מי היו הלויים?

שבט לוי בתורה הקנונית

בקריאת התורה כנרטיב יחיד אודות מוצאם הקדום של ישראל, הלווים מופיעים לצד שבטי ישראל האחרים היוצאים ממצרים ונודדים במדבר עם משה לפני שובם לארץ כנען המובטחת. בדיוק כמו השבטים האחרים, הם צאצאים של אחד מבני יעקב – לוי – המתוארים בספר בראשית (כט:לד). אך בניגוד לשבטים האחרים, לא מיועדת להם כל נחלה כאשר ישראל יעברו את הירדן ויכנסו לכנען (במדבר יח:כ–כא; דברים י:ט; יח:א). לחלופין, הם מובדלים כ"נחלתו" של האלוהים, ומוקדשים לשירות פולחני ולחובות הקודש ברחבי הנחלות השבטיות בישראל, ובמיוחד במשכן (הגרסה הקודמת למקדש ירושלים במקור P הכהני).^[1]

מדוע נבחרו הלויים?

על פי הנרטיב המקראי, אלוהים בחר בלויים להיות משרתים פולחניים בתקופת המדבר. לפי הנאמר בספר דברים, הבחירה נעשתה בהר חורב, לכאורה לאחר תקרית עגל הזהב:

^{דברים י:ח} בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְ־הוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְ־הוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ^י:ט עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְ־הוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ.

הקשר בין בחירת הלוויים לבין הר חורב משתמע – ואולי גם מבוסס על – סיפור חטא עגל הזהב המתואר בשמות לב, לפיו הלווים היו הקבוצה היחידה שענתה לקריאת הנקמה של משה נגד עובדי העגל, וכתוצאה מכך צוּוּ על ידי משה למלא ידם לאלוהים (פסוק כט).

קבוצה אחרת של טקסטים, הנמצאים בבמדבר פרקים ג ו־ח, רואים בבחירת הלויים אירוע שהתרחש מאוחר יותר בתקופת המדבר, וקובעים כי הלויים נבחרו להחליף את הבכורים אשר במקור נחשבו על־ידי האלוהים כבעלי תפקיד פולחני. אולם הם אינם מציעים סיבה לשינוי זה.

השלכה־בדיעבד של התפתחות הלויים אל העבר הקדום

רוב חוקרי המקרא רואים בהסברי התורה כניסיונות להסביר את מקורה של המציאות אותה הכירו המחברים – לוויים נטולי נחלה בעלי תפקיד פולחני. הטקסט המקראי משליך את מקורה של מציאות זו לתקופה המכוננת של האבות, יציאת מצרים ותקופת המדבר. אולם ישנם במקרא גם פרטים קדומים מאוד אשר 'זוכרים' את תפקודם החברתי של הלויים בישראל הקדום ואת הופעתם כקבוצה (מֵעֵין) כהנית. החוקרים הציעו דעות שונות לגבי האופן שבו ניתן להשתמש בזיכרונות קדומים אלו כדי לשחזר את מקורם ההיסטורי של הלויים.

שבט שאיבד את אדמתו

הצעה אחת להסבר מקורם של הלויים הוא כי הלוויים התחילו כשבט 'חילוני' רגיל, אך חוסר יכולתם לשמר דריסת רגל טריטוריאלית הביא לפיזורם בכל השבטים האחרים, מה שהעניק להם מעמד חברתי וכלכלי על ידי הפיכתם ל'מומחים פולחניים'.^[2]

המקרה בשופטים יח, בו ראש בית אב מקומי מעסיק לוי נודד כמלווה המקדש האישי שלו, שימש לתמיכה בעמדה זו. אולם, סיפור זה כבר מניח כמובן מאליו שלוי הינו מומחה פולחני ולא אומר דבר על כך שפעם היו ללויים אדמות.

כמו כן, התיאוריה איננה מסבירה כיצד יתכן כי השבטים האחרים היו מאפשרים ללויים אלה להחזיק בסמכות פולחנית שכזו. הדת הישראלית הקדומה טופחה בתוך קשרים משפחתיים/שבטיים כפי שניתן לראות הן בטקסטים מקראיים והן בתיעוד הארכאולוגי – מדוע, אם כן, מנהיגי השבטים הללו היו מוותרים על כוחם הדתי ופשוט מוסרים אותו לכל לוי המשוטט בשטחם?^[3]

הלווים כקבוצת היוצאים ממצרים: הקשר המצרי

גישה אחרת מציעה כי הלויים היו במקור לא־ישראלים ממצרים שהצטרפו לשבטי ישראל שהיו תושבים־ילידים בכנען. בתור שוהים ללא נחלה, הם מצאו את מקומם בעבודה כמומחים פולחניים בכל שטחי ישראל. חוקרים התומכים בתיאוריה זו מצביעים על העובדה כי לרבות מהדמויות הלוויות החשובות אשר זוהו בסיפורי התורה יש שמות בעלי אטימולוגיה מצרית (משה, אהרון, מרים; וכן פינחס, קהת ומררי).

על פי תיאוריה זו, ברגע שהלויים החלו לשמש כמומחים פולחניים עבור שבטי ישראל, הם הציגו את הסיפור שלהם, סיפור יציאת מצרים, בקרב האוכלוסייה הגדולה כסיפור מוצא לאומי; יתכן והם אפילו היו אלה אשר הביאו את פולחן י־הוה לקבוצה זו.^[4]

אמנם להצעה ספקולטיבית זו ישנם מספר היבטים מושכים, אך עם זאת, כאשר בוחנים את המקורות הספרותיים בשילוב ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, בלשנות וראיות חברתיות־מדעיות, אני מאמין שעולה אופציה אחרת להסבר מקורם של הלויים.

הלוויים כ"מחוברים/נלווים" למרכזי פולחן מקומיים

רמז חשוב למקור הלויים בא לידי ביטוי במשמעות המילה "לוי", שמקורה בשורש העברי לו"ה, שמשמעותו "התחבר" או "צרף"; "לוי" פירושו פשוטו כמשמעו הוא "מי שמחובר/נלווה."^[5] אך מחובר או נלווה למה? אני מציע שהכוונה היא "נלווה למרכזי פולחן מקומיים."

הן הארכאולוגיה והן האנתרופולוגיה מצביעות על כך שקבוצות אוכלוסייה בישראל הקדום התיישבו סביב מקדשים אזוריים אשר אכלסו קבוצות כהניות עוצמתיות (שמקור כוחן המסתורי והקדוש היה מושרש כנראה בהצלחות מלחמתיות).^[6] קהילות שונות נקשרו יחד על ידי מקדשים אלה וכהניהם, במיוחד באזור הרמה הצפוני־מרכזי של כנען (האזור הצפוף ביותר בישראל הקדום), תוך שהם חולקים מועדים משותפים, קורבנות ומסורות מיתולוגיות.^[7]

העדויות הארכאולוגיות מציבות את שלביה המוקדמים של חברה זו בסוף המאה ה־13 ועד אמצע המאה ה־11 לפני הספירה; בתקופה זו איבדה האימפריה המצרית חלק ניכר מאחיזתה באזור, וקבוצות קטנות יותר הצליחו לתבוע בעלות על אדמות בגבעות הארץ, ולגבש כלכלה ומערכת דת חדשות ועצמאיות. חלק מהקהילות הללו היו חקלאיות ואילו אחרות היו רועות צאן, אך כולן התמודדו עם היסודות והמשאבים הדלילים למדי שסיפקה הסביבה אותה ניסו ליישב.^[8]

אתרי המקדש שחיברו אותם יחדיו היו מקומות שבהם ניתן היה לחלק מחדש משאבים, לפתור סכסוכים ולכרות בריתות. מרחבי הקודש הללו הפכו למוקדי פולחן ויציבות וכלכלית עבור האוכלוסיות הסובבות בתקופות של מצוקה.

לוויים שאינם שבטיים והקדשת הבנים

בתרבויות רבות מסביב לעולם, בנים בכורים יורשים את רכושו ומעמדו של האב – נוהג המכונה בכורה פטרילינאלית – כאשר הבנים האחרים נאלצים למצוא דרכים אלטרנטיביות לכלכל את עצמם. לפעמים הם הצטרפו לכהונה. הקדשתם של בנים למקדשי\שבטי כהונה איננה נדירה בקרב קהילות האיכרים הכפריים;^[9] ילדים אלה נטמעים אל תוך שבט הכהני שבאזור, מקבלים הכשרה לתפקיד פולחני, ולומדים את הנרטיבים התרבותיים. באירופה, למשל, בנים שאינם בכורים של משפחות עשירות ניסו להרוויח את הונם כחיילים או ככמרים, ולחיות מכספי הקהילה אותה שירתו.

למרות שלא נראה שישראל הקדום השתמש במערכת ירושה פטרילינאלית, בכורות זכו לחלק כפול מהירושה. יתר על כן, פיצול שטח לחלקים קטנים על מנת לחלקו לכל בניו של אדם יכול להוביל לפשיטת רגל משפחתית. על כן נראה סביר שבישראל היו נוהגים כמו בתרבויות רבות, כלומר מקדישים בן אחד "לכהונה".

נוהג זה היה משגשג מן הסתם בתקופות של חוסר ודאות ומבוכה כלכלית. משפחות היו מאמצות את הנוהג להקדיש את בניהן לשירות במקדשים המקומיים כדרך להקל על הלחץ העומד בפניהן במידה ולא היה באפשרותן להתקיים כלכלית באמצעות היבול או הצאן שלהן.^[10] הקדשת בנים לכהונה היתה יכולה לספק הקלה מסוימת למשפחות מתקשות, ולאפשר למשאבים משפחתיים להתרבות בתוך משק הבית, אך גם להבטיח כי הבן שנמסר לשירות הכהונה ייהנה מביטחון המקדש, צוות הכהונה ומשאביהם.^[11]

עדויות ארכאולוגיות ועדויות טקסטואליות בתיעוד המקראי מצביעות על תקופות רבות של קושי כלכלי בישראל הקדום,^[12] וכי הקדשתם של בנים כ"לויים" למקדשים יציבים בקהילות שונות הפך למנהג חקלאי מקובל. עם הזמן נוהג זה נהיה שגרתי, כך שסביר כי גם משפחות עשירות יותר היו מרגישות באחריות החברתית שיש בהשתתפות במוסד זה.

בני דוד – לויים?

הד לכך ניתן למצוא ברשימת ההישגים המלכותיים של דוד שנשמרו בשמואל ב פרק ח, פרק ששאוב ככל הנראה מכתובת מלכותית קדומה, המסתיימת בהודעה כי דוד הקדיש את בניו לכהונה:^[13]

^{שמואל ב ח:יח} וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ.

הודעה זו מניחה כי מעמד הכהונה לא היה תורשתי, אלא יותר נגיש ו'גמיש', אחד מסימני  ההיכר של התנאים החברתיים של ישראל הקדום. ייתכן שההערה נכללה בפרק (או בכתובת המקור שלה) כדרך להראות שמלכותו של דוד תואמת את המוסכמות הדתיות של ישראל בטרום ימי המלוכה וכן את סוג ההנהגה הדתית שאפיינה את אותה תקופה קדומה.

בין אם דוד באמת הפך את בניו לכהנים ובין אם מדובר בסתם תעמולה מלכותית, ברור שמדובר במסורת מוקדמת, שכן בתקופת המקרא המאוחרת, מעמד השבט הלוי־כהני היה עניין של שושלת ותורשה.^[14] מלך יכול היה להפעיל כוח, אפילו כוח פולחני, אך לא היה בכוחו להעניק לילדיו מעמד כהונה בתקופה המאוחרת הזו.

שמואל משבט אפרים הופך ללוי

הדוגמה הטובה ביותר לישראלי ממשפחה שאינה משפחת כהנים או לויים, ושהופך לבעל תפקיד פולחני תחת חסותו של כהן, הוא שמואל הנביא בשמואל א, פרקים א–ג.^[15] הסיפור הזה הינו יוצא דופן, שכן שמואל הוא בכור, אך לא פחות משמעותי מכך הוא מה שהסיפור ממחיש כאפשרי בתרבות הזו.

האירועים בפרקים אלה מתרחשים בשילה, המקדש החשוב ביותר בהרי ישראל לפני עליית המלוכה. הסיפור מפרט כיצד הוריו של שמואל – שניהם בני בית שאיננו כהני מהאזור הסמוך – באים להקדיש את בנם לשירות במקדש תחת חסות הכהנים השולטים בו.

הסיפור מספר מפורשות כי שמואל בא משבט אפרים, ואפילו פותח בשושלת אביו:

^{שמואל א א:א} וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.

ולמרות זאת, נראה ברור מהסיפור שהוא גדל לכהן כתפקיד פולחני שכן הוא מתואר במונחי כהונה):

^{שמואל א ב:יח} וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי יְ־הוָה נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד.

נראה שמטרת מסורת שמואל היא לבסס את תוקף הכהונה שלו כיורש לצאצאי עלי (מכיוון שנראה שמשפחת כהנים זו איבדה השפעה לאחר חורבן מקדש שילה, הנרמז בשמואל א פרק ד). ברור כי כך הובן הנרטיב על־פי היהדות העתיקה, שכן מחבר דברי הימים באמצע המאה ה־4 לפני הספירה, הרגיש צורך להכניס את שמואל ומשפחתו אל תוך שושלות היוחסין של הלוויים (דברי הימים א ו:יח–כג) כדי למנוע את הבעיה הבולטת של "כהן שאיננו לוי". (אגב, אין ולו מקום אחד בסיפורם של עלי ושמואל בו מתואר מישהו שהוא "לוי".)

מכל מקום, שמואל א, א־ג איננו מנסה להציג את שמואל עצמו כצאצא של כהנים (או לויים). לא זו בלבד שהשושלת המשפחתית שלו מובדלת בבירור מזו של עלי (שמואל א, א, א), אלא שהנרטיב גם מציין כי שמואל שמר על קשר הדוק עם משפחתו הביולוגית (שמואל א:א–כד, ב:יח–יט), ואף חזר להתגורר בעיר הולדתו בהמשך חייו (שמואל א ז–יז; ט:יד, יח; השווה: שם ב:יא).

כהנים מצאצאי משה

התיאור של ילד משבט אפרים (שמואל) הגדל בידי משפחת כהנים (עלי) תואם פחות או יותר את המודל שאני מציע עבור הלוויים הקדומים, המורכב מבנים (לא בכורים) ישראליים המוקדשים לשירות י־הוה. בנוסף, אני מרשה לעצמי לשער שגוף קיים זה של מומחי פולחן היה מה שהחוקרים מכנים "הכהנים המוּשיים" (מהמילה 'מושי' בעברית, "[אלה מ]משה" המוזכרים בשמות ו:יט; בבמדבר ג:כ, כו:נח ובמקומות אחרים). קבוצה זו, אשר נראה כי שלטה במספר מהמקדשים הגדולים בתקופת ישראל הקדום, כללה בתוכה כהנים שטענו כי הם צאצאי משה – איש אגדי קדוש אשר זכור כמי שקשור ליציאה הקדומה ממצרים.

אם "הבנים הנוספים" שהוקדשו על ידי משפחות ישראליות הוכשרו תחת ידי קבוצה מובחרת זו של כהנים מושיים, אשר החזיקו בתפקידים בכירים במספר מקדשים ישראלים קדומים, הדבר היה מסביר את היחסים המיוחדים בין קבוצה זו, שנודעה בשם הלויים (אלה שנלוו) ובין משה. בנים ישראליים אלה למדו את תורת הכהונה המושית, ובתורם, עזרו לה להתפשט בקרב בני ישראל. את היחס הזה בין משה ללויים, מנסים מספר טקסטים מקראיים להחדיר אל העבר הקדום.

• בתקרית עגל הזהב, הלווים מתגודדים סביב משה ומחסלים את קהילת החוטאים, מה שמניע את משה לקדש אותם כקבוצה כהנית (שמות לב:כט).
• בספר דברים, הלווים הם יורשי סמכות ההוראה והכתיבה של משה, נאמני תורתו שבכתב, ומבצעי צוואתו (דברים לא:ט–יג, כד, כו).
• הנביאים הושע וירמיהו (הקשורים שניהם בקשר איתן אל הלויים) מציינים מספר אזכורים חשובים של משה (הושע יב:יד; ירמיהו א:ט; טו:א).

הנחתם של כל הקטעים הללו היא שקיימת קרבה בין הלויים ובין דמותו של משה, וניתן לייחס זאת להטמעתם של 'חסידים' אשר טענו כי הם צאצאי משה, אל שבט הכהונה. משה הפך לא רק למודל לחיקוי אלא למעין פטרון קדוש, בדומה לתפקיד שמילא קונפוציוס בצמיחת מעמד המנדרינים בסין מאות שנים לאחר מותו.^[16]

עלי הכהן המושי

המקרה של שמואל ועלי מתאים היטב להצעה זו. חוקר המקרא האמריקני הדגול פרנק מור קרוס (Frank Moore Cross, 1921-2012) הציג טענה משכנעת כי שבטו של עלי, הכהן הראשי של שילה בפרקים אלו, היה מושי במקורו (בהתבסס במיוחד על מחקר אודות צאצאי עלי והמאפיינים הרטוריים של הנבואות הקשורות אליהם).^[17] אפיונו של שמואל במונחים דומים למשה מצביע על המידה בה 'חסיד' שנותר באחריות משפחת כהנים מושית יכול היה להסתגל ולשזור את עצמו אל תוך המסורות הקדומות שהמשיכו להקנות קדושה והשפעה. בהקשר הזה, אפיונו של שמואל במונחים המזכירים מסורות אודות משה^[18] הינו משמעותי, והותיר רושם אצל סופרים מאוחרים יותר במסורת המקראית, כפי שנראה בדוגמאות הבאות:

ירמיהו

^{ירמיהו טו:א} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ.

תהלים

^{תהלים צט:ו} מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְ־הוָה וְהוּא יַעֲנֵם.

במסורת הקדומה משה איננו לוי

במשך הזמן הבנים אשר הוקדשו ל"לויים", ואשר הוכשרו תחת הכהנים המושיים, לקחו על עצמם מסורות על משה וטקסים מושיים ויצרו סוג חדש של יחסים בין עצמם כקבוצה, וכן בינם לבין האיש הקדוש האגדי מהעבר הקדום (משה). בסופו של דבר הם הבליעו אל תוכם את הקבוצה הוותיקה יותר של הכהנים המושיים והפכו את כולם, כולל את משה, ללויים.^[19]

בספר שמות במתכונתו הנוכחית מוצג משה כמי שנולד למשפחת לויים (שמות ב:א–י), אך הדבר נחשב באופן כללי כמסורת מתקופת המלוכה המאוחרת (מסוף המאה ה־8 ועד אמצע המאה־7 לפני הספירה) המשחזרת את זכרו של משה.^[20] מערכת יחסים חדשה זו מהדהדת בפסוקים הקשורים ללויים שבסיפור עגל הזהב בשמות לב (כו–כט).

לעומת זאת, הפסוקים בשמות לב המתארים את האופן בו הלווים נענו לקריאתו של משה ותקפו את בני ישראל שחטאו בעגל הזהב, מקורם ככל הנראה קדום בהרבה לתקופת המלוכה המאוחרת.

^{שמות לב:כו} וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי־הוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. ^לב:כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְ־הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. ^לב:כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

^לב:כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי־הוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.

טקסטים אלו אינם טוענים או מרמזים לקשר יוחסין או לקשר שבטי בין משה ללויים. הוא איננו מאבותיהם או ממפקדם, אלא מנהיג של קבוצה המאוחדת תחת הרצון להגן על י־הוה ועל שליטתו על ישראל.

"הלויים" הונחו להרוג את אחיהם ובניהם

קריאה מדוקדקת בפקודתו של משה מראה כי לא יתכן שהלויים המוזכרים כאן הם שבט. בפסוק כז, משה טוען כי הלויים הללו חייבים להיות מוכנים להרוג את אחיהם ואת קרוביהם; בפסוק כט הוא טוען כי עליהם להיות מוכנים להרוג את אחיהם ואת בניהם. אך אם הלווים בכללותם נענו לקריאתו של משה ולא עבדו לעגל הזהב, הרי בהגדרה, יוצא שגם אחיהם ובניהם לא עשו זאת! לפיכך, נראה ברור כי מחבר הטקסט איננו מתאר את הלויים כשבט אלא כמעמד של אנשים. ככל הנראה, כפי שאני מציע, הם בניהם הלא בכורים של כל בני ישראל אשר הוקדשו לי־הוה. אם קבוצה זו הייתה אמורה להרוג חוטאים ישראלים, הרי שבגבולות הסיפור, ייתכן והם נאלצו להרוג את אחיהם ובניהם.

בסיפור זה, משה מורה ללויים ללכת "משער לשער" ברחבי הקהילה ולטהר אותה מהחוטאים נגד י־הוה (שמות לב:כח). זו הפעם היחידה בה אנו מוצאים אזכור של שערים במחנה המדבר. הביטוי "שער" הוא תיאור ההולם חברה מיושבת עם ערים ועיירות מוקפות חומה, ולא קבוצה נודדת של דיירי אוהלים. על ידי שימוש במונח "שערים", הנרטיב חושף את מקורותיו בתרבות הישראלית שכבר התיישבה בארץ – הסיפור הוטמע בתוך העבר האגדי, אך מסגיר את עצמו בשימושו בשפה ובדימויים של תקופה מאוחרת יותר.

הלויים במסה ומריבה

לאחרונה, הראה ג'ואל ביידן (Joel Baden) כי פסוקים אלה אינם מקוריים לסיפור עגל הזהב, אלא ככל הנראה מקורם בגרסה ישנה לסיפור מסה ומריבה בשמות יז, סיפור קצר על האופן שבו בני ישראל ערערו על סמכותם של משה וי־הוה במהלך הנדודים במדבר.

כאשר ערכו את המקורות העיקריים של החומש, פסוקי הלוויים במסה ומריבה הועברו ממקומם ונערכו מחדש אל תוך סיפור עגל הזהב.^[21] זה מובן, שכן עד אז סיפור עגל הזהב התגלה כסיפור תבניתי של כפירה והשלכותיה. אך לפני שהחומש עוצב למסמך הקיים בידינו כעת, נטייתם של הלווים לאלימות במסה ומריבה מציגה אותם כ'סוכנים צבאיים' המוציאים לפועל את מורשתו של משה. הברכה שמברך משה את הלויים בדברים לג, ח־יא מראה שמקומו המקורי של הסיפור היה במסה ומריבה ולא בעגל הזהב.

^{דברים לג:ח} וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. ^לג:ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

גם כאן, כמו בשמות לב, היו הלויים מוכנים להרוג את אחיהם ובניהם. זוהי חפיפה מושלמת עם הרטוריקה שבשמות לב, ואינדיקציה נוספת לכך שבטקסטים הקדומים הללו הלווים אינם שבט אלא אוסף של אנשים בודדים שאינם קשורים זה לזה.

בעיה זו כל כך הטרידה את רש"י עד שהוא נאלץ להסביר אותה על ידי הכחשת משמעותה הפשוטה (דברים לג:ט):

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה’ אלי נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל או את אחיו מאמו או בן בתו וכן עשו.

וא”א לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש שהרי לויים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי.

הברכה נמשכת בדמותם של הלווים המקריבים קורבנות וקטורת, מלמדים את תורת י־הוה ומקבלים הבטחה כי י־הוה ישמיד את אויביהם:

^{דברים לג:י} יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב
וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל
יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ
וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.
^לג:יא בָּרֵךְ יְ־הוָה חֵילוֹ
וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה
מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו
וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

הלוויים ו'אלימות מקודשת'

מורשתה של 'האלימות המקודשת' מעוגנת היטב בפסוקי הברכה, אך מורשת זו מרוסנת על ידי קביעות לפיהן הלוויים שומרים גם על תנאי ברית י־הוה עם ישראל, עוסקים בהוראה אלוהית ומבצעים חובות פולחניות (פסוק י). מודלים של התנהגות אלו הופכים לסוגי התנהלות כהנית המחזקת את המיתולוגיה שעומדת מאחוריהם. אך מנטרה זו מעידה גם על המתחים הכרוכים בנשיאה בתפקיד של לוי, ומזכירה לקורא כי על לוי להתמסר למשימתו, גם אם פירושו של דבר שעליו לפגוע בקבוצות השושלת אליהן השתייך בעבר (פסוק ט).

דברים לג מוכר כטקסט מוקדם יחסית, שחובר לפני המשבר האשורי בסוף המאה ה־8 לפני הספירה, ואשר חזה את סוף המלוכה הצפונית בשנת 721 לפני הספירה ואת בריחת הפליטים (כולל הלויים) לממלכת יהודה הדרומית.^[22] למעשה, רק בתקופה מאוחרת זו התחילו הלווים להפוך לשבטים, ובשלב זה שולבו מסורות על "אב קדמון" משותף, לוי, במסורות על יעקב ובניו.^[23]

נספח

בנים בכורים לעומת בנים מאוחרים

התורה דנה באפשרות כי בכורים מקרב בני ישראל ישרתו בקודש (שמות כב:כט).^[24] על פי ציר הזמן של התורה, אפשרות זו נמשכה לא יותר משנה. בבמדבר פרק ג ופרק ח מתואר טקס בו הוחלפו הלויים בבכורות, שהתקיים בשנה השנייה לנדודים במדבר. עם זאת, קיום החוק והפסוקים הרבים האחרים שמזכירים את הצורך לגאול את הבן הבכור מהקדשה זו (שמות לד:כ; ויקרא ג:יא–יג; ח:יז–יח) מרמזים ביתר שאת על כך שבישראל הקדום הבנים הוקדשו לשירות י־הוה באופן הזה.^[25]

אני טוען כי המקורות הטקסטואליים המרמזים על מתח בין הבכורים והלויים כמשרתים פולחניים, משמרים ומעבירים זיכרונות ישנים מאוד, שבהם בנים בכורים מילאו ככל הנראה חובות פולחניות בהקשרים משפחתיים, ואילו אחים צעירים, שנמסרו לשירות המקדש, קיבלו על עצמם תפקידים דומים מעבר לגבולות המשפחה או השבט. המתח הבולט הזה בין טקסיות דתית ביתית לבין זו המקדשית, בו אחים מכהנים בתפקידים מנוגדים ממש, מייצג את הפער העמוק בין דת המשפחה לבין הדתיוּת הלאומית או המדינית שהייתה בישראל וביהודה הקדומים.^[26]

אף על פי שמשרתים ביתיים ומקדשיים היו עשויים לחיות בדו־קיום, המסורות המתארות כיצד הלויים תפסו את מקומם של הבכורה משקפות תחרות, כאשר מחברי המקרא תומכים רק ב'דת המדינה'. המקרא נמנע מלדון בטקסים ביתיים פרט לפסח – תיאורו השלילי של ירמיהו על פולחן לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם (ז, יח) הוא היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל – אף כי ראיות ארכאולוגיות והשוואתיות מוכיחות שהוא היה קיים. את התיאור של התורה על המעבר השלֵו של כח הפולחן מהבכורות ללויים, ניתן להבין כניסיון לטפל בזיכרון ההיררכיה של דת המשפחה, ולנפילתה (המציאותית או הסובייקטיבית) באופן שהועיל למשרתי המקדש.