זיכרונות: לבקש מהאל הכל-יודע לזכור

החג ביום הראשון של החודש השביעי

לוחות השנה הכהניים מספרים לנו בשני מקומות על החג שאנו מכנים כיום "ראש השנה".^[1] החג מוזכר בויקרא כג, בתוך רשימת המועדים של קובץ הקדושה, וכן ברשימה הכהנית הקדומה יותר של קורבנות המועדים בבמדבר כט. שתי הרשימות מתארות את החג במילים דומות, אך לא זהות:^[2]

^{במדבר כט:א} וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃

^{ויקרא כג:כד}‏ דַּבֵּ֛ר אֶל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא קֹֽדֶשׁ׃

הביטוי "זכרון תרועה" הוא חידתי. על פי התרגומים המודרניים למקרא, פירוש הביטוי הוא "היזכרות באמצעות תקיעה בשופר".^[3]

הזיכרון והשכחה של אלוהי המקרא

מילגרום מעלה את השאלה המתבקשת ביחס לקטע הזה, "מי הוא זה שצריך להיזכר – ישראל או אלוהיו?"^[5] ומשיב כי תקיעות השופר נועדו לעורר את זכרונו של אלוהים. התשובה הזו מסתדרת היטב עם תפיסת האלוהות המקראית. כך למשל, משורר תהילים מתבטא בתפילתו באופן הבא:

^{תהלים כה:ו}‏ זְכֹר רַחֲמֶ֣יךָ יְ֭־הוָה וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה׃ ‎

^כה:ז חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י וּפְשָׁעַ֗י אַל תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר לִי אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ יְ־הוָֽה׃

המשורר המיואש משתמש בשורש ז.כ.ר שלוש פעמים בשני פסוקים עוקבים.^[6] התחינה הזו מתאימה היטב להשקפה המקובלת של המקרא על אלוהים כישות שזוכרת ואף שוכחת ופעמים זקוקה לתזכורת.

כשאלוהים נזכר ללא תזכורת

לפעמים עולה בזכרונו של אלוהים דבר מה, מבלי אף אחד ש"מנדנד" לו מבחוץ.

דוגמא טובה לכך היא בראשית ח:א, בשיאו של המבול:

^{בראשית ח:א} וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל הַֽחַיָּה֙ וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃

בדומה לזאת אלוהים זוכר את רחל (בראשית ל:כב) ואת חנה (שמואל א:יט [ראו פסוק יא]) וגואל אותן מעקרותן.

כשאלוהים מקבל תזכורת

מקורות אחרים במקרא מלמדים כי אלוהים זקוק לתזכורת, וכי בני אדם ממלאים את תפקיד ההזכרה הזאת.^[7] דוגמא לזאת היא שמשון; כאשר שמשון נצרך לחיזוק אלוהי נוסף שיעזור לו למוטט את המקדש הפלשתי (שופטים טז:כח), הוא קורא לאלוהיו:

^{שופטים טז:כח} וַיִּקְרָ֥א שִׁמְשׁ֛וֹן אֶל יְ־הוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱ־הוִֹ֡ה זָכְרֵ֣נִי נָא֩ וְחַזְּקֵ֨נִי נָ֜א אַ֣ךְ הַפַּ֤עַם הַזֶּה֙ הָאֱלֹהִ֔ים וְאִנָּקְמָ֧ה נְקַם אַחַ֛ת מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים׃

פולחני זיכרון

התפיסה שאלוהים זקוק לתזכורות רווחת במיוחד בספרות הכהנית. כך למשל אבני החושן של הכהן הגדול נועדו:

^{שמות כח:כט} לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי יְ־הוָ֖ה תָּמִֽיד׃

האבנים שעל כתפיו ממלאות תפקיד דומה (ראו שמות כח:יב).

הזיכרון של תקיעות החצוצרה

המקור שעשוי להועיל לנו יותר מכל להבנת המושג "זיכרון תרועה" הוא במדבר י:י, פסוק שיש בו גם מועד, גם זיכרון וגם תקיעה בכלי נשיפה:

^{במדבר י:י} וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְ־הוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

על פי מקור זה תקיעות החצוצרה נועדו להזכיר לאלוהי ישראל לקבל את קורבנות עמו על מנת שתשרה על העם ברכה.^[8] לזכרון התרועה של ויקרא כג:כד יש ככל הנראה תפקיד דומה, ואולי הוא אפילו נועד לעודד את אלוהים, בואכה עונת הגשמים, לברך את עמו בגשם.^[9] עם זאת, עדיין לא ברור מפני מה ויקרא כג ייחד לזיכרון ולתקיעות שופר דווקא את היום הראשון של החודש השביעי.

מוטיב הזיכרון בראש השנה

מוטיב הזיכרון של ראש השנה משתקף גם בדבר שפעם היה החלק המרכזי של תפילת החג. הכינוי של ראש השנה בתפילה המסורתית הוא "יום הזיכרון". הביטוי הזה ככל הנראה קשור לביטוי המקראי "זיכרון תרועה" אולם כבר עומד במנותק מן ההקשר המקורי שלו (זיכרון באמצעות או של תרועה) ומתאר את הזיכרון האלוהי במונחים כלליים יותר.^[10]

כמו כן, קריאת התורה וההפטרה המקובלות של ראש השנה עוסקות במפורש בזיכרון האלוהי – אלוהים הזוכר את שרה (בראשית כא) ואת חנה (שמואל א:א-ב). הסברה הרווחות בקרב אנשים היא שעקידת יצחק, שאותה קוראים ביום השני של ראש השנה, היא הקריאה המרכזית של החג, ואילו הקריאה של היום הראשון, הפותחת בלידת יצחק בבראשית כא:א, היא רק מבוא לסיפור המכונן והמרטיט הזה. התלמוד הבבלי (מגילה לא עמוד ב) מבהיר היטב שלא כך הם פני הדברים; קריאת פרשת העקידה היא חידוש מאוחר ולא נזכרת במקורות קדומים יותר.

הרובד התלמודי הקדום יותר, מציין בעברית כי:

בראש השנה [קוראים בתורה את] "בחדש השביעי..." (במדבר כט:א), ומפטירין "הבן יקיר לי אפרים" (ירמיהו לא:יט.

ויש אומרים: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא:א), ומפטירין בחנה (שמואל א פרק ב).^[11]

הרובד המאוחר יותר, הכתוב ארמית, ממשיך:

והאידנא דאיכא תרי יומי [ועכשיו כאשר יש שני ימים לראש השנה], יומא קמא [היום הראשון] – כיש אומרים, למחר "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כא:א), ומפטירין "הבן יקיר [לי אפרים]".

הנוהג המקובל בימינו שהקריאה וההפטרה של היום הראשון הן על שרה וחנה קשור במסורת תלמודית נוספת (בבלי ברכות דף כט עמוד א ומקבילות):

בראש השנה נפקדה [=נזכרו] שרה רחל וחנה.^[12]

ראש השנה אם כן הוא זמן של זיכרון, והמוטיב הזה משתקף בשמו של החג בתפילה המסורתית כ"יום הזיכרון", בקטעי הקריאה וההפטרה שנבחרו ליום הזה, העוסקים בהיזכרות האלוהית בשרה ובחנה, ובצורה הברורה ביותר באחת הברכות של תפילת המוסף של ראש השנה, הנקראת "זיכרונות" (משנה ראש השנה ד:ה-ו).

זוכרים (רק) את הטוב

גם כאשר אנו מבקשים בברכת זכרונות מאלוהים לזכור, אין אנו מבקשים ממנו לזכור את הכל, מטוב ועד רע. המשנה מציינת זאת במפורש (ראש השנה ד:ו):

אין מזכירין [פסוקי] זכרון, מלכות, ושופר של פורענות.

אלא, אנו מבקשים מאלוהים שישתמש ב"זיכרון סלקטיבי", תופעה שמתועדת היטב בספרות המדעית ופעמים מכונה "שכחה סלקטיבית".^[13]

אנו למשל מבקשים מאלוהים לזכור את נאקת בני ישראל במצרים, את ברית האבות, את רחמיו, את "חסד הנעורים" שלו לעמו במדבר (תיאור די סלקטיבי של 40 שנות הנדודים במדבר), ועוד הרבה דברים חיוביים אחרים. כלומר, בעקיפין, אנו מבקשים מאלוהים שלא לזכור את חטאי העבר של ישראל – עגל הזהב, חטא המרגלים, וחטאינו האישיים. עם זאת נראה כי הבקשה שאלוהים יזכור רק את הדברים הטובים עומדת בסתירה עם החתימה של ברכת זיכרונות:

כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם, וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ

אך סתירה פנימית בין שתי עמדות דתיות היא לא חזון נדיר. וכך יוצא, שאנו מתפללים לאלוהים – מי שזוכר הכל –לשכוח את חטאינו או לפחות להתעלם מהם. בקשת השכחה הזו מופיעה כמעט בגלוי בסוף ברכת זיכרונות, כשאנו לא רק מציעים לאלוהים מה כדאי לו לזכור, אלא גם מבקשים ממנו לאמץ התנהגות אנושית:

וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנו עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ.

הבקשה מאלוהים להשתמש בזיכרון סלקטיבי, למעשה דורשת מאלוהים להידמות לבן אנוש. בדיוק כפי שאברהם היה מוכן לכבוש רחמיו, אנו מתפללים שאלוהים יכבוש את רצונו האלוהי לקיים דין צדק ובמקום זאת לנהוג ברחמים.

התיאור שבו אלוהים זוכר בצורה סלקטיבית מפתיע מאוד. אנו נוטים לחשוב שדתות, והיהדות בתוכן, דורשות מהאדם להידמות לאלוהים, ואילו התפילה הזו דורשת שאלוהים יהיה כאדם. אלוהים, כאבא אוהב, צריך לזכור את הטוב ולהתעלם מן הרע ואולי אפילו לשכוח אותו.

להתפלל שאלוהים יישכח

הדימוי של אלוהים השוכח את הכישלונות שלנו או מתעלם מהם שימושי במיוחד בתקופה בשנה שבה אנו מתבקשים לחזור בתשובה. אחרי הכל, איך אפשר לשוב בתשובה אל מול ישות שיפוטית שזוכרת הכל? שכן, מה התועלת בכך? גם אם נצליח לשוב בתשובה, האם אלוהים יכול באמת "לשכוח" ולדחות את הדברים הרעים שעשינו בשנה החולפת, ולמחוק אותם לגמרי מ"ספר הזיכרונות" שלו?

אין ספק כי קל יותר לשנות את דרכינו אם נבחר בדימוי של אלוהים המשתמש בזיכרון סלקטיבי, כמונו, ועל כן עשוי להשתכנע לשכוח את הדברים שעשינו בשנה שחלפה. אם כן, במישור מסוים ודי אירוני, המסר האמיתי שטמון בשם הקדום של ראש השנה, "יום הזיכרון", הוא דווקא התקווה שאלוהים יצליח לשכוח.