ברית מילה: האם הערלה היא מום?

הציווי בבראשית יז מתאר את חשיבות ברית המילה המשמשת סימן לברית בין אלוהים וישראל:^[1]

^{בראשית יז:יא} וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.

מלבד דברים אלה לא נאמר במקרא מה ברית המילה מסמלת, מדוע וכיצד היא משמשת סימן לברית עם אלוהים ומדוע יש פסול בערלה. מקורות יהודיים בתר־מקראיים מציעים שלל פירושים שתפקידם להשלים את המידע החסר. אחד ההסברים הוא שיש לראות בערלה מום או פגם גופני, וברית המילה היא אפוא טקס ריפוי.

אברהם: התהלך לפני והיה תמים

פרק יז נפתח בציווי אלוהים לאברהם:

^{בראשית יז:א} ...הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים.

מקובל להבין שבהקשר זה המילה "תמים" מלמדת על מעלתו המוסרית של אברהם ועל כך שהלך בדרכו של אלוהים ועשה את רצונו. הבנה זו מתיישבת גם עם תיאורו של נח בבראשית ו:

^{בראשית ו:ט} נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

מלשון הכתוב לא ברור אם יש קשר בין דברי אלוהים לאברהם שעליו להיות "תמים" (יז:א) ובין ברית המילה (יז:י–יד). פרשנות חז"ל יוצרת קשר מהותי בין השניים, וטוענת שאם אלוהים אומר לאברהם להיות תמים ומיד אחר כך מצווה אותו למול את עצמו ואת הזכרים בני ביתו, מתבקש להסיק שגברים נעשים "תמימים" בזכות ברית המילה.

אם ברית המילה – כלומר הסרת הערלה – עושה את הגבר "תמים", עולה מכך שהערלה היא "מום" הפוגע בשלמות הגופנית של הגבר ויש לתקנו כדי שהגבר יהיה שלם.^[2]

ההיגיון שבבסיס דברי חז"ל מוסבר בכמה קטעים בבראשית רבה:

משל החרדל

פילוסופוס אחד שאל את ר’ הושעיה אמר לו: "אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון?" אמר לו: "…אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה כגון: החרדל צריך למתק; התורמוס צריך למתק; החטים צריכים להיטחן; אפילו אדם צריך תיקון.(בראשית רבה יא:ו)

משל עוקץ התאנה

אמר ר’ יודן: "מה תאנה זו אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד, העבר אותה ובטל המום, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'אין בך פסולת אלא ערלה הזו, העבר אותה ובטל המום, התהלך לפני והיה תמים.'" (בראשית רבה מו:א)

משל הציפורן

אמר ר’ לוי [דומה הדבר] למטרונה שאמר לה המלך: "עברי לפני" ועברה לפניו ונתכרכמו פניה. אמרה: "אם תאמר שנימצא בי פסולת?" אמר לה המלך: "אין בך פסולת אלא ציפורן אצבע קטנה שלך גדולה קימעה, העבירי אותו ובטל המום." כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "אין בך פסולת אלא הערלה הזו, העבר אותה ובטל המום, התהלך לפני והיה תמים."^[3]  (בראשית רבה מו:ד)

שפתי משה ערלות

אפשר למצוא תימוכין לתפיסת הערלה כמום במקומות אחרים במקרא, שבהם המילה מופיעה במובן מטאפורי יותר. לדוגמה, בקטע שמות ו:ב–ז:ז, הכולל את הגרסה הכוהנית של דברי אלוהים למשה ללכת אל פרעה ולבקש ממנו לשלח את העם לחופשי,^[4] משה טוען שאינו מתאים למשימה משום שהוא עֲרַל שְׂפָתָיִם (ו:יב, ל). אף שמשמעותו המדויקת של הצירוף "ערל שפתיים" אינה מפורשת, פרשנים רבים הבינו שהוא מציין מום גופני: פגם של ממש בפיו של משה, ופגם בדיבור, אם בשל מום ואם מסיבה אחרת כגון גמגום (ראו את התרגום המיוחס ליונתן ותרגום נאופיטי). חיזוק להבנה שמדובר במום אפשר לראות בסיפור הסנה הבוער, המקביל לקטע זה, שבו משה מוחה שהוא "כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן".^[5]

מקורות יהודיים שונים מציעים הסבר אטיולוגי למצבו של משה, ואומרים שבינקותו נכווה פיו של משה כשהכניס לתוכו גחלים בוערות.^[6]

לב נוקשה

דוגמה נוספת למטאפורה מקראית שעולה ממנה שהערלה פסולה היא מטאפורת "הלב הערל" וההבטחה "למול את לב" ישראל הנגזרת ממנה. מטאפורה זו מופיעה בכמה מקומות חשובים במקרא כסמל לשחיתות עם ישראל ולבגידתם באלוהים, שבשלן הם מורחקים מעימו, גולים ובסופו של דבר נגאלים. הנה כמה דוגמות:

^{ויקרא כו:מא} …אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲו‍ֹנָם.

^{דברים י:טז} וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.

^{ירמיה ד:ד} הִמֹּלוּ לַיהֹוָה וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם…^[7]

המטאפורה הזו היא גם חלק ממערכת רחבה של מטאפורות המשתמשות בלב לתיאור החטא והגאולה. הדוגמה היפה ביותר לכך מופיעה ביחזקאל לו:כו:

^{יחזקאל לו:כו} וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.^[8]

קוראים קדומים ומודרניים כאחד הציעו שלל הסברים למטאפורת הלב הערל, חלקם מופשטים (אונקלוס: "לבהון טפשא" [=טיפש], נאופיטי: "לבהון זידנא" [=זדוני]) וחלקם מוחשיים יותר. ההסבר המוחשי הנפוץ ביותר הוא דימוי האיבר הפגום שאינו ממלא את תפקידו.

ג'ון הארטלי אומר דברים פשוטים וישירים, אף שאינו מדייק בתיאור הפיזיולוגי:

הלב התקשה כל כך שהתכסה במעטה קשיח כמו הערלה. מצב שכזה מחייב ניתוח.^[9]

הפתרון שהארטלי מציע הולך בדרכם של בעלי תרגום השבעים, שתרגמו את הצירוף עָרְלַת לְבַבְכֶם sklerokardian umon, "לבכם הנוקשה". אף שמרבית הטקסטים המדברים על מילה מובנים יותר ומדברים על הערלה כעל עניין ממשי, הטקסטים העוסקים בלב הערל קובעים את הפרשנות בתוך מערכת רעיונית רחבה הרואה בערלה מום ופגם ובברית המילה תיקון שלהם.^[10]

נימולים מלידה

המדרש בבראשית רבה (יא:ו) מסביר שגברים נולדים ערלים כדי לתת לאנושות ככלל תפקיד בתהליך הבריאה – אלוהים מספק חומרי גלם או חומרים פגומים המצריכים השלמה או תיקון. למרות זאת, בעלי מדרש אבות דרבי נתן (נו"א ב:ה) מדגישים שרבים מן החשובים באישי המקרא נולדו "מהולים", כלומר במצב של שלמות גופנית. עם המהולים מלידה נמנים איוב, אדם, שת, נח, שם, יעקב, יוסף, משה, בלעם, שמואל, דוד, ירמיהו וזרובבל.^[11] חז"ל מנצלים כלים מדרשיים שונים כדי לטעון זאת, כמו למשל עמידה על כך שהמילים תם או תמים משמשות לתיאור כמה מן האישים האלה במקרא (נח בבראשית ו:ט ואיוב באיוב א:ה).

מעניינת ביותר טענת המדרש שאדם נברא מהול משום שנברא בצלם אלוהים, כי משתמע ממנה שלאלוהים יש גוף והוא נימול. אף שקטע זה באבות דרבי נתן סותר את הנאמר בבראשית רבה, בייחוד בכל הנוגע לאדם, המקורות תמימי דעים שהערלה היא מום ושברית המילה היא מעשה ריפוי ותיקון המביא לידי שלמות גופנית.

הידמות למלאכים

בקטע בספר היובלים המתאר את ברית המילה, אלוהים מסביר שאברהם וצאצאיו צריכים להימול משום שכך ייראו כמו המלאכים (יובלים טו:11–27):

ויאמר אלוהים לאברהם: "ואתה בריתי שמור, אתה וזרעך אחריך, וימול כול זכרכם. את ערלתכם תמולו והיה אות בריתי לעולם ביני וביניכם... כי חוק עולם הוא, חקוק וכתוב על לוחות השמים... כי כול מלאכי הפנים וכול מלאכי הקודש ככה נבראו מיום בריאתם ולפני מלאכי הפנים ומלאכי הקודש קדש את ישראל להיות קדושים עמו ועם מלאכיו." (מהדורת ורמן, עמ' 291–292)

המסקנה המשתמעת ברורה. המלאכים, המושלמים מטבע ברייתם, נימולים. כדי להשיג את השלמות הגופנית הזו, הגברים היהודים חייבים למול את עצמם ולהסיר מגופם את המום, את הערלה.^[12]

עמימות ואפולוגטיקה

תפיסת הערלה כמום והמילה כריפוי התפתחה כנראה בעקבות השפעות פנימיות וחיצוניות כאחד. מצד האתגר הפרשני, הקוראים התמודדו עם שתיקת התורה באשר להשלכות הברית וקיום הערלה. נוסף על כך הם נדרשו לעמוד על משמעותן של אוסף מטאפורות שפרושן עמום, אם לא גרוע מכך.

אשר ללחצים חיצוניים, הקהילה היהודית התמודדה עם הפסילה מכול וכול של המילה בעולם היווני־רומי. הפולמוס נגד ברית המילה נע בטווח שבין לעג לעוינות מופגנת, והטקס נחשב למעשה ברברי השקול לסירוס.^[13] המסורת היהודית נזקקה לתשובה, ורעיון הנכות הגופנית היה מועמד מושלם.

"איננו פוגעים בילוד", טוענים המקורות, "איננו פוגמים בשלמות גופו ויופיו. אדרבה, אנחנו מתקנים בדיוק רב מום – אנחנו משפרים ולא מקלקלים". מרטוריקה זו התפתח גם ערך תאולוגי חשוב. אנחנו שותפיו של אלוהים במלאכת בריאת גוף האדם והשלמתו.^[14]