היקום.

ההשלכה על תפיסת הקורבנות

החלוקה הרעיונית הזו מסבירה את תגובתו החריפה של רמב"ן לתפיסת הקורבנות של רמב"ם. לפי רמב"ם ל־ה' אין צורך כלשהו בקורבנות או במזבחות; הם נועדו לרווחתה של האנושות. לעומת זאת אצל רמב"ן, כפי שעולה מפירושו לויקרא א:ט, עבודת הקורבנות ממלאת תפקיד חשוב בסיפוק "צורך גבוה", כפי שעולה מפירושו לויקרא א:ט:

ועל דרך האמת: יש בקרבנות סוד נעלם.^[19]

בהמשך פירושו רומז רמב"ן על הסוד ההוא, כלומר שהמשמעות הנסתרת של הקורבנות היא סיפוק צורך אלוהי. ^[20]

תכלית המשכן - שיטת רמב"ן

אחרי כל ההקדמה הזו הגיע הזמן (סוף סוף) לשאול, לשם מה נועד המשכן? לא אשגה אם אומר שהגישה שמציג רמב"ן בנושא היא הגישה השלטת בתפיסה הדתית המקובלת בימינו.^[21] ראשית נתבונן בעמדתו המפורשת, כפי שמופיעה בביאורו לפסוק הבא:

^{שמות כט:מו} וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיהֶם.

רמב"ן כותב:

...יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה,^[22] אבל הוא כענין שאמר הכתוב: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט:ג), ואמר יהושע: "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז:ט)...^[23]

המילה משכן נגזרת מן השורש ש.כ.ן., כלומר להתגורר, להיות נוכח.^[24] לפי רמב"ן ה' חפץ לשכון בכל העולם, אבל ישנו מקום בו הוא צריך לשכון יותר משאר המקומות - בקרב בני ישראל, ומסיבה זו נצרך להוציא את עמו ממצרים. כך למשל הסביר הרב ליכטנשטיין ז"ל, על בסיס דברי חז"ל, את דברי רמב"ן:

הקב"ה רצה לשכון בעולם באופן כללי, אך רצה לשכון במקום אחד יותר משאר המקומות, הן מבחינה חברתית - בעם ישראל, והן מבחינה גיאוגרפית, בארץ ישראל ובמקדש. הפסוק מסביר כי בשל רצון זה של הקב"ה, היה צורך לגואלם ממצרים שכן הקב"ה לא יכול לשכון בתוכם בעודם משועבדים ושרויים במ"ט שערי טומאה.^[25]

הרעיון של־ה' יש "צרכים" (גם ללא הסתייגות של "כביכול") לא יפתיע את מרבית הקוראים – אות לכך כי הקבלה והחסידות חלחלו עמוקות אל תוך המחשבה היהודית בדורנו.^[26] אברהם יהושע השל מייחס את התפיסה הזו לבית מדרשו של רבי עקיבא ומוצא לה התנגדות בבית מדרשו של רבי ישמעאל.^[27] אם אכן כך הם הדברים ואם לאו, לרמב"ן ולהולכים בדרכו ודאי יש סימוכין מובהקים בחז"ל.^[28]

קיצור תולדות האנושות לרמב"ם

כדי להבין לאשורה את תפיסת המשכן של רמב"ם עלינו להתבונן בדרך שבה הבין את הסיפור ההיסטורי של עם ישראל.^[29] לשיטתו הברית של ה' ואברהם כללה רק את התכלית העיקרית של התורה – הידיעה שהאל קיים, שהוא אחד ויחיד ושהוא חסר גוף. צאצאיו של אברהם לא עמדו איתן במבחן שעבוד מצרים והוכיחו שאין בכוחם להישאר נאמנים לברית הזו.

כדי לממש את הבטחותיו לאבות, ה' שולח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים ולהפוך ל"משה רבינו". משה עושה זאת, קורע את ים סוף ומוביל את בני ישראל למקום ששמו מרה (שמות טז:כב-כו). בשלב הזה אנו פוגשים את אחד ההיבטים המהפכניים ביותר של ספר מורה נבוכים (חלק ג פרק לב).

במרה, כך מסביר רמב"ם על בסיס דברי המדרש, ה' מצווה על השבת ועל "הדינים", כלומר חוקי הסדר החברתי (כל הדיברות של עשרת הדיברות פרט לשלשת הראשונים).^[30] אפשר לומר כי בשיטת רמב"ם תורתו של אברהם הייתה רעיונית־מחשבתית בלבד.^[31] "הציווי הראשון [כלומר במרה] לא כלל דברי עולה וזבח", כותב רמב"ם. המצוות שניתנו במרה היו היסודות של השבת ושל מצוות בין אדם לחברו. במילים אחרות "תורת מרה" הוסיפה על תורתו של אברהם רכיב אמוני נוסף (האמונה בבריאת העולם) וממדים מוסריים.^[32]

יתר החוקים: תוספת מכורח המציאות

גם בפעם השנייה שהם עומדים למבחן בני ישראל נכשלים. משה נעלם על הר סיני ואילו הם בוחרים לבנות עגל למטרות פולחן ומוכיחים שאין בכוחם לעמוד אף בדרישות המינימליסטיות של תורת מרה. במצב הזה ה'"הוצרך" (כפי שכתבו דון יצחק אברבנאל ועובדיה ספורנו מאוחר יותר)^[33] להחזיר את בני ישראל לדרך הישר באמצעות ציווי על עבודת קורבנות וכל המסתעף ממנה: משכן/מקדש, כהנים ולווים, טומאה וטהרה ומועדי עלייה לרגל.^[34]

כל אלו הם רק אמצעים, אשר אין להם תכלית מצד עצמם; כולם חלק מהדבר שרמב"ם מכנה "הכוונה השנייה" של האל, כלומר הם לא היו אמורים להיות חלק מן התורה המקורית שרצה לתת. רמב"ם מדגיש את הנקודה הזו וחותם את דבריו בדרמטיות:

הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה, כמו שציינו. אותו עניין עצמו שאמרו ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: "שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך. אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך, ועולתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאתיך עתודים" (תהלים נ:ז-ט). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו!^[35]

עם הדברים הללו לנגד עינינו, אנחנו יכולים כעת להבין את תפיסת המשכן של רמב"ם.

תכלית המשכן - שיטת רמב"ם

תכליתם של המשכן במדבר ושל המקדש בירושלים מוגדרת בדברי רמב"ם בצורה ברורה למדי (משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק א הלכה א):

מצות עשה לעשות בית ליי'^[36] מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר "ועשו לי מקדש..." (שמות כה:ח).^[37]

לפי רמב"ם עניינם של המשכן ושל המקדש הוא לשמש מקום בלעדי להקרבת קורבנות (בהתאם לטענתו במורה נבוכים ג:מז ש־ה' ביקש לצמצם את עבודת הקורבנות) - הם בוודאי לא נועדו לספק ל־ה' מקום מגורים.

התפיסה הזו של רמב"ם מובעת גם בספר המצוות שלו (מצוות עשה כ):

והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו ית' "ועשו לי מקדש" (שמות כה:ח).^[38]

אין כאן ולו רמז לאמירה ש־ה' ביקש מקום לשכון בו על פני האדמה. בפרק מו בחלק ג של מורה נבוכים מאריך רמב"ם בסדרה של הסברים היסטוריים וחברתיים לדינים רבים של עבודת הקורבנות, המקדש והמועדים. אף לא אחד מהם מוסבר בצורה תיאורגית (כלומר כדרך להשפיע על האל) או רומז על התפיסה שראינו בדברי רמב"ן.

מהאל כלפי האנושות או מהאנושות כלפי האל

לפנינו מחלוקת עמוקה. אם נשרטט זאת בגסות, בעיני רמב"ן וחכמי ישראל שהלכו בדרכו תכלית המשכן (וחלקים רבים אחרים בתורה) היא כביכול להוריד את ה' מטה אל הארץ. אצל רמב"ם לעומת זאת מהותן של כל מצוות התורה היא לסייע לבני האדם לרומם את עצמם כלפי מעלה, "אל השמיים".^[39]

משמעות הדברים הללו היא שעל פי רמב"ם לעבודת הקורבנות אין כלל ערך עצמי, והיא אינה אלא מרכיב אחד בתוך מבנה מורכב של מוסדות התלויים זה בזה; כולם באו במצוות אלוה וכולם בעלי חשיבות במכלול שאנו מכנים "יהדות", אך הם נטולי השפעה כלשהי על העולמות העליונים. הם משקפים את צרכיו של האדם ולא של האל.^[40] כך גם המשכן נועד לענות על צרכינו אנו ולא נוגע לריבון העולמים.