מי היה אביו האמיתי של שמשון?

מעשה בשני "אנשים"

שופטים יג:ב-כה, הפטרת פרשת נשוא,^[1] פותחת בסצנה מוכרת היטב במקרא – אישה עקרה.^[2] אבל הפעם הסצנה הזו שונה: שלא כמו שרה, רבקה או חנה, לאישה הזו אין שם. יתרה מזו, היא או בעלה מעולם לא מתפללים לילד.

אולם הקורא עומד להיתקל בסטיות מן הדפוס המוכר במקרא אף משמעותיות יותר. זה נרמז כבר בתחילת הסיפור, בניגוד שיוצר הטקסט בין שני "אנשים" – מנוח, אביו של שמשון, ומלאך חסר שם. פסוק ב, המבוא העיקרי של הסיפור,^[3] מכנה את מנוח בשם אִישׁ אֶחָד, ומיד לאחר מכן מופיע מַלְאַךְ י־הוָ֖ה, המכונה בהמשך פעמיים בשם אִישׁ הָאֱלֹהִים (פסוקים ו, ח). ההנגדה שבין שני "האנשים", יחד עם רמזים טקסטואליים נוספים, גורמת לנו לשאול: איזה "איש" הוא אביו של שמשון?^[4]

ההצעה שהמלאך הוא אבי שמשון

לדעתי פרשנות מילולית נכונה של מילה אחת בפסוקים ג ו־ה מספקת תשובה די ברורה לשאלה. זו לשון הפסוקים:

^{שופטים יג:ג} ‏וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ י־הוָ֖ה אֶל הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה נָ֤א אַתְּ עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ וְהָרִ֖ית וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן׃…

^‎יג:ה‏ כִּי֩ הִנָּ֨ך הָרָ֜ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֗ן וּמוֹרָה֙ לֹא יַעֲלֶ֣ה עַל רֹאשׁ֔וֹ כִּֽי נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים יִהְיֶ֥ה הַנַּ֖עַר מִן הַבָּ֑טֶן וְה֗וּא יָחֵ֛ל לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃

את המילה הנה, ואת ההטיה שלה בפסוק ה, הִנך, יש לפרש במובן של ראי, הביטי. מבחינה בלשנית זהו 'פרזנטטיב', כלומר מילה המציגה מידע חדש או מדגישה מידע קיים. במקרה של פסוק ה, היא באה להציג ההיריון הטרי של אשת מנוח.^[5] אשת מנוח והמלאך נפגשים לבדם; בפסוק ג היא עקרה ובפסוק ה היא כבר בהריון, ועל כן האב היחידי האפשרי בסיפור הוא המלאך^[6] (על טבעו של המלאך האנושי הזה ראו בנספח למטה, "הרחבה קצרה בנושא מלאכים").

לבד בשדה!

ההסבר שהמלאך הוא אבי שמשון רמוז במקומות נוספים בטקסט. בפעם השנייה נפגשים אשת מנוח והמלאך לבד בשדה (פסוק ט), המקום המקראי המושלם להתרועעות מינית (שיר השירים ז:יב; דברים כב:כה-כז). בולטים יותר מכל דבריה של אשת מנוח בפסוק י על אודות המלאך־האיש הזה: הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר בָּ֥א בַיּ֖וֹם אֵלָֽי. הביטוי המקראי "בא אל" משמש בהוראה של יחסי אישות (כמו בבראשית כט:א או דברים כב:יג ובעוד עשרות מופעים אחרים). במילים פשוטות, המלאך לא רק הגיע אל אשת מנוח אלא גם שכב עימה.

מניין קיבל שמשון את כוחות העל שלו?

ההגדרה הנכונה יותר של סיפור שמשון בשופטים יג-טז היא 'מחזור סיפורים', כלומר כמה סיפורים בלתי תלויים על שמשון שחוברו יחד רק לאחר כתיבתם. האופי הליקוטי של החומרים עולה בצורה הברורה ביותר מפסוק שכביכול חוזר על עצמו:

^{שופטים טו:כ} וַיִּשְׁפֹּ֧ט אֶת יִשְׂרָאֵ֛ל בִּימֵ֥י פְלִשְׁתִּ֖ים עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה:

^טז:לא ...וְה֛וּא שָׁפַ֥ט אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה:

הביטוי בטז:כ הוא ניסוח מוכר לחתימה של יחידה ספרותית בספר שופטים (ראו למשל י:ב; יב:ט). זה היה הסיכום הקדום יותר של מחזורהסיפורים, לפני הוספתו של פרק טז.

החלקים השונים של המחזור הגיעו מקבוצות אוכלוסייה שונות ואולי גם מזמנים שונים, והם מציעים יותר מהסבר אחד לכוחו של שמשון:

• הוא מקבל (ומאבד!) את כוחו משיערו (סיפור דלילה);
• הוא נעשה חזק בעקבות רוח י־הוה שלפתע שוכנת בו (למשל יד:ו, יט);
• הוא לעולם היה חזק, מעצם טבעו (טז:א-ג).

בפרק יג נמצא ההסבר התואם את הגרסה השלישית, דהיינו ששמשון תמיד היה חזק: כוחו העל טבעי מגיע מאביו, המלאך. כמו הרקולס, שמו רומז כי הוא קשור לאל השמש – המילה שמשון היא הלחם של המילה שמש עם סיומת וֹן, שהיא סיומת של הקטנה. שמשון פירושו אפוא "שמש קטנה".^[7]

תשוקה של מלאכים

ייתכן שחלק מהקוראים יופתעו או ייפגעו מן ההצעה הפרשנית הזו של שופטים יג בטענה שהאמירה לפיה על פי המקרא מלאכים ובני אדם יכולים להזדווג ולהעמיד צאצאים היא לא ראויה, ואולי אפילו בגדר "חילול הקודש". עם זאת הדבר מפורש בבראשית ו:א-ד:

^{בראשית ו:א} וַֽיְהִי֙ כִּֽי הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ^‎ו:ב‏ וַיִּרְא֤וּ בְנֵי הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃…

^‎ו:ד‏ הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃

הקטע החידתי הזה רומז כי הנפילים, כנראה כינוי לענקים, "הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם", נולדו בדיוק מתוך סוג הזיווג המתואר בשופטים יג – ישויות שמיימיות ובנות אדם.^[8]

אלים למחצה

ספרות הבית השני שִכללה את רעיון הזיווג של השמיימי עם האנושי. אוסף רחב של מקורות אומרים באופן חד משמעי שהתורה מדברת על "זנים" מיוחדים שנולדו מהערבוביה האנושית־אלוהית הזו.^[9] התערובת הזו אינה עניין בלעדי למקרא: המלך השומרי הגדול גילגמש מתואר כ"שני שליש אדם, שליש אל".^[10] לא לגמרי ברור איך החלוקה הזו עובדת בפועל, אך בכל אופן נראה כי היא מביאה לידי ביטוי את האמונה שגילגמש היה יותר אל מבן אדם. ישויות אלוהיות – אלא אם כן הודחו מתפקידן כמתואר בתהילים פב:ו-ז – הן בנות אלמוות. לעומת זאת מי שבחלקו הוא בן אנוש ובחלקו אל, אף שהוא עשוי לזכות בכמה תכונות שמיימיות כמו גודל עצום, כוח אדיר או כבוד נצחי, אך גם הוא עתיד למות, כפי שבסופו של דבר קורה לשמשון בסוף פרק טז, בסיום של מחזור סיפורי שמשון.

התיאור השלילי של מנוח

בניגוד למלאך, התיאור של מנוח מותיר רושם של אב אשר אינו מתאים לדמות הגיבור של שמשון. ייתכן שאפילו שמו, שנגזר מן השורש נו"ח, רומז על סבילות או חולשה. הוא מצטייר כהיפך הגמור של דמות בעלת יוזמה, ואולי לא נגזים אם נתאר אותו כ'למל"ם'. הוא אינו נראה באופק כאשר איש האלוהים מתגלה בפני אשתו, החיונית ומלאת היוזמה; על כן היא מוכרחת לספר לו מה שאמר לה המלאך (פסוק ו).

מנוח מחמיץ את המלאך, שוב!

מנוח לא בוטח בסיכום של דברי המלאך שמסרה לו אשתו ועל כן בפסוק ח:

^{שופטים יג:ח} וַיֶּעְתַּ֥ר מָנ֛וֹחַ אֶל י־הוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר בִּ֣י אֲדוֹנָ֔י אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֞ים אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֗חְתָּ יָבוֹא נָ֥א עוֹד֙ אֵלֵ֔ינוּ וְיוֹרֵ֕נוּ מַֽה נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד׃

הניסוח כאן לא משתמע לשתי פנים. מנוח מבקש מן המלאך לבוא "אלינו", והרישא של פסוק ט, וַיִּשְׁמַ֥ע הָאֱלֹהִ֖ים בְּק֣וֹל מָנ֑וֹחַ, גורמת לנו לצפות שזה אכן מה שיקרה. אולם במקום זאת, הפסוק ממשיך במילים וַיָּבֹ֣א מַלְאַךְ֩ הָאֱלֹהִ֨ים ע֜וֹד אֶל הָאִשָּׁ֗ה^[11], אולי כדי לרמוז שמנוח לבדו לא שווה ביקור שכזה.

לא זו אף זו, הטקסט מציין כי:

^יג:ט וְהִיא֙ יוֹשֶׁ֣בֶת בַּשָּׂדֶ֔ה וּמָנ֥וֹחַ אִישָׁ֖הּ אֵ֥ין עִמָּֽהּ:

זהו היפוך התפקידים רועם. היינו מצפים לשמוע על אישה שכל כבודה מלאכות הבית פנימה ועל גבר עמל בשדה (ראו במיוחד מלכים ב ד:יח-כ), אך כאן האישה בשדה^[12] ואילו בעלה איננו. באוזני הקורא הקדום, עצם ההיעדרות של מנוח מעבודת השדה (בזמן שאשתו לכאורה עושה זאת!) הורתה שהוא לא מתנהג "כגבר" ראוי.

אחרי אשתו – בכל שלב

הכתוב בפסוק יא מעלה פעם נוספת היפוך תפקידים שכזה. בתוך חברה שלרוב נתפסת כחברה פטריארכלית,^[13] ביטוי כמו וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥לֶךְ מָנ֖וֹחַ אַחֲרֵ֣י אִשְׁתּ֑וֹ בולט במיוחד. על פי רב נחמן, הניסוח הזה מורה כי "מנוח עם הארץ היה" (בבלי עירובין יח ע"ב).^[14]

אנו הקוראים יודעים כי אשת מנוח מסרה את דברי המלאך בצורה מדויקת לבעלה, אבל מנוח לא בוטח באשתו ומתעקש לשמוע את הדברים מפי המלאך עצמו:

^{שופטים יג:יב} ...מַה יִּֽהְיֶ֥ה מִשְׁפַּט הַנַּ֖עַר וּמַעֲשֵֽׂהוּ׃

המלאך לעומת זאת משיב באופן עוקצני, כאילו מוכיח את מנוח על שלא בטח באשתו:

^יג:יג וַיֹּ֛אמֶר מַלְאַ֥ךְ י־הוָ֖ה אֶל מָנ֑וֹחַ מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר אָמַ֥רְתִּי אֶל הָאִשָּׁ֖ה תִּשָּׁמֵֽר׃

בנקודה הזו מנוח היה אמור להבין שה"איש" הוא אכן מלאך, אולם באופן מוזר ובניגוד לאשתו, מנוח לא מבחין כי

^יג:ו וּמַרְאֵ֕הוּ כְּמַרְאֵ֛ה מַלְאַ֥ךְ הָאֱלֹהִ֖ים נוֹרָ֣א מְאֹ֑ד.

רוב המלאכים במקרא לא נראים אחרת מבני אדם – הם לא לבנים ומכונפים כפי שנוהגים לצייר אותם – אולם הם מתנהגים בצורה אחרת ומוסרים את דברי האל. מנוח היה אמור להבין בעצמו: מי עוד חוץ משליח/מלאך אלוהים יכול היה לדעת שילד שטרם נולד הוא זה שיָחֵ֛ל לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים?

האטימות המתמשכת של מנוח

כאשר השיב המלאך למנוח את דבר י־הוה הוא היה אמור להבין ש"האיש" הוא אכן ישות אלוהית ולהגיב בהתאם. למשל, היינו מצפים שהוא היה מפחד למות מפני שראה דמות אלוה (ראו בייחוד שופטים ו:כב-כג). במקום זאת מנוח מתעקש לערוך למלאך שולחן – אף שמלאכים (והכתוב עצמו יוצא מנקודת הנחה שמנוח היה אמור לדעת זאת) לא ניזונים מאוכל של בני אדם.^[15] פסוקים טו-טז מתארים זאת באופן די הומוריסטי – ומושא הבדיחה הוא לא אחר ממנוח עצמו:

^{שופטים יג:טו}‏ וַיֹּ֥אמֶר מָנ֖וֹחַ אֶל מַלְאַ֣ךְ י־הוָ֑ה נַעְצְרָה נָּ֣א אוֹתָ֔ךְ וְנַעֲשֶׂ֥ה לְפָנֶ֖יךָ גְּדִ֥י עִזִּֽים׃ ^‎יג:טז וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ י־הוָ֜ה אֶל מָנ֗וֹחַ אִם תַּעְצְרֵ֙נִי֙ לֹא אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה לַי־הוָ֖ה תַּעֲלֶ֑נָּה כִּ֚י לֹא יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי מַלְאַ֥ךְ י־הוָ֖ה הֽוּא׃

וזה לא נגמר כאן. מנוח שואל את "האיש" לשמו – אבל (על פי טקסטים מקראיים אחרים מן התקופה) למלאכים אין שמות!^[16] גם הבקשה הזו מבליטה את הבורות של מנוח. המלאך מסביר זאת למנוח כמעט במפורש:

^יג:יח לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וְהוּא פֶֽלִאי.

וגם אחרי כל זה נראה שמנוח עדיין לא מבין שלפניו עומד מלאך.

נפילת האסימון של מנוח

מנוח מתחיל להבין שמדובר במלאך רק אחרי שהמלאך עולה השמיימה ונעלם כהרף עין (פסו כ), ולבסוף כאשר (פסוק כא):

^יג:כא וְלֹא יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ י־הוָ֔ה לְהֵרָאֹ֖ה אֶל מָנ֣וֹחַ וְאֶל אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי מַלְאַ֥ךְ י־הוָ֖ה הֽוּא׃

בשלב זה מנוח מבין בבירור שהיה זה מלאך י־הוה.

ובאופן המוסיף עוד אטימות על אטימותו, מנוח דואג פתאום שמא ימות, ובחילוף תפקידים נוסף אשתו מצליחה להניח את דעתו (פסוק כג). מנוח זקוק להרבה זמן כדי שיפול לו האסימון: רק אחרי שהמלאך מתגלה שוב, חוזר על דבריו, מסרב לאכול, מסרב לחשוף את שמו, נעלם באש המזבח ולא מתגלה שנית, מנוח מבין ש"האיש" הזה אינו אדם רגיל. רק אז הוא קולט את מה שאשתו הבינה כבר ממש בתחילת הפרק.

^יג:כג לוּ֩ חָפֵ֨ץ י־הוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת כָּל אֵ֑לֶּה וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת׃

אחרי הכל, אילו מראה המלאך היה ממית את אשת מנוח, היא לא הייתה מסוגלת ללדת את המושיע הבא של ישראל!

הורים הראויים לשמשון

התיאור הדוקר והלעגני של מנוח מציע כי לא ייתכן שהאדם האיטי וקשה התפיסה הזה הוא אביו של שמשון הגיבור והחזק, ועל כן הוא עולה בקנה אחד עם ההסבר שהמלאך הוא אביו האמיתי של שמשון. הכתוב מתמקד הרבה יותר באשת מנוח, שאף שהיא נטולת שם היא זוכה לאחד התיאורים החיוביים ביותר במקרא – היא כה נהדרת עד שמלאך חושק בה, והיא אם ראויה לשמשון, המושיע את ישראל מיד פלישתים.^[17]

נספח

קווים לדמותו של המלאך המקראי

בעברית המקראית המילה "מלאך" אינה בלעדית לשליח המגיע משמיים (אף שיש במקרא מילים המציינות סוגים שונים של מלאכי אלוהים, למשל השרפים המתוארים בישעיהו ו).^[18] יתר על כן למלאכים במקרא מן התקופה שאחר החורבן לעולם אין שמות – מיכאל וגבריאל הם המלאכים בעלי השם היחידים במקרא, ושמותיהם נזכרים רק בדניאל, אחד הספרים המאוחרים ביותר במקרא.^[19] כך שַׂר צְבָא י־הוָה הנגלה ליהושע (יהושע: יד-טו) הוא חסר שם, וכך גם המלאכים המתגלים לאברהם לפני חורבן סדום.

המילה מלאך נגזרת מן השורש לא"ך. בעברית המקראית אין לו שימוש כפועל אבל בשפות קרובות כמו אוגריתית קיים שימוש כזה.^[20] בעברית של ימינו קיבלה המילה "מלאך" משמעות בלעדית של ישות אלוהית, אך כפי שציינו קודם, מלאך במקרא הוא פשוט שליח, ורק ההקשר מלמד אם מדובר בשליח בשר ודם או שליח משמיים. למשל בבראשית לב:ד מסופר וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃ מלכים רבים במקרא שולחים מלאכים – כלומר שליחים או כרוזים אנושיים.^[21]

המילה האנגלית angel נגזרת (דרך הלטינית) מן המילה היוונית ἄγγελος, "אנג'לוס", שפירושה שליח. בתרגום השבעים המילה הזו היא התרגום המקובל למילה מלאך, אנושי או אלוהי.

וכדי לסבך עוד יותר את העניינים, גם הנביאים הם שליחיו של אלוהים; זו הסיבה שבגללה חוקרי מקרא מאסכולת חקר הצורות מכנים את הניסוח השכיח "כה אמר י־הוה" בשם "ניסוח שליח" – מדובר בשכלול של הניסוח המשמש שליחים אנושיים, "כה אמר" (ראו למשל בראשית לב:ה; מלכים ב ט:יח; יח:יט). שם העצם המופשט "מלאכוּת" מופיע פעם אחת במקרא, ביחס לנביא חגי (חגי א:יג).

במקרה שלנו המלאך הלא מזוהה המתגלה בפני אשת מנוח הוא שליח שמיימי המתפקד כנביא ומוסר את דבר י־הוה למשפחת מנוח.