"ורחץ במים וטמא עד הערב": האומנם מדובר בטבילה?

המקור המקראי הדן בטומאה וטהרה מופיע בעיקר בפרקים יא–טו בספר ויקרא ובפרק יט בספר במדבר.^[1] מערכת הטומאות המופיעה בפרקים אלו כוללת מגוון טומאות, כגון: טומאת המת, טומאות הנובעות מאכילת בעלי-חיים אסורים וטומאות שמקורן בהפרשות הגוף. בדומה למגוון הטומאות, ניתן למצוא בחוק המקראי גם מגוון דרכי ההיטהרות. טהרה מטומאת המת מחייבת הזיית מי חטאת (במדבר יט). היטהרות מטומאת היולדת והמצורע כרוכה בהבאת קורבן (ויקרא יב:ו, יד:לב), ואילו טומאות אחרות דורשות רק המתנה של יום אחד לשם הטהרות, לדוגמה טומאה שמקורה במגע במשכב (מיטת) הזב וטומאת זרע (ויקרא טו:ה, טז).

אולם על אף שהמחוקק המקראי קבע דרכי ההיטהרות שונות לטומאות שונות, ישנו מכנה משותף לרוב הטומאות והוא הרחצה במים כחלק מתהליך ההיטהרות. סביר להניח כי גם במקרים בהם לא נזכרת הרחצה במפורש, כגון בטומאת נידה וזבה, הייתה הרחצה חלק מתהליך הטהרה, שכן, החובה לרחוץ מופיעה בטומאות קלות יותר הנגזרות מטומאת נידה וזבה, כגון אדם הנטמא מנגיעה בנידה או בחפציה (ויקרא טו:כז). לפיכך, ניתן לשער כי חובת הרחצה היא חלק מתהליך ההיטהרות בכל הטומאות.

רחיצה במים: באיזו דרך?

הביטוי "רחץ" מופיע במקרא הן לתיאור רחצה יומיומית (בראשית כד:לב; שמואל ב יא:ח) והן לתיאור רחצה פולחנית (ויקרא יד:ח-ט; טז:כד). החוק המקראי מציין כי הרחצה הפולחנית מהווה את השלב האחרון בתהליך ההיטהרות אולם בשום מקום לא מפורטת מהי הדרך בה יש לבצע את הרחצה הנדרשת לצורך טהרה. ניתן להציע שלוש דרכים אשר כל אחת מהן יכלה לשמש לצורך רחצה פולחנית:

1. טבילת הגוף כולו בבת אחת במים במתקן שנבנה במיוחד לצורך טהרה, וזאת בדומה לטבילה המוכרת לנו במקוואות מימי בית שני ואילך.
2. טבילת הגוף כולו בבת אחת במקווה מים טבעי, כגון מעיינות וגבים.
3. עירוי המים מכלי על הגוף.

שכיחות טומאת הנידה וטומאת הזרע בחיי היום-יום מחייבת אותנו להניח כי הרחצה לצורך טהרה לא הייתה גורם שולי כי אם חלק משגרת החיים בממלכת יהודה. לפיכך יש לחזור ולבחון את הדרכים השונות בהן יכלה הטהרה להתבצע תוך התייחסות לנתונים הגאו-מורפולוגיים ולממצא הארכיאולוגי, ומתוך כך לנסות ולשחזר את הדרך בה התבצעה בפועל.

מקורות המים ביהודה והדרכים לניצולם

אספקת המים אשר עמדה לרשות תושבי ממלכת יהודה לצורך רחצה יומיומית כמו גם לצורך רחצה פולחנית התבססה על שלושה מקורות עיקריים: מעיינות הנמצאים בקרבת הישוב, בארות ומפעלי מים אשר נחפרו לעומק מי התהום ובורות ומאגרי מים שהתבססו על אגירת מי נגר עיליים כדוגמת גשמים ושטפונות בערוצי הנחלים. סקרים ארכיאולוגים וסקרים הידרולוגיים שנעשו בתחומי ממלכת יהודה העלו כי משאבי המים אינם זהים בכל האזורים. בעוד שאזור הרי בית אל וסביבות ירושלים משופע במעינות, הרי שבאזורים אחרים, כגון השפלה ובקעת באר שבע, מספר המעינות מועט.

באזור השפלה התבססה אספקת המים בעיקר על בארות שנחפרו לגובה מפלס מי התהום ובורות מים שנצלו מי נגר עיליים. מי התהום באזור זה גבוהים וניתן היה להגיע לשכבת מי התהום על ידי חפירת בור שעומקו מגיע לכדי עשרים מטר בלבד. מציאות זו של אספקת מים על ידי חפירת בארות המגיעות לעומק מי התהום ניתן למצוא בתיאור חפירת הבארות של עבדי יצחק באזור גרר (בראשית כו:יז-כב).

במהלך ימי בית ראשון הוקמו בערים רבות מפעלי מים אשר אפשרו גישה אל המים בתוך תחומי הישוב. מפעלי המים שנחשפו באתרים השונים כוללים בעיקר מאגרי מים שנועדו לאגור את מי הנגר העילי, כגון: מאגר המים בבית שמש והבריכה בגבעון. מפעלי מים אחרים, כדוגמת תעלת השילוח, כללו מנהרות חצובות שהובילו את מי מעין הגיחון אל בריכות אגירה.

אפשרות נוספת אשר עמדה בפני תושבי יהודה היתה לנצל את המים אשר זרמו בחורף בנחלים. ברוב עמקי הנחלים שבשפלה נאגרים בעונת החורף מי הגשם היוצרים מעין נביעות עונתיות. המים המצטברים בנביעות אלו יכלו לשמש את תושבי יהודה ברוב חודשי השנה אף לאחר תום עונת הגשמים.

זיהויים של מפעלי מים ציבוריים, בארות ובורות בסקרים ובחפירות מאפשר להניח כי במידה והיו ביהודה של תקופת הברזל מתקנים מכל סוג שהוא שאפשרו רחצה בדרך של טבילת הגוף כולו במים, היה לכך ביטוי בממצא הארכיאולוגי. במקרה זה העדות השלילית הבאה לידי ביטוי בהיעדרם של מתקנים חצובים או בנויים כדוגמת אמבטיות מאפשרת להניח כי "לא מצאנו – וסביר שלא היה". ניתן לשער כי מקור המים אשר שימש לרחצה היה מותאם לאופיו של האזור בו שוכן הישוב. באזורים בהם ישנה זמינות של מעיינות התבצעה הרחצה הן על ידי טבילה במעין והן על ידי עירוי המים על הגוף. לעומת זאת, בשאר האזורים התבצעה הרחצה על ידי עירוי המים מכלי על הגוף ולא על ידי טבילתו.

טהרה על ידי שפיכת מים מכלי על הגוף

החוק המקראי מציין רק שלושה מקרים בהם נעשית טהרה בעזרת מים חיים: טמא מת, זב ומצורע (וראו להלן). במקרים אלו יש להשתמש כחלק מתהליך הטהרה במים נובעים הזורמים כל העת, בדומה ליצור החי שאינו מפסיק לנוע. בכל שאר הטומאות הטהרה מתבצעת על ידי רחיצה במים ללא דרישה למים חיים. סביר להניח כי דרך הרחצה הפולחנית שמטרתה טיהור הגוף נגזרה באופן ישיר מדרכי הרחצה האפשריות באזורים השונים של יהודה.

המקור היחיד המתייחס לתהליך ההיטהרות כפי שנעשתה בפועל הוא תיאור טהרתה של בת שבע המופיע בשמואל ב, י:ב–ד. דוד רואה את בת שבע הרוחצת על גג ביתה והיא "המתקדשת מטמאתה". על פי תיאור זה, המשיח על פי תומו, הרחצה שמטרתה הייתה לצורך היטהרות נעשתה בתוך תחומי מבנה המגורים. ברור אם כך שהרחצה לא נעשתה על ידי טבילה במקור מים טבעי כדוגמת מעיין או נחל הנמצאים מחוץ לישוב. היות ואנו יודעים כי הרחצה בבתי המגורים ביהודה לא התבצעה באמבטיות, בת שבע לא יכלה להטהר על ידי טבילת הגוף כולו במתקן דמוי אמבט המאפשר את השקעת הגוף בבת אחת במים.

לאור זאת נותרה אפשרות אחת והיא רחצה על ידי עירוי המים מכלי על הגוף, רחצה המתאימה לביצוע בכל תחומי הבית ובכלל זה על הגג.

טהרה במזרח הקדום

טהרה המתבצעת על ידי עירוי של מים על אברים בגוף מופיעה בטקסי פולחן שונים במזרח הקדום. במצרים נבנה בכל מקדש חדר המיועד לטהרה. החדר נבנה מחוץ למקדש עצמו אולם היה חלק מן המתחם המקודש. סצנות של טקסי טהרה מראות את המטהר (בדרך כלל המלך) מוקף משני צדדיו בשני אלים היוצקים מים על ראשו.

טקס היטהרות המכונה "Bit Rimiki" היה נפוץ במסופוטמיה החל מימיו של גודאה שליט לגש, בסוף האלף השלישי לפנה"ס ועד לתקופה הניאו-בבלית. הטקס נועד להיטהרות היחיד אך נראה כי בדרך כלל התבצע על-ידי המלך. ההיטהרות התבצעה על ידי מעבר בין שבעה חדרים כאשר בכל חדר היה על המיטהר לשטוף את ידיו וזאת תוך כדי דקלום לחשים שנאמרו גם על ידי הכוהן שהתלווה אליו. דוגמאות אלו מלמדות אותנו כי גם באזורים בהם היו מקורות מים זמינים המאפשרים טבילה, במקרים רבים, התבצעה הטהרה לא על ידי טבילת הגוף כולו במים אלא על ידי עירוי מים על הגוף או חלקיו.

שני השלבים של טהרת המצורע

טהרת המצורע המופיעה בויקרא יד כוללת שימוש במים חיים, אך לא לשם טבילה:

^{ויקרא יד:ה} וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. ^יד:ו אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.

טהרה זו כללה שני שלבים נפרדים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו. בשלב הראשון הזאת המים החיים מתוך הכלי על המטהר והשלב השני אשר כלל כיבוס הבגדים, גילוח השער ורחצה במים (ויקרא יד:ז-ח). מים חיים אכן משמשים לצורך טהרה, אך הם הושמו בתוך כלי החרס ממנו הזו על המטהר ולאחר מכן היה עליו להשלים את הטהרה על ידי רחצה במים, לאו דוקא מים חיים.

תיאור טהרת הזב הוא המקרה היחיד בו נאמר "ורחץ בשרו במים חיים וטהר" (ויקרא טו:יג). כלומר הרחצה עצמה אמורה להעשות על ידי שימוש במים חיים. היות והמצורע וטמא המת לא נדרשו לטבול את כל גופם בבת אחת במים חיים לצורך טהרתם, ניתן להציע כי גם רחצת הזב במים חיים נעשתה לא על ידי טבילת הגוף כולו במים החיים אלא על ידי רחצה, הווה אומר עירוי המים, במקרה זה מים זורמים, מכלי על הגוף.

המשמעות: איך באו מקוואות לעולם?

קיומם של חוקי טהרה בכל תרבויות המזרח הקדום מאפשר להניח כי החוק המקראי הדן בנושאים אלו מתאר נוהגים שהיו קיימים בחברה הישראלית בימי בית ראשון. על פי החוק המקראי השלמת תהליך הטהרה התבצע על ידי רחצה במים אולם בשום מקום אין פירוט מהי דרך הרחצה המחייבת.

היעדר מתקנים שנועדו לרחצה פולחנית כמו גם זמינותם המוגבלת של המעיינות והגבים בתחומי ממלכת יהודה מחייבת אותנו להניח כי לצד האפשרות של הטהרות על ידי טבילה במעיינות, ברוב המקרים, התבצעה הרחצה הפולחנית בימי בית ראשון על ידי עירוי מים על הגוף מכלי. טהרה זו יכלה להתבצע בתחומי בית המגורים הפרטי, כמו במקרה טהרתה של בת-שבע. רק במהלך ימי הבית שני אנו עדים לשינוי בדרך בה מתבצעת הרחצה הפולחנית, בכדי להטהר נדרשת כעת טבילת הגוף כולו בבת אחת במים חיים. שינוי זה בא לידי ביטוי הן בממצא הארכיאולוגי הכולל עשרות מקוואות והן במקורות הכתובים המתוארכים לתקופה זו המפרטים את אופן ביצוע הטבילה (משנה, מסכת מקוואות).

ניתן לשער שיש לקשור תהליך זה למכלול השינויים שחלו בחברה היהודית במהלך ימי הבית השני. בתקופה זו אנו עדים לשינויים תרבותיים אשר בבסיסם עומדת הקפדה רבה יותר על חוקי טומאה וטהרה. ההחמרה בקיום חוקי הטומאה והטהרה באה לידי ביטוי בתחומי חיים רבים וביניהם הדרישה לטבילת הגוף כולו כדרך ההיטהרות הבלעדית. בנוסף, במהלך התקופה הרומית הופכת הרחצה בבתי המרחץ לדרך הרחצה השכיחה גם בחברה היהודית. סביר להניח כי גורמים אלו הביאו לשינוי בדרך בה התבצעה הרחצה הפולחנית, ולראשונה, בכדי להטהר, נדרשה טבילת הגוף כולו במים.