מה היה התחש ששימש לכיסוי המשכן?

בעלי חיים אקזוטיים במדבר?

ספר שמות מתאר כיצד בני ישראל נצטוו לתרום לבניית המשכן, שנועד להשכין בתוכו את כבוד ה'. נוסף על המתכות היקרות זהב, כסף ונחושת, הם נצטוו להביא:

^{שמות לה:ו} "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: ^לה:ז וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:"

מהם עורות תחשים?

פירוש המילה "תחש" במקרא

המילה "תחש" מופיעה במקרא בשלושה הקשרים שונים.

1. שם פרטי – תַּחַש הוא שם בנה של ראומה, פילגשו של נחור (בראשית כב:כד).
2. כיסוי – הוא משמש לכיסוי המשכן וכליו (שמות כה:ה; כו:יד, לה:ז, כג: יט, לט: לד; במדבר ד:ו, ח, י, יא, יב, יד, כה).
3. חומר להכנת נעליים – במשל של הנביא יחזקאל (טז:י) מתואר האיש (ה') האומר שהוא הכין נעליים מאיכות מעולה ("תחש") לאשתו (עם ישראל), לאחר שמצא אותה מושלכת במדבר:

וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.

יהיה התחש אשר יהיה, עליו להתאים הן לכיסוי המשכן וכליו והן כחומר גלם לייצור נעלי איכות.

תרגום השבעים ויוספוס – כחול יקינתון

המקור המוקדם ביותר שיש בידינו המפרש את המילה 'תחש' הוא תרגום השבעים, התרגום היווני הקדום לתורה ( המתוארך למאה השלישית לפני הספירה). לכל אורך ספרי שמות ובמדבר, ובספר יחזקאל, תרגום השבעים מתרגם את "תחש" בעקביות בנגזרות של המילה יקינתון (huakinthos). עורות תחשים מתורגם "עורות יקינתון" (δέρματα ὑακίνθινα; dermata huakinthina), כלומר, לפי המשוער – היו אלה עורות עיזים או כבשים, שנצבעו בצבע היקינתון. אם כן, "תחש" אינו בעל חיים אלא צבע. גם יוספוס מזכיר את הצבע הזה, כאשר הוא מונה את החומרים שסופקו לבניין המשכן - "שער עיזים ועורות כבשים, שחלקם בצבע כחול יקינתוני (huakinthos ) (קדמוניות ג:קב).

צבע היקינתון

מקורו של צמח היקינתון במזרח אגן הים התיכון. שלא כמו הצמחים המתורבתים, רק לעתים רחוקות צבעם של צמחי הבר הוא אדום או לבן,כאשר לרוב מנעד הגוונים שלהם נע בין כחול סגול לארגמן כחלחל. בימי קדם ייצרו את הצבע הנודע "כחול יקינתוני" לא מהפרח, כי אם מחומר שהופק מרכיכות, ועוּבד לשם קבלת הגוון הזה. אין ספק שדורות של יהודים באלכסנדריה ובמקומות אחרים בגולה, בכל מקום שבו נקראה התורה ביוונית, גדלו על ברכי התרגום הזה ועל כן דמיינו את המשכן כמכוסה יריעות עור בצבע כחול יקינתוני, ואת אותן יריעות כמשמשות את הלוויים לעטיפת כלי המשכן לשם שינועם ממקום למקום.

גם התכלת היא יקינתון

אחת הבעיות בתרגום השבעים היא שהוא משתמש בצבע ה"יקינתון" (huakinthos) גם כתרגום ל'תכלת', שהוא החוט הצבוע כחול שנועד לשימוש ביריעות המשכן, בבגדי הכוהנים, וכמובן – בפתיל השזור בציציות שעל ארבע כנפות הלבוש הגברי.^[1] אם כיסויי המשכן וחלקים אחרים בו נצבעו באותו הצבע, מדוע נעשה שימוש בשני מונחים שונים?

פרשנות רבנית: הצגת בעלי חיים

חכמי התלמוד הציעו מספר פירושים ל"תחש". התלמוד הירושלמי שבת פרק ב הלכה ג (דף יז ע"א) דן בבעיית התחש בהקשר ההלכתי של טהרת האוהל:

רבי אלעזר שאל: מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה? [האם מותר להקים אוהל מעור בעל-חיים טמא? כלומר: האם הוא יכול לקבל טומאה או להעבירה כמו כל אוהל רגיל?]

והכתיב ועורות תחשים. [והרי כתוב (שמות לו:יט): "וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה?"]

כידוע, אדם או כלי עלולים לקבל טומאה מעצם שהותם יחד עם מקור טומאה תחת אוהל (כלומר כיסוי) אחד. רבי אלעזר שואל האם "אוהל" העשוי מעור בהמה טמאה לא עלול להפוך בעצמו כל דבר שנמצא תחתיו לטמא. התלמוד מנסה ליישב את השאלה באמצעות התייחסות לעורות התחש שכיסו את אוהל מועד. אם ל"אוהלים" העשויים מעורות בהמה טמאה יש אכן השפעה כזאת, האם הם עלולים לטמא את המשכן כולו?

התלמוד מציע שלוש תשובות לשאלה זו:

ר’ יהודא אומר טיינין לשם צובעו נקרא. [ ר' יהודה אומר שהיה זה צבע סגול גנטיאני (טיינין=צמח גנטיאן סגול) ונקרא על שם הצבע.]^[2]

ור’ נחמיה אמר גלקטינין. [ור' נחמיה אמר (היתה זו פרוות) ארמין של סמור (גלקסינון) שיובאה על ידי אַקסֶאינים^[3] [(γαλῆ Ἀξεινῶν).

ורבנן אמרין מין חיה טהורה. וגדילה במדבר. [והרבנים (האחרים) אמרו שזו מין חיה טהורה שחיה במדבר.]

דעתו של ר' יהודה תואמת את תרגום השבעים ואת דברי יוספוס, ולפיהם "תחש" הוא שם צבע והעורות שנצבעו נלקחו מחיה כשרה. תשובת ר' נחמיה היא חידתית. פרוות אֶרמין היא פרוותו הצחורה של הסמור בחורף – ואין ספק שאין זו חיה כשרה, ומכיוון שכך, אין כאן מענה על השאלה. לכן, נראה שהוא מסכים חלקית עם ר' יהודה, אך טוען שעורות הבהמה [הכשרה] לא נצבעו בסגול, אלא נצבעו באופן כזה שהם נראו כפרוות הארמין. העמדה השלישית פותרת את הבעיה באמצעות הצגתה של (או המצאה של) חיה כשרה המתגוררת במדבר.

מבעלי חיים מיתיים ועד חַד-קֶרֶן

התלמוד מקשר את ההשקפה האחרונה הזו לתיאור של יצורים מיתולוגיים:

ותיי כיי דמר ר’ לעזר בי ר’ יוסי, ר’ אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם ר’ מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקדוש ברוך הוא למשה במדבר. כיון שעשה בה מלאכת המשכן, נגנזה. [הדבר תואם למה שאמרו ר' (א)לעזר בן ר' יוסי, ר' אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש, שאמר בשם ר' מאיר: הקדוש ברוך הוא ברא עבור משה במדבר חיה טהורה כלשהי. לאחר שסיים משה את מלאכת המשכן, נגנזה החיה (ונעלמה מן העולם).]

ר’ אבון אמר: קרש היה שמה. [ר' אבון אמר ששמה של החיה היה "קרש."]

תני רבי הושעיה דחדא קרן [תהלים סט לב] ותיטב לה’ משור פר מַקְרִן ומפריס. מקרן כתב רחמנא. [רבי הושעיה סבר שהייתה לו קרן אחת בלבד, לפי הפסוק מתהלים סט:לב. מאחר שכתוב "מַקְרִן" – בכתיב חסר: בהִפעיל ללא האות יו"ד בין הרי"ש ובין הנו"ן הסופית, ניתן לקרוא זאת כאילו מדובר בקרן אחת בלבד.]

התלמוד עובר כאן מהשערה (כלומר, בעל חיים כשר בלתי ידוע, החי במדבר), אל הצגת יצור פלאי, שנברא במיוחד למטרה זו, ולבסוף לבעל חיים אגדי, החד-קרן.^[4] התלמוד הבבלי (שבת כח ע"א) מגיע למסקנה דומה, אף שהוא מעדיף יצור ססגוני על פני חד-הקרן.^[5]

גיריות, כלבי ים ודולפינים

הפרשנות המזהה את התחש עם בעל חיים הלכה והסתעפה. כבר איני זוכר את מספר האנשים שפנו אליי בשאלות על טיבו של התחש, לאחר שקראנו בבית הכנסת את הפרשיות העוסקות בבנין המשכן. בעקבות התרגום שיש בידם, הם רצו לדעת כיצד הגיעו גיריות (תרגום המלך ג'יימס) כלבי ים (תרגום JPS, 1915) ודולפינים (תרגום NJPS, 1985) למדבר.

גיריות

בתקופת הרנסנס, סברו מלומדים רבים כי השפה האנושית הראשונה הייתה עברית, וכי שפות אחרות כוללות יסודות מתוכה, גם אם בצורות אחרות (כגון המילים camel וגמל, ששתיהן מתכוונות לאותה חיה). היה מי ששם לב שהעיצורים ת', ח', ש' של תחש דומים לעיצורים ד, ק, ס במילה דקס (Dachs), גירית בגרמנית. בהתאם לכך, תרגם מרטין לותר (ככל המשוער, בעצתו של חברו ותומכו ההומניסט גיאורג שפַּלַטין), "עורות תחשים" כ-"עורות גירית" (Dachsfelle) (Dalley 2000, 1). תרגומו של לותר לתנ"ך הופיע ב-1534, והשפיע על תרגומים לשפות אירופיות אחרות, כולל אנגלית.

יונקים ימיים

החוקר הגרמני גזניוס (Gesenius), שהמהדורה הראשונה של הלקסיקון העברי שלו הופיעה בשנת 1812, הציע "כלב ים" ("seal") כתרגום אפשרי, על בסיס המילה הערבית "תוחש" (تُخَسْ), פוֹקֶנה. הוא הסביר שהעברים הקדומים כנראה השתמשו במונח זה כשם כולל ליצורים רבים ש"הם לא הכירו או שלא ידעו להבחין ביניהם בדיוק." בשנת 1907 תרגם זאת הלקסיקון העברי-אנגלי לתנ"ך של בראון, דרייבר ובריגס כ"פוקנה" (porpoise). אף-על-פי-כן, בעקבות טענתו של גזניוס, שהעברים השתמשו במונח זה רק "בקירוב", שינו מתרגמי התנ"ך הבאים את תרגומיהם למגוון יונקים ימיים – לא רק "כלבי-ים" לפי גזניוס, אלא דולפינים (שהם מין דומה לפוקנות, לפחות), או אפילו "דוגונג" (Dugong dugon), יונק ייחודי שיש המכנים אותו "תחש המשכן."

עור מעוטר בחרוזים – מוצר יוקרה

סטפני דאלי, אשורולוגית מאוניברסיטת אוקספורד, טוענת שהמילה דוּחשוּ (duchsu) הדומה ל'תחש', אינה מתייחסת לבעל חיים ואף לא לחומר מסוים, אלא למקצוע של עיטור עורות בחרוזי חרסינה מזוגגים (פיאנס).^[6] לכן, וויליאם פְּרוֹפּ, בתרגומו לספר שמות, תרגם "תחש" כ"עור מעוטר בחרוזים."^[7]

ייצור עור דוּחשוּ במזרח התיכון הקדום

הארכיאולוגים הוכיחו שייצור חרוזי פיאנס והשימוש בהם לעיטור מוצרי עור נחשב למיומנות עתיקה, כבר בזמן כתיבת ספר שמות. פיאנס הוא "תרכובת מאבקת קוורץ דחוסה, מוקשה ומזוגגת" וחרוזים כאלה נמצאו במסופוטמיה כבר באלף הרביעי לפני הספירה.^[8]

דאלי מצטטת טקסטים בכתב היתדות על השימוש בעור דוחשו:

העור שימש לייצור סנדלים, לפי טקסטים מאיסין [עיר במסופוטמיה שהשתייכה לתרבות השומרית] בראשית האלף השני לפני הספירה, ובטקסטים ממארי שבבבל הקדומה ... מעניין לציין שבארכיון האומנויות של איסין התקשרה מילה זו לעורות עיזים או כבשים (לא לעורות שור) והיא רשומה לעתים קרובות יחד עם עורות מאודמים,^[9] ובמיוחד עורות שוורים. מדובר באותו שילוב שאנו מוצאים בכיסוי המשכן בספר שמות וכיסוי שולחן לחם הפנים בספר במדבר. דמיון זה, יחד עם תפקידו של העור בייצור סנדלים, מחזק את רעיון החייאת הקשר בין שתי המילים (עמודים 10–11).

כל זה נראה רחוק מאוד מתרגום השבעים ל"תחש" כיקינתון, אך דאלי מציינת שליקינתון גוונים רבים, והיא מציעה:

[אם נחשוב על] מראה שטח הפנים של פרח היקינתון ולא על צבעו, ברור שהוא דומה לפני שטח המקושטים בחרוזים. הפרחים ברובם כחולים, בגוונים שונים, אך הם עשויים להיות גם לבנים או וורודים. המילה 'יקינתוני' (Huakinthinos) בטקסטים יווניים אחרים משמשת לתיאור של שולי בגדים, אמרות או שריונות קשקשים מקושטים, ולאלו מנעד משמעות דומה למשמעות המילה האכדית דוחשו (עמוד 12).

ככל הנראה, זה פירוש שמו של תחש בן נחור (בראשית כב:כד), כלומר "אומן חרוזים" או "מעטר עורות ברקמת חרוזים" (פירוש זה עולה בקנה אחד גם עם שם אחיו – טבח - שנקרא על שם מקצועו, קצב). נחמד לחשוב שלאברהם אבינו היה אחיין שהתמחה באומנות העתידה יום אחד לקשט את המשכן, אולם זה נשאר כמובן בגדר מדרש בלבד.

נעלי דוחשו

דאלי מוסיפה ומדווחת על ממצא ארכיאולוגי מדהים:

בעת חקירת פרטי לבוש בקבר תות ענח' אמון, ד"ר ג'יליאן איסטווד-ווגלזאנג מליידן [הולנד], זיהתה פריטים מיוחדים שיובאו ממערב אסיה, על-פי תכונות מסוימות של עיצובם. אחד הפריטים הוא סנדלים מקושטים בחרוזים שהיא מתארת כך: "מעוטרים בעיצוב מורכב של פיתוחי זהב ורקמת חרוזים מאבני קרנליאן [דמוי קוורץ בגוון אדמדם], טורקיז ואולי לאפיס לזולי' [כחול].

במכתב עמרנה EA 22, מלך מיתני [ממלכה חורית קדומה] שולח ל[פרעה] אחנתון זוג נעלי דוחשו, משובצות בקישוטי זהב, אבני חיליבּה, ועוד. אם פירושו של "דוחשו" כאן הוא מלאכת חרוזים כלשהי, התיאור עשוי להתאים לא רק לסנדליו של תות ענח' אמון, אלא גם לחפצים אחרים המעוטרים בחרוזים שנמצאו שלמים ללא פגם בחפירות במסופוטמיה. (דאלי, 2000, 12)

ממצא זה מתקשר באופן יפהפה לפסוקו של יחזקאל "ואנעלך תחש." התרגום המיוחס ליונתן (על יחזקאל טז:י) מתרגם "מסן דיקר" כנעליים יקרות ערך. אם טענותיה של דאלי אכן נכונות, וכך אני אכן סבור, יחזקאל מספר לנו שה' הנעיל את עם ישראל במנעלים הראויים למלך מצרי.^[10]

מצבור ראיות

דאלי מסכמת:

התחש העברי מזוהה עם הדחשו החורי/אכדי/שומרי. פירושו מלאכת הצמדת חרוזים ותליונים, ושיבוץ באבני חן, מתכות, פיאנס וזכוכית. מלאכת קישוט זו נעשית בדרך כלל על גבי עור, אך לעיתים גם על צמר או פשתן, וכוללת עיטור בפיסות של מתכות יקרות או עץ וכו'.

האומנות שייצרה מוצרים אלה לא הייתה קשורה לצביעת העורות, אלא להתכת אבקות קוורץ, פאיינס וזכוכית ליצירת חרוזים ואבני שיבוץ. אלה עוצבו לצורך יצירת איקונוגרפיה של שריון ורתמות לשימוש טקסי, סוככים לסירות מלכותיות ורבידי צוואר ועטרות לצרכים פולחניים, סנדלי יוקרה ומשענות ראש מלכותיות. מעמדה של אומנות זו היה גבוה הרבה יותר מזה של צביעת עורות, והיקף המומחיות בה מסביר את ההערכה שבעלי אמנות זו זכו לה בחצרות השליטים הניאו-אשוריים.

הן הצבע והן מרקם שטח הפנים הרקום בחרוזים נלקחו מהתרגום היווני ל'יקינתוניות' (huakinthinos.). לכיסוי המשכן בתורה המתאר מכסה תחתון מעורות מאדמים, צבועים באדום מפוּאַת הצַבּעים, יש מקבילה מדויקת בחומרי אומנות מאיסין ומארי בסביבות 2000–1800 לפני הספירה. לסנדלים שמזכיר יחזקאל יש מקבילה במכתבי עמרנה ובאוצרות קברו של תות ענח' אמון.

לכן, אין זו הצעה פשוטה של מקור לשוני חדש, כפי שנעשה בעבר, אלא איסוף של מגוון ראיות המאשש את ההצעה (עמודים 16–17).

חומר היאה לכיסוי המשכן

מבחינות רבות, עורות המקושטים בחרוזים הם החומר האידיאלי לכיסוי המשכן; הם אסתטיים למראה, מתאימים למלכות, חזקים ועמידים בפני שמש, גשם אבק ואולי גם מפני חצים.

אמנם נדרשו כמה אלפי שנים לפענוח התעלומה, אך התשובה מוכיחה שלא היה צורך במיני גיריות, כלבי ים, דולפינים או חדי-קרן לבניית המשכן, אלא, בדומה ליסודות רבים במרכיבי המשכן, היה זה מוצר יוקרה מן המזרח התיכון הקדום.