על "דְמֵי טָהֳרָה" של היולדת

השלב השני בתקופה שלאחר הלידה

על פי ויקרא יב, התקופה שלאחר הלידה נחלקת לשני שלבים שונים. המקרא משווה את השלב הראשון לשבעת ימי טומאת הנידה, ובזאת שולח אותנו אל חוקי הנידה שנמצאים בויקרא טו במקרא שבידינו.

^{ויקרא יב:ב.}..אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא...

בשלב השני האישה נותרת (המקרא נוקט בביטוי "יושבת") ב"דְמֵי טָהֳרָה".

^{ויקרא יב:ד} וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.

בשלב השני האיסור היחיד החל על האישה הוא איסור הכניסה למשכן והנגיעה בכל דבר קדוש לה'; מלבד אלו, היא רשאית לחזור לשגרת יומה.^[1] לאחר מכן ממשיך הכתוב ומספר לנו ששני השלבים הללו חלים גם על לידת בת, אולם אז משך הזמן של כל שלב ארוך פי שניים.

^{ויקרא יב:ה} וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.^[2]

ימי הטהרה נמשכים אפוא 33 ימים בלידת בן ו־66 ימים בלידת בת, אך מה משמעות הביטוי "יְמֵי טָהֳרָהּ" ו"תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה"?

היטהרות או טיהור

הביטוי "דְמֵי טָהֳרָה" מתפרש פעמים רבות כביטוי המסמן תקופה שבה האישה עוברת בהדרגה מטומאה ריטואלית לטהרה. על פי הבנה זו, את הביטוי "טהרה" יש להבין כ"היטהרות".^[3] ייתכן שפירוש זה למילים "דְמֵי טָהֳרָה" נובע מהדמיון שבין פסוקי טומאת היולדת ובין הפסוקים העוסקים בדיני הזב, כלומר גבר הלוקה בזיבה. הכתוב מורה כי הזב חייב לספור שבעה ימים נקיים כדי להיטהר.

^{ויקרא טו:יג} וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר.

בהקשר זה המונח "טהרה" מתייחס לשבעת הימים הנקיים, ומשתמע ממנו תהליך של התקרבות אל הטהרה. שימוש דומה נמצא בחוקי ההיטהרות מן הצרעת. הפסוק קובע כי אדם עני יכול להקריב שתי ציפורים לקרבן:

^{ויקרא יד:כג} וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן...

גם כאן משתמע כי הביטוי "טהרתו" מתייחס למלוא פרק הזמן של שמונת הימים שבהם המצורע עובר מטומאה לטהרה.^[4]

לאור כל זאת הציעה דורותיאה ארבלה־קורסטר מאוניברסיטת מיינץ על שם יוהן גוטנברג כי את הביטוי "דְמֵי טָהֳרָה" יש לפרש כ"דמי היטהרות" ולראות בו טקס מעבר, כלומר פעולה או תהליך שבהם עוברת האישה בהדרגה מטומאה לטהרה בעוד הדימום שלה מתמעט והולך.^[5]

דמים מטהרים

חוקי הזב והמצורע אינם מתארים בפרוטרוט את טבעו של תהליך ההשתנות של הגוף; ההתמקדות היא בתקופת ההמתנה שבין תום המחלה ובין השלב הריטואלי הבא. היולדת אף היא ממתינה מספר מסוים של ימים ומכאן ההתייחסות ל"יְמֵי טָהֳרָהּ", אולם בה בעת הגוף שלה עובר שינוי של ממש.

אמנם את הביטוי "יְמֵי טָהֳרָהּ" אפשר לפרש כ"היטהרות", אך קשה יותר להבין כך את הביטוי "דְמֵי טָהֳרָה". משום כך הציע פרופ' ברוך לוין, פרופסור אמריטוס למקרא מאוניברסיטת ניו-יורק, פירוש אחר לפסוקים מספר ויקרא (בתוך פירוש המקרא בהוצאת JPS). הוא סבור כי הפירוש המדויק יותר של הביטוי הוא "דמים מטהרים".^[6] יש יתרון בפירוש זה משום שהוא מתמקד בטבעו של הדם עצמו כגורם מטהר.

האם דם יכול להיות טהור?

רעיון "הדמים המטהרים" – או אף "דמי ההיטהרות" – קשה להבנה. בשום מקום במקרא לא מצאנו תיאור של דם כטהור או מטהר, אף לא כאשר הדם משמש לטיהור המזבח (ויקרא טז:יט). מדוע דווקא הדימום הבתר־לידתי מתואר כגורם מטהר?

ייחודו של הדם הבתר־לידתי

ה"דם" הבתר־לידתי – המכונה גם זוב לידה – הוא הפרשה גופנית יוצאת דופן, משום שצבעה משתנה בהדרגה מאדום ללבן. להפרשה שלושה שלבים:

• לוכיה רוּבְּרָה (הפרשה אדומה): בהפרשה זו מצויות פיסות קרום לצד דם רב, ולכן צבעה אדום עמוק. היא נמשכת עד עשרה ימים לאחר הלידה.
• לוכיה סֶרוֹזָה (הפרשה נסיובית): הפרשה זו דלילה יותר ודמית פחות, ולכן צבעה ורוד. שלב זה יכול לארוך שבועות מספר.
• לוכיה אַלְבָּה (הפרשה לבנה): זוהי הפרשה לבנה או לבנה־צהבהבה, ויש בה מעט מאוד דם (כלומר, תאי דם אדומים). היא יכולה להימשך עד כשישה שבועות לאחר הלידה.

ייתכן כי מראה ההפרשה המתנקה מדם עד שהיא נעשית לבנה או שקופה, הוא שהוליד את הביטוי "דְמֵי טָהֳרָה" – דם המשתנה והופך לחומר אחר. אין כל דם אחר המשנה בצורה כזו את מראהו.

דם הווסת לעומת דם בתר־לידתי

פירוש זה מוצא לו תימוכין בדיון שמנהלים חכמים סביב השאלה האם זוב הלידה מקורו ברחם (בבלי סנהדרין פז ע"ב; בבלי נידה יא ע"ב, לה ע"ב–לו ע"א):

איתמר: רב אמר: ”מעין אחד הוא [כלומר מקור אחד של דימום] התורה טמאתו והתורה טהרתו. “

ולוי אמר: ”שני מעינות הם נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא.“

ייתכן שכוונתו של לוי היא שדי במבט אחד בהפרשה זו להבין שמקורה אינו אותו מקור של דם הווסת.^[7] הוא אמנם טעה מבחינה אנטומית, אולם ההבחנה שלו מדגישה את ההבדל הבולט שבין דם הווסת וזוב הלידה, הבדל שהיה ידוע לכל עם עתיק שהחזיק בידע רפואי אמפירי, ובכלל זאת כותביו הכהנים של המקרא, המציינים רק כי השלב הראשון הוא "כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ".

חשש מזיהום

העמידה על תכונותיו הייחודיות של זוב הלידה אינה בגדר תרגיל אינטלקטואלי בלבד, אלא בעלת חשיבות בכל הנוגע לדאגה לבריאות האישה. חברות בעת העתיקה ידעו וחוו על בשרן כי תקופת משכב הלידה היא תקופה הרת סכנות. אדוארד שורטר, חוקר של תולדות הרפואה מאוניברסיטת טורנטו, מתאר את שכיחותם של זיהומים בתקופת משכב הלידה בחברות קדם-מודרניות, ובמיוחד של פריטוניטיס (דלקת קרום הצפק). זיהום זה יכול להתפתח בתוך כמה ימים מן הלידה עקב התפשטותו של זיהום חיידקי באזור הרחם.

שורטר כותב כי תסמיניה של הדלקת הם בטן נפוחה וקשה, כאב "בשיפולי הבטן ועצירת זוב הלידה... בעבר היה הסיכון לנשים ללקות בזיהום בתר־לידתי בשלב כלשהו בחייהן גבוה (כ-25% סיכון), ורק נשים ספורות עברו את כל הלידות מבלי לחלות אפילו פעם אחת בזיהום בתר־לידתי".^[8]

הסכנה הרבה הכרוכה בתקופת משכב הלידה מסבירה את העניין הגדול שגילו תרבויות שונות בהשגחה על בריאותן של הנשים ובהפרשות היוצאות מגופן בתקופה זו. עניין זה מוכר לנו היטב מתוך עיון בטקסטים מסופוטמיים מהעת העתיקה.

גורם מטהר: הראָיָה המסופוטמית

טקסטים רפואיים ממסופוטמיה מעידים על מעקב קפדני אחר זוב הלידה ועל השגחה מיוחדת עליו. אולריקה שטיינרט מהאוניברסיטה החופשית של ברלין ניתחה טקסטים גינקולוגיים מסופוטמיים מן העת העתיקה, ומצטטת כמה טקסטים העוסקים בסיבוכים בתקופת משכב הלידה הכרוכים בחסימת הדימום או בדימום יתר.

בטקסט אחד נאמר:

ואם אשה [תלד]^[9] ורחמה [יצרוב בכאב...] באשר לאשה ההיא, נוזלים חסומים הם.

ובטקסט אחר נאמר:

וכי תלד אישה ולקו מעיה בקדחת, ותקיא [...]: (זהו) דם האישה מעת לדתה, שנעצר/התעכב ברחמה... ^[10]

נוסף על אלו מצאנו גם לחשים לדימום גניקולוגי המתארים את אובדן הדם כנהר שוטף שיש לסוכרו.^[11] בקצרה, הפרשה חסומה או עודפת היו סימנים למחלה ולסכנת מוות, ולעומתם זוב הלידה היה סימן לבריאות ולחיים מחודשים. לכן, ההשגחה על ההפרשות הייתה קשורה ככל הנראה לסכנה הנשקפת לנשים בתקופה זו בחייהן.

סימן לבריאות

אמנם המונחים המצויים בטקסטים מסופוטמיים אלו אינם כוללים מקבילה לביטוי המקראי "דְמֵי טָהֳרָה", אבל סביר להניח ששתי החברות החזיקו בתפיסה דומה: ההשתנות הנאותה של מראה הדם שמפרישה האישה לאחר לידתה העידה כי היא מחלימה ומבריאה.^[12] הביטוי "דְמֵי טָהֳרָה" מעיד אפוא על התפיסה שאם ההפרשה משתנה כרצוי וכצפוי, הגוף מרפא את עצמו. היות שבספרות המקראית החלמה וטהרה כרוכות זו בזו, מובן כיצד אפשר לתאר הפרשה זו כטהרה עצמה.