מדוע אין כוהנות ישראליות?

הקדמה: נשים בחברה הישראלית המקראית

לפני שניגש לנושא הראשי של המאמר – בחינת היעדרן של נשים בעלות תפקיד פולחני משמעותי בישראל הקדום – עלינו להבין תחילה את מקומן של הנשים בחברה הישראלית המקראית מנקודת מבט רחבה יותר. בספרה רב ההשפעה "לקרוא את נשות המקרא" (Reading the Women of the Bible), סוקרת המחברת, תקווה פריימר-קנסקי (Tikva Frymer-Kensky), את מעמד האשה בסיפורי המקרא, כשהיא משתמשת במונח "חברה פטריארכלית" כדי להסביר את מעמדן ומיקומן החברתי של נשים, ככאלו הנתונות לשליטה גברית.^[1] לאחרונה ערערה קרול מאיירס (Carol Meyers) על הגישה הזו, כשהיא מתבססת על ממצאים ארכאולוגיים^[2] המלמדים על החיים באיזורים כפריים, בהם משימות היומיום התחלקו בין גברים לנשים:

נשים בכירות שימשו כ"סמנכ"ליות תפעול" של משק ביתן. רק לעיתים נדירות הן היו משועבדות או חסרות השפעה. בנוסף, הן לא היו נתונות לשליטה גברית בכל היבטי משק הבית. בדומה למארג החיים במשקי בית בחברות מסורתיות, אותם ניתן להשוות לישראל הקדומה, נשים גברים כאחד תרמו תרומה כלכלית משמעותית לחיי משק הבית, והיחסים ביניהם היו של שיתוף או של תלות הדדית.^[3]

במאמר שפורסם לאחרונה, הוסיפה טרייסי מריה לֶמוס (Tracy Maria Lemos) ותהתה האם אכן התייחסו לנשים כאל "מטלטלין" במסגרת מה שמכונה "החברה הפטריארכלית המקראית":^[4]

על אף שהחברה המקראית התנהלה באמצעות מערכות היררכיות שונות, ובהן לא תמיד החלוקה המגדרית היתה מערך הניגודים החשוב ביותר, הממצא הכתוב משאיר, לדעתי, מעט מאוד מקום לספק שרעיות היו כפופות לבעליהן, ובנות לאבותיהן. עם זאת, במקרה של רעיות, אין צורך להבין את הכפיפות הזו במונחי בעלות או רכוש קנייני. הטקסטים המקראיים עצמם מתייחסים לרעיות כמעמד נפרד מזה של עבדים, ולא ניתן היה לרכוש, למכור או להעביר בעלות עליהן. לכן, נראה כי הטענה הרווחת בקרב חוקרים, שהרעיות בימי המקרא היו "סך הכל מטלטלין", אינה מדויקת.^[5]

הממצא המקראי

המקרא מכיל כמה סיפורים אודות נשים בעלות שליטה במשק הבית או בחברה, כפי שהעירה מאיירס:

• אמו של מיכה (שופטים יז) שלטה במשק ביתה;
• אביגיל (שמואל א כה) נטלה לידיה את היוזמה להציל את משק ביתה מזעמו של דוד;
• דבורה היתה שופטת (שופטים ד);
• יואב מצא "אשה חכמה" בתקוע (שמואל ב יד:ב);
• ירמיהו (ט:טז) מתאר נשים "חכמות";
• חולדה היתה נביאה (מלכים ב כב:יד), ובכירי הממשל התייעצו איתה.

נראה אם כן, שהתיאור המחקרי הקודם של ישראל הקדום כחברה פטריארכלית אינו עומד בפני הביקורת. מה שאנו רואים הוא חברה שבה הנשים אמנם אינן שוות לגברים בכל היבט (ככלל, נשים היו "שייכות" לגברי משק הבית, האבות או הבעלים), אך בו בזמן הן יכולות להיות בעלות עוצמה מספקת כדי להשיג לעצמן חינוך ולהפוך לבעלות מקצוע המובילות את הקהילה, שולטות באחרים ומסייעות להם.

נשים ישראליות והפולחן

כאשר אנו מתמקדים במקומן של נשים בחברה בהקשר הפולחני, אנו מתמודדים עם ממצא ארכאולוגי דל, המאלץ אותנו לבסס את הדיון על מקורות מקראיים בלבד. בפשטות, במקרא יש רק "כהנים" גברים; אין מילה כמו "כוהנת" או "לְוִיה". מנגד, המקרא מכיר במעמד של "בת כהן" (ויקרא כא:ט; כב:יב–יג) שאינה אשת פולחן מקצועית, אלא אישה המהווה חלק ממשק בית של בעלי מקצוע פולחני.

אנו קוראים אמנם על "משוררות" (עזרא ב:סה), ו"תופפות" (תהלים סח:כו), על נשים שעבדו במקדש (ה"אורגות שם בתים לאשרה", מלכים ב כג:ז) ועל נשים ה"צובאות פתח אהל מועד" (שמות לח:ח; שמואל א ב:כב), אך תפקידן המדויק במסגרת הפולחנית אינו ברור.^[6]

הדואליות המגדרית של היקום: כוהנות בתרבות החיתית

היעדר כוהנות הוא תופעה ישראלית ייחודית, בשונה, למשל, מתפקידן הפולחני של כוהנות כפי שמתועד בטקסטים חיתיים.^[7] טקסטים חיתיים אלו נכתבו כמה מאות שנים לפני הטקסטים המקראיים הראשונים, והם עשויים לשפוך אור על היעדרן של כוהנות במסגרת התאולוגיה, האידאולוגיה והאמונות המקראיות.

החיתים תפסו את היקום כולו במונחים של זכר ונקבה. הצמד כהן\כוהנת החיתיים ייצגו את הדואליות המובנית בעולם – זכר ונקבה – וכמוהם גם הזוג המלכותי, שהוכתרו ככהן וכוהנת לאלים, ושֵרתו אלים זכרים ואלות נקבות.

טקסטים חיתיים מתארים מערכת פולחנית שנוהלה על ידי החצר המלכותית והמלך עצמו בכל רחבי הארץ.^[8] המלך והמלכה היו בעלי התפקיד החשובים ביותר, אחריהם הנסיכים והנסיכות, וכך הלאה במורד השושלת המלכותית. הכהונה המלכותית שֵרתה במרכזים פולחניים עתיקים וחשובים. משרתי המקדשים באזורים מרוחקים יותר היו כפופים גם הם לשליטה מלכותית, והיה עליהם להישבע אמונים למלך. כמו באתרים מרכזיים ומשמעותיים יותר, גם באזורים המרוחקים שירתו גברים ונשים יחדיו.^[9]

סוגים של תפקידי פולחן נשיים

אנו יודעים די הרבה על תפקידן של נשים בפולחן החיתי, בזכות מגוון טקסטים שהשתמרו, החל מצווים מלכותיים שנועדו לצוותי הפולחן במקדש או במרכז פולחני^[10], דרך טקסי חובה ועד ל(מספר רב של) רשימות מצאי פולחניות. הכוהנות החיתיות היו חלק ממערך אדמיניסטרטיבי נרחב ורב-דרגות, בדומה לתרבויות של מסופוטמיה וצפון-סוריה.^[11] לפיכך תוארו הכוהנות בהגדרות תפקיד שונות, המייצגות רמות שונות של כהונה, בהתאם לתפקיד ולתקופה:

המעמד הראשי של כוהנות ששירתו בכל המקדשים החיתיים, יחד עם הכהנים הגברים, היה מעמד שנכתב בלוגוגרמה ^MUNUSAMA.DINGIR אותו ניתן לקרוא בחיתית כ"šiwanzanna" (מילולית: "אלה-אֵם נשית", או "אֵם אלוהית").^[12] בתואר זה נשאו מלכות חיתיות, וכן כוהנות גדולות.

בטקסטים אלו מוזכרות נשים נוספות המשרתות בתפקידים שונים כגון: כוהנת המכונה ^MUNUSŠU.GI – "אשה זקנה" (הכוונה כנראה ל"אשה חכמה"), המשתמשת ב"קסם" פולחני בשירותה^[13]; כוהנת בשם "קטרה" (katra) המופיעה בעיקר בטקסטים מאיזור המכונה Kizzuwatna (בדרום-מזרח אנטוליה)^[14]; ואשה נביאה המכונה ^MUNUSENSI - "רואָה" (המילה החיתית אינה ידועה, וגם הפעילות שלה אינה מתועדת היטב). נשים אחרות שירתו כזמרות, רקדניות או כנשים של כהנים במשרות פולחניות.^[15]

ברוב הטקסטים, ^MUNUSAMA.DINGIR הוזכרה יחד עם כהן-SANGA או כהן-GUDU, מונח דומה ככל הנראה.^[16] היא תוארה תמיד יחד עם בעלי תפקידים נוספים בחגים הממלכתיים, ותפקידה הפולחני היה קשור לפעילותם של המלך, המלכה או הנסיך. כמה טקסטים מתארים אותה כבעלת בית (=משק בית או בעל) מחוץ למקדש, וטקסט אחד מזכיר בת של כוהנת. מכאן משתמע כי הכוהנת היתה נשואה, בדומה לכהנים החיתיים. עובדה זו עולה בקנה אחד עם תפקידה של המלכה החיתית כמשרתת האלים בתור כוהנת AMA.DINGIR, בזמן שהיתה נשואה ואם לילדים. טקסטים חיתיים מצביעים על כוחן של המלכות בזירה הפוליטית^[17] ועל מעורבותן הישירה כ- ^MUNUSAMA.DINGIR בניהול הפולחן.^[18]

"אב" ו"אם" בתרבות החיתית

התרבות החיתית היתה מוכוונת-משפחה, ולמרות שהגבר נחשב כבעל הסמכות הבלעדי, ניכר כי גם הנשים היו רבות השפעה – חוץ מאשר בקרב ובמלחמה. אלו היו זכותו הבלעדית של המלך בפרט, והגברים בכלל.^[19]

טקסטים חיתיים ממחישים את השימוש בסמכות המשפחתית דרך הביטויים "אב ואם" או "אם ואב", כפי שבולט בטקסטים בעלי היבטים משפטיים.^[20] בדומה, המלך היה פונה בתפילה לשליטיו האלוהיים, אל השמש ואל הסערה: "אתם האלים הנכם אבי ואמי". שני האלים האלו היו אלים-זכרים, אבל הפנייה אליהם כ"אב ואם" נועדה לייצג את מעמדם המשפטי וסמכותם כלפי המלך.^[21]

אידאולוגיה מונותאיסטית ומעמד הנשים

מלכות מקראיות "עובדות אלילים"

המקרא מתאר שתי מלכות רבות עוצמה: איזבל, מלכת ישראל (מלכים א טז–כא), ובתה עתליה, מלכת יהודה (מלכים ב יא).

שתי המלכות האלו, כמו גם המלכה האֵם מעכה, אמו של אסא מלך יהודה (מלכים א טו:יג), מוצגות בטקסטים המקראיים כמעוררות סלידה, בעיקר בשל תפקידן הפולחני כתומכות בעבודת אלילים על פני עבודת י־הוה. השתיים הראשונות תמכו בעבודת הבעל והאשרה, והשלישית הקימה פסל של האלה אשרה במקדש בירושלים; הטקסט מתאר אותו כחפץ מתועב, "מפלצת". בהקשר המקראי, הפעולות הללו מוצגות כדוגמאות קיצוניות של להט "פגאני", אך בפועל הן מתארות את הנשים המלכותיות האלו בצורה דומה למקבילותיהן החיתיות.^[22]

למחברי הטקסטים המקראיים ולעורכיהם היתה תפיסה ברורה של י־הוה כאלוהות בלעדית – אלוהות זכרית במפורש.^[23] למרות שחוקרים ניסו להצביע על כמה מאפיינים נשיים של י־הוה בטקסטים המקראיים,^[24] הרי שהצורות הלשוניות והדקדוקיות בהן מתייחסים אל י־הוה הן בלשון זכר.

הרחקתה של אשת י־הוה: האשרה

כמה חוקרים שיערו כי נשים במקרא הודרו מהעבודה הפולחנית במקדש, כיוון שהווסת שלהן הפכה אותן לטמאות. עם זאת, בחברה החיתית שגם בה ווסת הפכה נשים לטמאות מבחינה פולחנית, נשים בכל זאת תפקדו ככוהנות. ככל הנראה, הן לא שירתו בפועל בתקופת הווסת עצמה.^[25]

הֶני ג' מרסמן (Hennie J. Marsman) הציעה, כי הסיבה שנשים בישראל הקדום נדחקו מחוץ לשירות הפולחני, היתה החשש מפני "הסכנה שכוהנות יהוו בנות-זוג פוטנציאליות לאל"^[26] הצעה זו מבוססת על העובדה שבתרבויות השכנות היה לכוהנות תפקיד חשוב בייצוג האלוהות הנשית ביחס למלך.

הכוהנות בישראל ויהודה היו עשויות לייצג את האשרה. הדבר תואם את הפולמוס המקראי כנגד האשרה, הידועה מטקסטים ארכאולוגיים כבת זוגו של י־הוה.^[27] במידה שהאלוהות הנשית הזו הורחקה, כך גם המעורבות הנשית בפולחן הורחקה עם הזמן, עד למצב בו נשים הודרו לחלוטין מתפקידים פולחניים משמעותיים.

ההאשמה המקראית של מעכה בעבודת האשרה מחזקת את התיזה הזאת. נראה שעבור מעכה עצמה הדבר היה חלק טבעי מעבודת י־הוה. האידאל המקראי של עבודת י־הוה לבדו, ללא אלות או אלים ישראליים אחרים לצידו, יכול היה להוות תמריץ להרחקת הכוהנות מהשירות הפולחני.

התפתחות של המקדש בירושלים: הסבר חלופי

ניתן להתבסס על התפתחות הפולחן הישראלי במהלך המחצית השניה של האלף הראשון לפני הספירה ולהציע הסבר אחר. כיוון שנשים נשאו בתפקידים חשובים בישראל הקדום, כמו נביאות וחכמות, היינו יכולים לצפות שהן תשרתנה גם במקדשים הישראליים. ייתכן כי הדחייה המקראית של נשים ככוהנות קשורה לאליטות היהודאיות ולביסוסו של המקדש בירושלים כמקדש (המלכותי) היחיד בו ניתן היה להקריב קורבנות מן החי.^[28]

כחלק מתהליך זה, שהחל לפי ספר מלכים ב בתקופת שלטונו של חזקיהו ולאחריו יאשיהו (שלהי המאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפני הספירה), נראה כי המקדש הגביל את הכהונה למשפחה מסוימת או כמה כאלו, שנתפסו כחלק משבט לוי וכצאצאי אהרן.^[29] כיוון שהשייכות המשפחתית נמסרת רק רק דרך הזכרים, לא נותר מקום ללוִיות ולכוהנות.

מחיקתן של הכהנות מההיסטוריה ומהפולחן הישראלי \ יהודאי

כך או כך, בין אם כדי למחוק כל אפשרות למעמד של אשת י־הוה, בין אם כדי לסייע בהורדת האשרה ממעמדה, ובין אם כדי לגבש את שושלת כהני ירושלים, נאסרה השתתפותן של נשים בפולחן הישראלי\יהודאי. גם אם נשים השתתפו בפעילות פולחנית (במשקי בית כפריים, או במקדשים מחוץ לירושלים, כפי שהציעה מאיירס בהסתמך על ממצאים ארכאולוגיים), הן הורחקו במסורת הטקסטואלית של המקרא מתפקידן ככוהנות. נשים בתפקיד זה מתוארות אך ורק בטקסטים מחוץ לתורה (כלומר, רק בנ"ך), ואפילו בהם, כוהנות כאלה מוצגות בצורה מבזה, בניגוד חד למקבילותיהן במזרח הקדום.