תקרית נדב ואביהוא

הרקע לאירוע

משה ובני ישראל הקימו מעון ארעי לאלוהים במרכז המחנה שלהם במדבר, המשכן. ספר שמות מסתיים בכך ש"כְבוֹד י־הוה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". המשכן הוא אתר הפולחן שנועד להבטיח את הנוכחות האלוהית ולוודא שאלוהים ימשיך לברך את העם ולהגן עליו. קירבה שתספק לעם ברכה והגנה מוגברות. לפני פתיחת שעריו של המשכן מוכתר אהרון, אחי משה, בכתר הכהן הגדול, ולשאר בני המשפחה הבוגרים מוענקים תפקידי כהונה נוספים.^[1]

חלקה הראשון של פרשת שמיני מתאר את תהליך הקרבת העולה במשכן. כדי לבטא את האישור האלוהי לכל הנעשה, ה' שולח אש מן השמיים, המציתה את העצים והקורבן שעל מזבח העולה "ותצא אש מלפני י־הוה" (ויקרא ט:כד). אך מיד בהמשך מתוארת התרחשות של אסון מסתורי:

^{ויקרא י:א} וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְ־הוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ^י:ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ־הוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ־הוָה.

מה היה חטאם של בני אהרון?

הטקסט אינו מבאר את מהות המעשה של שני בני אהרון הגדולים, וגם אינו מספק הסבר לתגובת האל שהתרחשה ללא התראה. חז"ל ופרשני מקרא הציעו מגוון הסברים אפשריים לבעיה, אך המגוון הזה בעיקר מוכיח שאף אחד מן ההסברים אינו מספק.^[2]

מספר פרשנים לאורך הדורות בחרו לפרש את מעשיהם של שני פרחי הכהונה באורח חיובי. פילון האלכסנדרוני הסביר שהבנים נסחפו בהתרגשות בטקס חנוכת המשכן והקריבו קטורת שלא צֻוותה מתוך אותה התלהבות דתית יתירה. ר' חיים בן עטר, מחבר הפירוש "אור החיים" (המאה ה- 17, מרוקו), סבר שהכוהנים הצעירים (שדרגתם היתה נחותה מאחר שהתייחסו אליהם כאל "בני אהרון",  ולא באופן עצמאי כנדב ואביהו), השקיעו מאמצים רבים בקיום טקס פולחני ראוי לשמו. הפעולה עצמה הייתה אמנם בלתי רצויה, משום שלא צוו לעשות כך, אך הכוונה הייתה טובה.

אולם רוב הפרשנים, ממש כרֵעיו של איוב, רואים במות הבנים מעשה ענישה, תוצר של חטא כלשהו שביצעו. חלקם מציינים את העובדה שמייד לאחר הקרבת הקטורת ושריפת נדב ואביהוא, אלוהים מצווה על אהרון שלא ייכנס לעולם לאוהל מועד כשהוא בגילופין (י:ח–ט). סמיכות הפרשות עשויה לרמוז שפרחי הכהונה פעלו כשהיו "שתויי יין" (מדרש ויקרא רבה כ:ט; ומקורות נוספים). בנוסף, הוראת משה לכוהנים, "רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ" (י:ו), עשויה לרמוז לכך שהכוהנים הצעירים היו פרועי שיער (מדרש ויקרא רבה, שם). אפשרות אחרת עשויה להילמד מתוך ההערה בבמדבר ג:ד, שלפיה לנדב ואביהוא לא היו בנים, הרומזת שלכאורה לא קיימו את מצוות פרו ורבו.

רוב המפרשים המודרניים, וגם אחדים מפרשני ימי-הביניים משערים שהאמירה "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ־הוָה" מלמדת שהיה דבר-מה פסול באש שהביאו הכוהנים. ואכן מסופר שזו הייתה "אש זרה", שנלקחה לכאורה ממקור לא ראוי. לדעת רשב"ם (המאה ה-12, צרפת), אסור היה להם להביא אש כלל, אלא הייתה זו זכותו הבלעדית של ה' לספק את האש לקורבן, כפי שמתואר בפסוקים הקודמים, כדי להרשים את בני ישראל באמצעות נס. ניתן למצוא תמיכה להשערה זו בבמדבר ג:ד ו- כו:סא, המזכיר את מותם המשונה של נדב ואביהוא משום שהקריבו "אש זרה" במתחם המקודש.

ואולם פרשנות זו בעייתית לנוכח הקטע בויקרא פרק י שאינו מציין בתחילה שנדב ואביהוא הביאו "אש זרה", אלא "אש" בלבד. היינו מצפים שאם מקור האש היה לא ראוי, או אם באש עצמה היה פגם, הרי היא הייתה מתוארת כ"אש זרה" למן ההתחלה.

ייתכן שמקור הבעייתיות לא היה האש אלא זהות הכוהנים שהביאו אותה. לדברי הפילוסוף והפרשן דון יצחק אברבנאל (סוף המאה ה-15, ספרד), ביום חנוכת המשכן רק הכוהן הגדול היה בעל הסמכות להקריב קטורת וכל קורבן אחר. המשפט הראשון של פרשת "אחרי מות" תומך בפרשנות זו:

^{ויקרא טז:א} וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ־הוָה וַיָּמֻתוּ.

כאן אין אזכור לאש כלשהי, אלא רק לקרבתם של הכוהנים הצעירים "לפני ה'". ויחד עם זאת, אף שסופם הטראגי מרמז שעשו מעשה לא נכון בזמן ו/או במקום הלא נכון, לא נמסר דבר על מהות המעשה השגוי, אם היה כזה.

התרגום המקובל לארמית, תרגום אונקלוס, משנה את משמעות הפסוק בויקרא טז:א, בניסיון ליישב בינו ובין שאר הפסוקים. הפסוק "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ־הוָה" מתורגם "בְּקָרוֹבֵיהוֹן אִישָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ"(בהקריבם אש זרה לפני ה' וימותו).  עמימות הפסוק ניכרת מעצם המאמץ של התרגום ליישב בין הפסוקים השונים ולהסביר את מהות המעשה.

הסטת הזרקור מנדב ואביהוא אל האלוהות

ייתכן שבמקום להתמקד בנדב ואביהוא, שהקריבו אש לפני ה' או התקרבו אל האל בעצמם, עלינו להפנות את המבט אל האל. גם חז"ל מציעים זאת כשהם משווים בין פרשה זו ובין ההפטרה המופיעה בשמואל ב ו; מדובר בסיפור על דוד המלך, המעביר את ארון הברית ממקומו הארעי ביישוב גבעה שמחוץ לירושלים, אל ירושלים, מקומו המיועד של בית המקדש. שני האירועים חולקים קווי דמיון שראוי לתת עליהם את הדעת.

על פי המסופר בשמואל ב, פרק ו, הארון הונח על "עֲגָלָה חֲדָשָׁה" הרתומה לעדר בקר. התהלוכה לוּותה בתרועת כלי-נגינה. בדרך, כאשר הבקר מעד והארון עמד להישמט, איש בשם עוזא שלח את ידו כדי לייצב את הארון ולמנוע ממנו להתנפץ אל הקרקע. בו במקום "פרץ" ה' כנגד עוזא, והכה אותו למוות. מהסיפור נראה שכוונתו של עוזא הייתה טובה, הוא רצה למנוע את התרסקותו של הארון. מדוע הומת?

ההסבר האפשרי הוא  שה' אינו סובל נגיעה של אדם לא טהור בכל-דבר הקשור ישירות לאלוהות. האל אינו יכול לשאת אפילו לרגע את מגע ידו הבלתי מקודשת של עוזא בארון הקודש, מקום שכינתו של האל.

אנו מוצאים תפיסה דומה בסיפור ההתגלות בהר סיני (שמות יט: כב, כד): משה מצֻוֶּה להגביל את ההר כאשר שכינת ה' יורדת עליו – פן יפרוץ ה' פרץ, וכל מי שיקרב אל ההר ויגע בו – אדם או בהמה – כשקדושת האל שוכנת עליו, "סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה" (פסוק יג).

טיבו האמיתי של האל

אנו רגילים לראות את ה' כרחום וחנון. אולם לפי אחת התפיסות הרווחות במקרא, האל הוא "אחר לחלוטין", דהיינו מציאותו שונה לגמרי מזו שלנו. כפי שתיאר זאת חוקר מדע הדתות רודולף אוטו, בראשית המאה העשרים,^[3] זוהי ישות מקסימה מצד אחד ומחרידה מצד שני, ואפופה מסתורין (אוטו משתמש במשפט הלטיני: mysterium fascinans et tremendum). לפי תפיסה זו, האל אינו בהכרח "טוב" או "צודק" על פי המונחים שלנו – כפי שהיינו אולי רוצים לראותו, אלא זהו כוח מבעית ובלתי צפוי השייך למציאות אחרת. הוא אמנם מעורר בנו פליאה ויראה, אך יש להיזהר בכל מפגש עמו.

עוזא, שניסה למנוע את נפילתו של הארון, חרג מן הזהירות שיש לנהוג בנוכחות האל. וכך קרה גם לנדב ואביהוא, כשהביאו את האש בקרבתם אל ה'.

שני הסיפורים המקראיים קשורים זה לזה. האדם ששיכן בביתו את ארון הברית בגבעה לקראת העלאתו לעיר דוד, בטרם נלקח לירושלים, הוא אבינדב: שם העשוי מחיבור של שני שמות בני אהרון, נדב ואביהוא. ועוזא, שניסה לייצב את הארון, היה בנו של אבינדב (שמואל ב ו:ג).

המשמעות האמיתית של סיפור נדב ואביהוא מוסוות באמצעות מסך עשן הקטורת שהדליקו. העשן מתפוגג במידת-מה בעת קריאת ההפטרה, המספרת על עוזא בן אבינדב. אך מניעיו של האל כפי שהם באים לידי ביטוי בשני הסיפורים הללו ובסיפורים נוספים במקרא, נותרו חידתיים ובלתי ניתנים לפיענוח.