בגדי הכוהן הגדול: ההאנשה בעבודת ה'

בגדי השרד שנצטוו הכוהנים ללבוש בבואם לשרת בקודש מוזכרים בעיקר בפרשת תְּצַוֶּה, לכל אורכו של פרק כח בספר שמות. בגדים אלה מתוארים שוב בפרוטרוט בפרשת פקודי (שמות לט א–לא), שם הם חותמים את תיאור עשייתם בפועל של כלי המִשְׁכַּן, המקדש המיטלטל שלפי הנאמר ליווה את בני ישראל במדבר.

ואלה הבגדים: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט (שמ' כח, ד) הרי ששה; "צִּיץ זָהָב טָהוֹר" שעל המצנפת (שם לו–לז) – שבעה. שלושה מאלה משותפים לכל הכוהנים: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶֹה כֻתֳּנֹת וְעָשִֹיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת (=מצנפת) תַּעֲשֶֹה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם מא). ועליהם נוספו "מִכְנְסֵי־בָד לְכַסּוֹת בְּשַֹר עֶרְוָה", שגם הם משותפים לכוהן הגדול ולכוהנים האחרים (שמ' כח, מב–מג); אלה אפוא שמונת בגדי הכוהנים. ארבעה מהם שימשו את הכוהן הגדול בלבד: חושן, אפוד, מעיל וציץ. רק בגדי הכוהן הגדול מכונים "בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" באופן מובהק (שמ' כה, ב; לא, י; ויקרא טז, ד, לב ועוד). משה מלביש בהם את אהרן לראשונה בטקס התקדשות הכוהנים (ויקרא ח, ז–ט), ואהרן לובש אותם מן היום הזה והלאה. הכוהנים הגדולים שיכהנו בעתיד מצווים גם הם בלבישת הבגדים הללו (שמות כט, ל; וראו ויקרא כא, י), ואכן, לפני מותו אהרן מעביר אותם לאלעזר בנו, המכהן תחתיו (במדבר כ, כה–כח).

הסיפור על אודות בגדי הכוהנים, כמו סיפור המשכן וכליו בכללותו, שייך למקור הכוהני שבתורה (ס"כ, או P). בגדים אלה אינם נזכרים במקורות התורה האחרים. אמנם האורים והתומים נזכרים בברכת משה לשבט לוי (דברים לג, ח), השייכת ככל הנראה לס"י (J), אלא שלפי סיפור המשכן בס"כ אלה אינם בגדים, אלא חלק מבגד מסוים: החושן (שמ' כח, ל). מחוץ לחמשת חומשי התורה, כתובים לא־כוהניים אחדים מזכירים מדי פעם את האפוד (שופטים ח, כז; יז, ה; יח, יד–כ; שמ"א ב,כח; יד, ג; כא, י; כג, ו,ט), את האורים לבדם (שמ"א כח, ו) ואת האורים והתומים יחדו (תרגום השבעים לשמ"א יד, מא) – אך אלה כאמור אינם בגדים. מכלול הבגדים ייחודי לס"כ, וכמוהו הקביעה שחלק מהם מיועדים אך ורק לכוהן הגדול.

למעשה, ארבעת הבגדים הייחודיים לכוהן הגדול אינם בגדים כלל – לפחות לא במובן הרגיל של מלה זו. צורתם ועיצובם מלמדים כי אינם משמשים כמלבוש. הכוהן הגדול אינו לובש אותם לצורך הגנה מפני קור וחום ואף לא לשם צניעות. מלבד בדים הם עשויים גם זהב ואבנים טובות, ועל שלושה מהם מפותחות מילים. משקלם והאופן שבו הם מונחים על גופו של הכוהן הגדול מעידים שאינם מאפשרים תנועה נוחה ושימוש יומיומי ככסות לגוף. יתר על כן, העובדה שהבגדים מתוארים במסגרת ההנחיות למלאכת המשכן וכליו ולאחר מכן גם בסיפור ביצוען של הנחיות אלה מלמדת שהם לא נתפסו כרכושו של הכוהן הגדול, אלא כתשמישי קדושה השייכים למשכן ומיועדים לשימוש רק בו. הכתוב אף מציין במפורש כי הבגדים יהיו "עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (שמ' כח, מג; כט, ל): על הכוהנים ללבשם בעת ביצוע הפולחן בתוך המתחם המקודש.

ניתן להיווכח בכך גם מהעובדה שרשימת החומרים הנדרשים לבניית המשכן וכליו (שמ' כה, א–ז) כוללת גם את החומרים שישמשו להכנת הבגדים, ובכלל זה גם האבנים היקרות המשובצות באֵפוֹד ובחוֹשֶׁן. מעבר לכך, הבדים המשמשים להכנת בגדי הכהונה נטוו מאותם החומרים ובאותן הדרכים ששימשו במלאכת המשכן עצמה. באשר לבגדי הכוהן הגדול, אלה נטוו לפי הדגם שבו נטוו הבדים ששימשו לעשיית חלקו הפנימי של המשכן, המקודש בקדושה יתרה: "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵֹה חֹשֵׁב" (שמ' כה ו; כו, א וכו'). הכוהן הגדול מצוּוה כאמור "ללבוש" אותם בבואו אל הקודש, וחובה זו מוטל עליו לבצעהּ פעמיים בכל יום: בבוקר ובין הערביים. ובשתי כניסותיו היומיומיות של הכוהן הגדול לתוך המשכן, נועד לכל אחד מבגדיו תפקיד מסוים ודרך פעולה מוגדרת בעבודת הקודש.

תפקידם של בגדי הכוהן הגדול

האפוד

אבני האפוד, שעליהן מפותחים שמות שנים עשר השבטים, משמשות לפי הכתוב "אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל" (שמות כח, יב; לט, ז). תפקידן הוא אפוא להזכיר לה' את בני ישראל: למשוך את תשומת ליבו ולהפנותהּ אליהם. הוא הדין לשתים עשרה אבני המילואים שעל החושן (שמ' כח, כט).^[1] כך, בלבשו "בגדים" אלה, הכוהן הגדול מתפקד במו גופו כהתגלמות של כל בני ישראל בבואו "לִפְנֵי ה'" (שם).

החושן

האורים והתומים הנתונים אל החושן מאפשרים לאהרן לשאת "אֶת־מִשְׁפַּט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־לִבּוֹ לִפְנֵי י-הוה" (שמ' כח, ל) בבואו אל הקודש. הכוונה ככל הנראה היא שבאמצעות האורים והתומים – שאופן פעולתם אפוף מיסתורין – מתגלָה לכוהן הגדול בבואו לפני ה' הכרעת הדין בכל הליך משפטי בין צדדים בקרב ישראל.

המעיל

הכוהן הגדול לובש את המעיל לשם פעמוניו. קולם מתריע בפני ה' על בואו אל הקודש כדי ש"לֹא יָמוּת" (שמות כח, לה) – דבר העלול לקרות אם תופרע פתאום ללא הכנה מוקדמת מנוחתו של האל השוכן במשכנו.

הציץ

ה"בגד" הרביעי המיוחד לכוהן הגדול הוא ציץ הזהב, המושם על המצנפת שעל ראשו. תפקיד הציץ הוא לשאת "אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כח, לח), כלומר להסיר ממשכן ה' כל פגם וכל פסול שנפל בעבודת הקורבנות. באמצעות המלים המפותחות עליו, המצהירות שכל פולחנם של בני ישראל הוא "קֹדֶשׁ לַה'" (שם לו), הציץ אמור גם להבטיח שפולחנם של בני ישראל יהיה "לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'", כלומר, שה' יאות בטובו לקבל (זו משמעות המילה "רצון" בס"כ) את קורבנותיהם.

גם מתוך העיון בטקסים היומיומיים שהבגדים הללו משמשים בהם עולה שס"כ כלל לא ראה אותם כמלבושים. הם אמנם נקראים "בְּגָדִים", ומבחינה טכנית הם אכן כאלו, אך זאת רק משום שהכוהן הגדול נושא אותם על גופו; במהותם הם חפצי פולחן טקסיים. כאמור הם הופכים את הכוהן הגדול ה"לובש" אותם להתגלמות חיה של עם ישראל כולו, ובכך יש להם תפקידים חיוניים בפולחן הקבע (יש לשים לב לחזרתה של המילה "תָּמִיד" בפסוקים הללו) שהכוהן הגדול מבצע כשלוחו של העם ונציגו.

המשכן – ארמון ה' עלי אדמות

את הפעולות הללו יש לצרף הן לעבודות האחרות המוטלות על הכוהן הגדול בבואו אל הקודש מדי בוקר וערב: עריכתם (בבוקר) והדלקתם (בערב) של נרות המנורה כדי להבטיח שפנים המשכן יישאר מואר כל הלילה, והקטרת קטורת לריח ניחוח, הן לעבודה השבועית של עריכת שנים עשר כיכרות לחם הפנים והחלפתם מדי שבת. ביסוד כל המעשים הללו עומדת התפיסה כי המשכן, כפי שמעיד עליו שמו, הוא מקום מגורים ארצי, תָּחוּם בהקפדה ומעוצב בפאר, ובו שוכן "כבוד ה'": נוכחותו הממשית, הנראית, של ה' עלי אדמות. ההקפדה על הפעלתו המתמדת של משכן זה, אחריות המוטלת בראש ובראשונה על הכוהנים, היא שתבטיח שה' ימשיך לשכון בקרב עמו, כפי שהוא הודיע בתחילת ההוראות להקמתו, "וְעָשֹוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמ' כה, ח) ושב והבטיח בסיומן, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמ' כט, מה).

כמכלול, מַעֲרך מורכב זה של פעולות הנעשות בתדירות קבועה על ידי הכוהן הגדול אינו אלא הדרך הפורמלית הנאותה, המוגדרת בכל פרטיה, לסיפוק מתמיד של צרכי האל השוכן בתוך בני ישראל. במסגרתה מסופקים לה' אור, ריח ניחוח ותקרובת, תוך כיבוד בדידותו המזהרת, והימנעות מהפרעתו בלא התרעה. על פי ס"כ תפקידו של הכוהן הגדול הוא לתת, תמיד ובלא הפסקה, את השרות המלכותי למלך מלכי המלכים בארמונו. הכוהן הגדול הוא המשרת הראשי בארמון, והבגדים שהוא לובש נועדו לא רק "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב), אלא גם להשגת אחת המטרות היסודיות של הפולחן: לעורר את תשומת ליבו של המלך ולהפנותהּ לנתיניו ולצרכיהם.^[2]

האנשה בפולחן: אז והיום

תפקיד פולחני זה של בגדי הכוהן הגדול הוא רק הֶבֵּט אחד של שיטת ההאנשה הייחודית של ס"כ, שבאמצעותה מתוארות הווייתו של ה' ודרכי פעולתו במונחים אנושיים מובהקים. לעתים, ההאנשה המפורשת והישירה של ה' הביאה למבוכה בקרב חלק מקוראי ס"כ וחוקריו. יש שנטו משום כך לפרש אותה כשריד של הפולחן האלילי שקדם לתורה, ולפיכך הציעו כי דת ישראל אמנם אימצה אל חיקה כמה מצורותיה החיצוניות של עבודת האלילים שנהגה בעולם הקדום, אבל רק כשרידים מאובנים של מערכת אמונות שכבר אבד עליה הכלח. יש אף שטרחו להדגיש כי במידה רבה ס"כ ריכך את ההאנשה ובעצם דחה את הרעיון שהדייר המלכותי התכבד בפועל מן הקורבנות והתעקש ש"כבוד ה'" אמנם שכן במשכן, אך לא ה' עצמו.

לי נראה שהסופר הכוהני התכוון לדבריו לא באופן סמלי או ציורי אלא במלוא הרצינות. מסתבר שהוא אכן סבר שכבוד ה', המוחשי והממשי, התגלה לעיני ישראל, כיסה את הר סיני, וירד משם אל המשכן כדי להתגורר בו (שמות כד, טו^ב–יח^א; מ, לד–לה). ככלות הכל, לא נראה שסופרי המקרא פקפקו בקיומה של התגלות האל לעיני בשר ודם. מכל מקום, הסופר הכוהני בוודאי הכיר בכך שהדרך היחידה לעבוד אל נשגב, המרוחק מהעולם והטבע, היא "לצמצם" אותו לממדים ארציים ולהקנות לו קווי מתאר וצרכים אנושיים מוכרים. שאם לא כן, קיומם של מעשים ספציפיים הנעשים כדי לעבדו, מעשים שיהיו מובנים לעושיהם, לא ייתכן כל עיקר.

בעת החדשה נוטים רבים לראות את תפילת הקבע, שלימים החליפה את "הטיפול המלכותי באל במשכנו הארצי", כהתקדמות לעומת מה שנתפס אצלם כהאנשה גסה השייכת לימי קדם, וכצעד לעבר פולחן "רוחני" יותר. עם זאת נשאלת השאלה, האם התפיסה שאפשר לעבוד את האל בצורת דיבור, בשפת אנוש, תוך פנייה אליו בכינויים כמו "אבינו" ו"מלכנו" ובמילות שבח ותחנונים, על סמך ההנחה שהוא אכן "שומע" את הדברים הללו בדרך אודיטורית ושהם עשויים להשפיע עליו ולהביאו להיענות להם – האם תפיסה זו באמת מאנישה את האל פחות מזו העומדת ביסוד הפולחן שהתבצע ב"מקדש הדממה",^[3] בחלקו באמצעות בגדי הכוהן הגדול? מסתבר שהבא לעבוד את ה', בין במילים ובין בהמחשה דרמטית יותר,  חייב לעשותו נגיש ומוכר, ולהפכו לדמות שאפשר להעלות בדמיונו ולראות בעיני רוחו­ – בימינו כבימי קדם.^[4]