משמעותו המקראית של יום הכיפורים

מבוא: עוצמתו של יום הכיפורים

יום הכיפורים הוא היום הקדוש בשנה. הוא יום של צום, וידוי, חשבון נפש, תפילה למחילת עוון והתחייבות לשנות את דרכינו בעתיד.^[1] בגלל חשיבותו הגדולה, השפעתו ניכרת זמן רב לפני בואו. אווירת יום הכיפורים שורה כבר בראש השנה ובמשך הימים שבין שני המועדים, ומשום כך אנו מכנים את התקופה כולה "עשרת ימי תשובה".

בואו הקרב של יום הכיפורים מורגש עוד מחודש אלול, בהוספות לתפילות ובתקיעה בשופר. השפעתו מורגשת גם אחריו, בתפילות חג הסוכות ובייחוד ביום השביעי של החג ("הושענא רבה"), שבו אומרים בפיוטי ההושענות קטעים הלקוחים מתפילות יום הכיפורים.

כפרה וכיפורים

מהי כַּפָּרָה? כשאנחנו אומרים שאדם כִּפֶּר, או שהוא צריך לְכַפֵּר, למה אנחנו מתכוונים?

נראה שדוברי עברית בני ימינו יגידו שמדובר בתשלום חוב או במתן פיצוי כלשהו, במטרה לתקן את המעוות וליישר הדורים: לפצות על הנזק או הצער שנגרם לזולת, וכך לפייס את מי שנגרם לו כאב, עלבון או כעס כתוצאה ממעשה בלתי ראוי. הפיצוי יכול להיות חומרי, כגון קניית רכוש חדש במקום זה שניזוק, או הרעפת מחמאות, מתנות והטבות על הנפגע כדי לרכך את זעמו. אך לא בהכרח; הוא עשוי להתבטא במלים, כגון הבעת חרטה, בקשת סליחה, והבטחת דרך חדשה בהמשך. הפיצוי עשוי גם להתבטא במעשים או התנהגות, הנתפשים אף הם כדרך למלא את החסר ולהחזיר את היחסים למצבם המאוזן.

במקרים רבים הכפרה נקשרת עם הסליחה: מכפרים על מעשה שפגע בזולת ומצפים, לפחות מקווים, לסליחתו. אך שני המושגים – כפרה וסליחה – אינם זהים: אפשר לזכות לסליחתו של הזולת גם בלי לכפר, כלומר בלי לבצע, ואפילו בלי להציע, פיצוי, תמורה או תשלום חוב. וגם ההפך ייתכן: לעתים הזולת אינו סולח, אך האדם מרגיש ש'כיפר', כלומר, שהוא נפטר מאשמה באמצעות מעשה.

הכפרה כמעין תשלום יכולה להתבצע גם באמצעות עונש. ישיבה בכלא, הרחקה מהעבודה או מהבית, תשלום קנסות לרשויות – כל אלה ועוד עשויים להיתפש כאמצעי כפרה. נהוג אפילו לומר שהעבריין נשלח לכלא, בין השאר, כדי 'לשלם את חובו לחברה'. במקרים אחרים, הסבל המכפר איננו תוצאה של עונשים שהושתו על האדם אלא מתממש בגורלו המר: ארוע קשה, ואף תקופה קשה בחייו – ייסורים הבאים עליו, כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה ד, א) – עשויים אף הם להיתפש כ'כפרה' על מעשיו. אין בכפרה שכזו כדי לתקן את הנזק שהוסב לזולת או להשיב את מה שנלקח ממנו; מסתבר אפוא שהם מבטאים את התחושה שהצדק עצמו דורש זאת: על הפוגע להיפגע, על הגורם צער לסבול צער, על המביא אחרים לידי הפסד להפסיד בעצמו – ורק בכך מתאזן החשבון, האשמה נמחקת ותחושת האשמה מסתלקת.

תפישה זו של הכפרה בחיי היום-יום מונחת גם ביסוד ההבנה הרווחת של הכפרה הדתית, שהיא מטרתו ותכליתו של יום הכיפורים השנתי. לאדם מן היישוב, ה'כיפור' הנעשה ביום הכיפורים הוא השגת סליחה מאת ה' – שהוא הצד הנפגע שכן כל חטאי האדם, בין עברות על מצוות בין אדם למקום ובין עברות על מצוות בין אדם לחברו – הם חטאים לה'. ביום כיפור, לפי ההבנה המקובלת, ה' ניאות למחול, להתרצות, להתפייס ולהשיב על כנה את מערכת היחסים התקינה בינו ליחיד ובינו לציבור. במהלך היום האדם מתוודה על חטאיו, תוך חרטה עליהם ומחויבות לעזוב אותם להבא, ופונה אל ה' בבקשת סליחה עליהם. הצום ושאר העינויים הם מרכיב חיוני בתהליך הכפרה: הם ההענשה העצמית שבאמצעותה החוטא 'משלם' על הפגיעה באל על ידי הימנעות מסיפוק צורכי הגוף ומתענוגותיו. לפי ההנחה, ה' עצמו הוא שקבע את כללי המהלך כולו – החרטה, הווידוי, בקשת הסליחה, והעינויים – ועל כן הכפרה מובטחת: 'לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ' (ויקרא טז:ל) – תנוקו מכל אשמה. בתמורה למעשים אלה, או לפחות בעקבותם, ה' מסכים למחוק את האשמה, מעין 'יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל לכם' (בבלי ר"ה יז ע"ב).^[2]

יום ביצוע פעולות הכיפור

ואולם, במקרא עצמו לא הצום, השביתה ממלאכה וההימנעות מהנאות הגוף הם המבטיחים את הכפרה ביום הכיפורים. לפי המקרא, הכפרה מושגת באמצעות טקס מורכב, כפי שמתואר באריכות בקריאת התורה של שחרית ביום כיפור, ויקרא טז. בסוף ההנחיות לטקס אומרת התורה במפורש:

^{ויקרא טז:כט} וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם^[3] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ^טז:ל כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְ־הֹוָה תִּטְהָרוּ.

לפי הנאמר, על הציבור כולו לצום ולשבות ממלאכה "כִּי" – כלומר, מפני ש־ – "בַיּוֹם הַזֶּה" – ביום הכיפורים השנתי – הכהן הגדול, שלפי ההקשר הוא נושא המשפט, יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. הצום והשבתון הם אפוא נלווים לַכּיפור; הכיפור הוא הסיבה להם, ויש לקיימם ביום שנעשים בו טקסי הכיפורים.

הכיפור כפעולת חיטוי

באוצר המילים הפולחני של המקור הכוהני בתורה, שויקרא טז הוא חלק ממנו כמו כמעט כל דיני הקורבנות שבתורה, משמעות הפועל "לכפר" היא "לטהר" או "לחַטֵּא". על משמעות זו של המילה הצביע כבר רש"י,^[4] וכיום ידיעותינו בחקר השפות השמיות העתיקות מאמתות את פרשנותו.^[5] מעת שמתוודעים למשמעות זו, קל מאוד לעמוד על נכונותה מן ההקשרים שהפועל "לכפר" מופיע בהם ומאופן השימוש בו. למשל, בדיני יום הכיפורים נאמר:

^{ויקרא טז:כ} וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ...

הכוהן מכפר את "הקודש" – שהוא, לפי הקשרו, קודש הקודשים – וכן את המזבח, ואת המשכן כולו; כל אלה הם אפוא המושא הישיר של הפועל "לכפר".^[6] מכפרים, אם כן, את החפץ, האובייקט, או המתחם הטעון כיפור. הכתוב ממשיך ומבאר שהסיבה לכך שהכוהן צריך לכפר את קודש הקודשים (ובהרחבה, את המשכן כולו) היא שבני ישראל זיהמו אותו בטומאותיהם (כלומר, טומאת הגוף) ובפשעיהם:

^{ויקרא טז:טז} וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶֹה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

מלית היחס "מ־" היא ההוכחה: אם מכפרים את הקודש מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, מכאן שהכיפור משמעו טיהור או חיטוי. מסקנה זו נאמרת בפסוק המצוטט לעיל, המסכם את משמעות היום וטקסיו. חשיבותו הרבה של פסוק זה באה לידי ביטוי בחזרה עליו בכל תפילה ביום כיפור. וזה לשונו:

^{ויקרא טז:ל} כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְ־הֹוָה תִּטְהָרוּ.

כאמור: נושא הפועל יְכַפֵּר הוא הכוהן. מטרתו המפורשת של הכיפור היא טיהור מחטאים, ותוצאת הכיפור היא: 'תִּטְהָרוּ'.

איזו זוהמה מכפרים?

את מה מחטאים באמצעות פעולת הכיפור השנתית? מהי הזוהמה שהכפרה הפולחנית מסלקת? הפסוקים שהובאו לעיל מלמדים שלא רק 'טֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל' אלא גם חטאיהם, 'פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם' כלשון הפסוק, מזהמים את הקודש. המרחבים המקודשים וכל המצוי בהם זקוקים לכיפור, ומכאן משתמע שהם זוהמו. לכן, אחת בשנה יש לטהר את המשכן, המזבח, הפרוכת, הארון והמתחם המקודש כולו מכל סוגי הזוהמה שהצטברו בהם במהלך השנה. שני הגורמים לזוהמה זו, טומאותיהם וחטאיהם של בני ישראל באשר הם, מזהמים את מקדש ה' ומצטברים שם עד שמסלקים אותם באמצעות פעולת כיפור.

מדוע כה חשוב להסיר, לסלק ולהשמיד את הזוהמה הזאת? התורה עונה גם על שאלה זו. בפסוק החותם את דיני הטהרה, שפרשת יום הכיפורים מופיעה מיד אחריהם, נאמר:

^{ויקרא טו:לא} וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

בעולם העתיק – ובתוך כך בישראל בתקופת המקרא – המבנים שאנו מכנים "מקדשים" נקראו בפשטות "בתים" של האלים. הם נתפשו, תוכננו ונבנו כבתי מגוריהם של האלים ששכנו בהם, וכך הם גם תפקדו. גם המקדש הנייד, שלפי הסיפור שבתורה נבנה במדבר, נתפש כמקום שה' שוכן בו, כפי שמעיד שמו: משכן.^[7] הציווי הראשון על בנייתו אומר זאת בפירוש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). ה' ניאות אפוא לשכון בתוך בני ישראל בתנאי שיספקו לו מקום מקודש שראוי לשכינתו. אולם, אם הם יזהמו את מקום משכנו הוא יסתלק ממנו ויעזוב אותם, ואם כך יקרה, דינם נחרץ: 'יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם'.

כתוב זה מתרה בבני ישראל שלא יניחו לטומאה להצטבר במקום מגוריו של ה' מבלי לעצרה, ומכריז שמצב כזה מעמיד בסכנה את העדה כולה. עליהם לטהר את המשכן דרך קבע מכל דבר העלול לזהמו. זוהי אפוא מטרת הכיפור במקרא: לחטא את משכן ה' מן הזוהמה שטומאותיהם וחטאיהם של ישראל – בין במזיד ובין בשוגג – יוצרים, וכך להבטיח את המשך שכינת ה' בתוכם, שהיא הערובה להגנתו ולחסדו.

חיטוי במהלך השנה ויום הכיפורים השנתי

חלק מפעולות הכיפור הנעשות ביום הכיפורים השנתי נעשות כדבר שבשגרה לאורך השנה באמצעות שני הקרבנות המכפרים, קרבן החטאת וקרבן האשם. כל אימת שאדם, קבוצה או העדה כולה מבינים שנעשה חטא, או מגלים טומאה גופנית חמורה, על האדם או על האנשים הנושאים באחריות לבצע פעולות כיפור הדומות לאלה הנערכות, בשם העדה כולה, ביום הכיפורים השנתי.

יתרה מזו, טקסי כפרה ציבוריים כאלה נעשים כדבר שבשגרה במהלך השנה, באמצעות קרבן החטאת הציבורי הקָרֵב בראשי חודשים ובמועדים, כדי לסלק כל זוהמה שעשויה היתה להצטבר. הכיפור – טיהור המקדש וכליו, כולם או חלקם – הוא אפוא תהליך מתמשך, מחויבות בלתי פוסקת של בני ישראל ושל הכוהנים להבטיח שבכל עת רמת הזוהמה במשכן ה' תהיה נמוכה ככל האפשר, כדי שהמקום אכן יהיה ראוי תמיד לשכינת כבוד ה'.

הכיפור השנתי הנערך ביום הכיפורים הוא אפוא רגע השיא של טקסי הכיפורים הנערכים לאורך השנה. הוא נבדל מהם בכך שהוא מכפר על המקדש כולו מבית ומחוץ, ובתוך כך על קודש הקודשים, המקום שכבוד ה' שוכן בו בפועל. באמצעות פעולות הכיפור הנעשות ביום הזה בקודש הקודשים עצמו, 'לפְנַי ולִפְנים', מסולקות גם הטומאות והעבירות החמורות ביותר, אלה שחדרו ללב ליבו של המקדש. שכן ישנם סוגים רבים של טומאה: כאלה הנוצרים בעטיה של טומאת הגוף, שהיא טומאה טבעית הנוצרת באופן תדיר ואינה בבחינת חטא, וכאלה הנוצרים בעקבות התנהגות בלתי ראויה מצד האדם. וכן ישנם סוגי עבירות שונים: במזיד ובשוגג, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

טקסי יום הכיפורים השנתי נועדו להיות חובקי־כל. זו הסיבה לכך שהכול מטוהר ביום זה: יש להסיר מהקודש – כל המתחם המקודש, המקדש וכל אשר בו, ואפילו בתוך קודש הקודשים פנימה ­– את כל מה שעלול לפסול את בית ה' מלהיות ראוי לשכינתו. אפשר לומר שיום הכיפורים השנתי הוא יום ניקיון כללי למקדש ה'.

תפישת החטא והסרתו במקרא

כעת מתבררת היטב משמעותם של דברים אלה להבנת מושג החטא במחשבה המקראית. לפי התפישה המקראית שתוארה כאן, החטא משפיע על סביבתו, בייחוד על חפצים ומקומות שהם ניגודו המוחלט, כלומר על תחום הקודש. אולם אפשר, ואף חובה, להסיר את החטא – למחותו, לנקותו, לטהרו. פעמים רבות המקרא מדמה את הסליחה והמחילה לניקוי וטיהור. דימוי זה חוזר תכופות בתפילות יום הכיפורים המוּכּרות, שרובן מבוססות על פסוקי מקרא, כגון הפִּסקה מתוך ברכת קדושת היום של שליח הציבור: "זְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל־גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם' (יחזקאל לו:כה)". החטאים הם אפוא כתם. אך אפשר ואף חובה למחות כתם זה . והעיקר: הזוהמה שהחטאים יוצרים אינה נשארת אצל האחראים לה בלבד, ולא רק להם נחוצה היטהרות. התורה מתארת זוהמה דינמית, מדבקת: המקדש, חצר המקדש וכלי המקדש מתפקדים כולם כמעין מגנטים, המושכים אליהם את הזוהמה וצוברים אותה. מטרת הכיפור המקראי היא להסירה – לטובת העדה כולה.

גם שכניהם של בני ישראל ייחסו חשיבות עליונה לטיהור המקדשים. הטומאה עוררה אצלם פחד משום שראו בה איום על האלים ובתיהם. טקסים מורכבים נערכו כדי לגרש שדים מן המקדשים ולמנוע את חזרתם אליהם. מנגנון הכיפורים במקרא הוא ביטוי ישראלי ייחודי של מורשת תרבותית משותפת זו. בגרסה זו, עולם השדים אינו קיים; רק בני האדם מזהמים את המקדש, ורק בני האדם יכולים לסלק משם את הזוהמה – על פי הוראותיו המפורטות של האל.

משמעות השעיר לעזאזל

המוּכּר מכל טקסי יום הכיפורים שנהגו בישראל בימי קדם הוא טקס שילוח השעיר לעזאזל, שנערך לאחר סיום פעולות טיהור המקדש. מיד כשיצא הכוהן הגדול מן המקדש והשלים את פעולות הכיפור, הוא סמך את שתי ידיו על ראש השעיר החי, הוא השעיר "אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל," (שם, י), והתוודה בקול, בשם כל ישראל, על עוונותיהם. בכך העביר הכוהן את החמורים שבחטאים – העוונות, שהם הפשעים שנעשו בזדון – אל ראש השעיר, והשעיר נשא אותם אל המדבר.

^{ויקרא טז:כא} וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. ^טז:כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

תיאור זה מלמדנו שמעשים מסוימים –עבירות שנעשו במזיד – גורמים נזק בלתי הפיך. חומרתם גדולה כל כך שהחיטוי בדם קרבן החטאת, אפילו הוא נעשה לפני ולפנים, אינו יכול למחותם, ויש צורך בכיפור נוסף כדי להיפטר מהם. העמסתם על ראש השעיר המשתלח נועדה לסלקם אחת ולתמיד, באופן ממשי, מוחשי וניכר לעין. יש מעשים שאי אפשר להשיב; כל שאפשר לעשות הוא לשלחם הרחק מתחום מושב בני אדם, לעזאזל,^[8] שיעשה בהם כרצונו.

לא במפתיע, מקבילות לשילוח השעיר לעזאזל נמצאו אצל הבבלים והחִתים, אך לטקס המקראי מאפיינים ייחודיים. ההבדל העיקרי בין הרעיון המצוי במקרא ובין מקבילותיו במזרח הקדום הוא שבני דתות אלה ביקשו להסיר מעליהם פורענות ורוע אך לא חטאים, ונזקקו למארות ולכשפים כדי לגרש מעליהם את השדים שאחזו בהם. הטקס המקראי מחק וסילק (אפשר לומר: כיפר) את היסוד הזה.

הבעיה בטקסים מאגיים: מה תפקיד האל?

בכל האמור עד כה, נראה שהטקס אינו מערב כלל את ה' ואת בני האדם, ושדי בפרקטיקה טכנית, מאגית למעשה, המבוצעת על ידי הכוהן, כדי לסלק את טומאות בני ישראל ואת פשעיהם ממקדש ה' וכך למנוע את עזיבתו אותם. אלא שהרעיון שבני אדם מסוגלים לשלוט בה' באמצעות כוחות מאגיים אינו עולה בקנה אחד עם האמונה המקראית, ואף אינו מתיישב בקלות עם הכתוב.

היו חוקרים שטענו שהכיפור המקראי הוא שריד מאובן, חסר השפעה מעשית. לפי גישה זו, כל תפקידו הוא לבטא את האמונה שה' ברוב חסדו מסתפק בעצם הקיום המדוקדק של רצונו – במקרה זה, ביצוע המעשה הטקסי על כל הלכותיו – לשם מחילת העוונות. ואכן יש שהציעו שדי בטקסי יום הכיפורים כדי למחות עוונות ושאין חשיבות למתחולל בנפשו של האדם, ומן הסתם גם בזמננו רבים נוטים להאמין כך.

עם זאת, לפחות לפי החוק הכוהני שבתורה, לא כך הם פני הדברים. לפי ויקרא טז, הכוהן נדרש להתוודות בקול על חטאי בני ישראל. היות שמן ההכרח להכיר בדבר כדי לאומרו, לפני הווידוי על החטאים באה בוודאי הכרה בהם וחרטה כלשהי. אם כן, פעולת העברת העוונות לשעיר אינה בבחינת טכניקה טקסית גרידא. כאן כבמקומות אחרים, הטקס נועד לבטא כלפי חוץ תחושות פנימיות, לא להחליפן אלא להביען.

תפקיד העם בטקס הכיפורים

מה בדבר העם – האם הם סבילים לגמרי? האם הם בכלל יודעים שטקסי הכיפורים – הטיהור והשילוח – מתרחשים? נעיין שוב בפסוקים שהובאו לעיל:

^{ויקרא טז:כט} וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ^טז:ל כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְ־הֹוָה תִּטְהָרוּ.

מסתבר שבני ישראל אכן משתתפים בתהליך הכיפור, ותפקידם חיוני. הם מצוּוִים לצום ולשבות ממלאכה – לא כתשלום או פיצוי על חטאיהם אלא כדי שטיהור המקדש יצלח, וכדי שהווידוי הנאמר בשמם אכן יעביר את חטאיהם לראש השעיר המשתלח והחטאים יגורשו אתו למדבר. עליהם לחוש צער וחרטה, ומעשיהם צריכים לשקף תחושות אלה.^[9] אמנם הכוהן מבצע את הפעולות, אך אם אין שותפות מלאה במאמץ מצד כל ישראל, הבאה לידי ביטוי בצום ובהשבתת פעילות היום־יום, הטקסים אינם מביאים לידי התוצאה המיוחלת.

בפסוק המובא לעיל, המסכם את כל דיני יום הכיפורים (ויקרא טז:ל), נאמר "לְטַהֵר אֶתְכֶם" ו"תִּטְהָרוּ". לפי פסוק זה, מסתבר שלא רק המקדש מיטהר אלא גם העם. עבירות אינן מטמאות רק את המקדש ואת כליו; הן כתם המזהם את מי שעבר אותן ומשא המכביד עליו. נוסף על טיהור המקדש מכל חטא, גם בני האדם זקוקים לסילוק החטאים שעשו מעליהם. תהליך הכיפור כרוך אפוא בהשתתפותו של כל יחיד בצום, שהוא הביטוי להכרת החטא ורצון להסיר אותו מעליו, ובשביתה ממלאכה. והתוצאה – "תטהרו".^[10]

סיכום: שלוש דרכים לכפר

הפועל "לכפר" מופיע בטקסט בהקשר של שלוש הפעולות: טיהור המקדש וכליו, שילוח השעיר לעזאזל, וטיהור העם. נראה שמשום כך התורה מכנה את היום בשם "יום הכיפורים", בלשון רבים. כך הוא נקרא גם בתלמוד, וכך הוא מוזכר בכל התפילות הנאמרות בו. במשמעותו המקראית, השם 'יום הכיפורים' בלשון רבים רומז שהוא יום החיטוי הכללי, החיטוי לכל צורותיו.

כל שנותר מטקסי הכיפורים המקראיים הוא הגעגועים אליהם, הכלולים במחזור התפילות, בעיקר בתפילת המוסף. אבל מורשתם עודנה עמנו: הרעיון שחטאינו משפיעים על הקהילה כולה ושהם מאיימים להרחיק מאתנו את ה'; האמונה שבכוחנו להשתחרר מהם ומהשפעתם, ושלשם כך יש צורך בשילוב בין טקס מעשי מחייב ובין חרטה כנה, וידוי ותשובה; והמחשבה שאם נעשה כן מובטחת לנו מחילה שלמה שבזכותה נוכל לפתוח דף נקי בפרוס השנה החדשה – כל אלה עודם עמנו. הם חלק בל ייפרד מהיהדות שלאחר תקופת המקרא, רעיונות שבני ישראל אימצו ממורשת התרבויות שקדמו להם, ושאותם עיצבו מחדש והנחילו לדורות הבאים.^[11]