דמותה של רבקה

בספר בראשית יצחק מתפלל על אשתו העקרה רבקה שתזכה לפרי בטן והאל נעתר לו (בראשית כה:כא). אולם דווקא לרבקה, ולא ליצחק, מודיע האל מה יעלה בגורלם של בניה.

^{בראשית כה:כב}…וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְ־הוָה. ^כה:כג וַיֹּאמֶר יְ־הוָה לָהּ שְׁנֵי (גיים) [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

זאת ועוד, כפי שציין הרמב"ן (1194–1270), תוכניתו של יצחק לברך את עשו (בראשית כז:ד) מעידה על כך שרבקה מעולם לא סיפרה ליצחק את דבר הנבואה:

ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה’ לה ורב יעבוד צעיר כי איך היה יצחק עובר את פי ה’ והיא לא תצלח.

במקום זאת ניווטה רבקה את מהלך העניינים והוליכה שולל את יצחק הזקן והסומא, כדי לוודא שיעקב, שאותו העדיפה, יקבל את הברכה.^[1]

פרשני המקרא שפעלו בסוף ימי בית שני ובראשית התקופה הרבנית עמדו בפני אתגר פרשני לא מבוטל. אם יבחרו לדבוק בנאמנות בסיפור המקראי, יהיה עליהם להודות שרבקה הייתה אשת מזימות, שתלטנית, ששיקרה לבעלה, ושאף על פי כן הצליחה לזכות בברכת האל. לעומתה, יקבלו את התיאור של יצחק כמי שאינו מודע לכוונותיו של האל, באוהבו את הבן הלא נכון.

מנגד, אם יבחרו הפרשנים לעטר את רבקה במעלות הרגילות הנתפסות כראויות לאשה, או לייחס ליצחק שליטה וכוח רבים יותר, כך שייראה באור חיובי, הלא יסתרו במפורש את הסיפור שמגולל המקרא.

ספר היובלים: האדרת דמותה של רבקה

במקום להאדיר את דמותו של יצחק כשם שעשה לדמותו של אביו אברהם ולבנו יעקב, ספר היובלים (ראשית המאה השנייה לפני הספירה) ממשיך את גישתו של המקרא ביחס לדמותה של רבקה, ואף מגדיל לעשות וקושר אותה בקשר ישיר עם אברהם, ועם בחירתו ביצחק על פני עשו (תרגום ורמן):

ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד מלחמה וכול מעשו אכזרי, ‏ואברהם אוהב את יעקב ויצחק את עשו וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע. ויקרא לרבקה ויצו אותה על יעקב כי ראה כי תאהב את יעקב הרבה מעשו.

על פי ספר היובלים, אברהם רואה שיצחק רוחש חיבה רבה לעשו, ומשום כך מטיל על רבקה את המשימה לוודא שיעקב יהיה הבן שיירש את ברכת אברהם ויהיה ממשיך ראוי לשושלת. אברהם יודע שאין טעם להשפיע על יצחק שישנה את דעתו. בספר היובלים כב אברהם אף מברך את יעקב בכבודו ובעצמו. לא זו בלבד שאברהם מחזק את בחירתה של רבקה ביעקב, אלא שהוא אף המעודד אותה לצוות על יעקב לרמות את יצחק. היות שברכת יצחק היא ברכתו של אברהם, על פי גרסת ספר היובלים יעקב כלל לא גנב אותה.

ברכת רבקה ליעקב

בגרסת ספר היובלים לסיפור, יעקב היה בן שישים ושלש שנים כאשר רבקה הורתה לו שלא ייקח אישה מבנות הארץ (יובלים כה). יעקב משיב לה בנאום ארוך ומסביר שלא ידע אישה כל חייו משום שלא רצה להינשא לאשה מבנות כנען, ולא שעה להפצרותיו של אחיו. לבה של רבקה נכמר למשמע דבריו והיא מברכת אותו. ברכה זו היא מן הארוכות והיפות מבין עשרים וארבע הברכות והתפילות שבספר היובלים. הפרק מספר ש"ירדה רוח אמת אל פיה" וברוח זו רבקה ברכה את יעקב (כה:יד).^[2] כלומר, הנרטיב של היובלים מתאר את רבקה כנביאה – אף על פי שאינו מציין כי האל דיבר עמה על אודות בניה העתידים להיוולד (השמטה שאכן יש מקום לתהות עליה).

ייצוגה של רבקה כנביאה חוזר בשנית כאשר היא מתבשרת בחלומה על רצונו של עשו לרצוח את יעקב נפש (כז:א), בשורה זו מביאה אותה לשלוח את יעקב מן הבית. בעוד שבמקרא זהו האזכור האחרון של רבקה בעודה בחיים, ספר היובלים מתאר את רבקה כדמות שעודה חיה ופועלת כאשר יעקב חוזר לביתו, כעשרים שנה לאחר המעשה, והיא אף מלווה אותו לבית אל כדי למלא את נדרו שנדר לה' (פרקים לא–לב). בכך ספר היובלים מרחיב ומעמיק את חותמה של רבקה על המאורעות.

ספר היובלים הולך בעקבות התורה?

יתכן שמחבר ספר היובלים ביקש להציג את רבקה כדמות כה חיובית משום שבניגוד ליצחק העדיפה את הבן הנכון, ולפיכך תבונתה עולה על תבונתו של יצחק. תימוכין לרצונו זה של הסופר אפשר למצוא באופן השלילי לחלוטין שבו הוא מצייר את עשו, בניגוד לדרכו של המקרא בבראשית:

• על פי ספר היובלים, עשו אינו נאמן להוריו, לעומת התיאור בספר בראשית שלפיו עשו מכבד את יצחק, ויצחק אוהבו אהבת נפש (בראשית כז:לא–לד; יובלים כד:ו, כט:יד–כ).
• כפי שעולה מן הדברים ששם בפיה בעל ספר היובלים, רבקה סבורה שעשו בן בליעל ושכל מעשיו מעשי נבלה (יובלים לה:ט).^[3]
• צאצאי עשו מוקעים כאויביו של עם ישראל (יובלים לח:ח–יד).
• עשו אף "לא למד [ספר]", כלומר, הוא אינו יודע לקרוא, ולעומתו יעקב הוא איש ספר (יובלים יט:יד).

סטיות אלו מן הטקסט המקראי מוכיחות לנו כי ספר היובלים אינו רואה לעצמו חובה לדבוק ברוח הדברים המקראית. תחת זאת, הסופר מבקש להבחין בבהירות רבה ככל האפשר בין צדיק לרשע.^[4] כדי לבנות את דמותו של יעקב כאב האומה האידאלי, נדרש היה שאף רבקה תעבור שיפוץ תדמית, ותהיה אשת חיל וכלילת המעלות. לאור השקפתו של אברהם בעניין, עשו מוכרח למלא את תפקיד הרשע, ויצחק התם מוצג כהולך שולל בשל אהבתו המוטעית לבנו הרשע.

יוסף בן מתתיהו: האדרת דמות יצחק על חשבונה של רבקה

בסיפור המקראי, מעשי רבקה המעדיפה את יעקב על פני עשו עולים בקנה אחד עם דברי האל על עתידם של בניה, באופן המציג את מעשיה של רבקה באור חיוב. לעומתה יצחק משובץ בתפקיד שלילי; תמימותו מציירת אותו כנחות מרבקה הפיקחית, וכאדם חלש, המרומה ומנוצל על ידי אשתו ובנו הצעיר בעת זקנתו ועוורונו.

אחד מפרשני המקרא שהוטרד מתמונה זו היה יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלביוס, שביקש להאדיר את דמותו של יצחק באמצעות העלמתה של רבקה, על אף שנדרש לסתור לשם כך את פרטי הסיפור המקראי.^[5] על פי גרסת יוספוס, למשל, היה זה יצחק, ולא רבקה, שדרש את האלוהים בדבר הריונה הקשה של רבקה. זאת על אף שהדבר סותר במפורש את דברי המקרא:

ההיסטוריון מספר שאשתו של יצחק הרתה אחרי מות אברהם. וכשתפחה בטנה יתר על המידה היה יצחק שרוי בפחד ודרש את אלהים. אלהים ענה לו שרבקה תלד תאומים, ולְאוּמים ייקראו על שמות הבנים, ושהקטן לפי מראהו יעלה על הגדול (קדמוניות היהודים, ספר ראשון, 257, תרגום שליט).

יוספוס הולך בדרכו של המקרא ומספר שיצחק אהב את עשו, ושיעקב הצעיר היה אהוב על אמו. אולם תגובתו של יצחק לרמייתו של יעקב, אליבא דיוספוס, מאופקת יותר מן המתואר במקרא, ובכך עולה בקנה אחד עם ערכי הגבריות ההלניסטיים. במקום שבו הסיפור המקראי מתאר כיצד יצחק חרד "חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (בראשית כז:לג) ומיד אחר כך פצח בנאום ארכני ומבולבל,^[6] יוספוס כותב בפשטות:

וכשהרגיש יצחק בטעות, שתק.

יוספוס ממשיך במגמתו להאדיר את דמותו של יצחק ולשם כך הוא הוגה סיבה חדשה ושונה לבקשתו של יצחק מעשו שיצוד לו ציד ושיעשה לו מטעמים. על פי הסיפור המקראי, הסיבה לבקשה זו היא שיצחק נהנה מאכילת בשר, ולאחר סעודה כזו תשרה עליו הרוח והוא יוכל לברך את עשו ברכה בת-קיימא:

^{בראשית כז:ג} וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צידה)[צָיִד]. ^כז:ד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

יוספוס, לעומת זאת, מתאר כיצד יצחק ביקש מעשו לסייע לו להקריב קרבן לאלוהים (קדמוניות היהודים, ספר ראשון, 267–268):

ולעת זקנתו כהו עיני יצחק לחלוטין, וקרא לעשו ודבר אתו על זקנתו, שגם בלי מיחוש-העינים, שלקה בו, מעכבת היא בידו לעבוד את אלהים, וביקשהו לצאת ולצוד מה שיוכל ולהכין לו סעודה, שיתפלל אחר כן לאלהים, כי יהיה תומך ועוזר לו לבנו כל ימי חייו.

לצד זה יוספוס מקפיד להגן על תדמיתו של יעקב כאדם ישר. הוא חוזר ומדגיש כי מעשה הרמייה היה כולו פרי מחשבתה של רבקה.^[7] כך פותח יוספוס את סיפור המעשה:

ואולם רבקה ביקשה לעורר את חבת אלהים ליעקב, אפילו נגד רצונו של יצחק, וצוותה את יעקב לשחוט גדיי עזים ולהכין סעודה. ויעקב שמע לקול אמו, לאחר שנודע לו הכל מפיה (קדמוניות היהודים, ספר ראשון, 269).

בהמשך, לאחר בריחת יעקב לחרן, יוספוס שם בפיו את סיפור בריחתו אל דודו, לבן, בלשון הזו:

ויעקב סיפר לו את כל העניין ואמר שליצחק היו שני בנים תאומים, הוא ועשו. ולאחר שאבדו לזה ברכות האב, שנסבו אליו (אל יעקב) בחכמת האם, ביקש להרגו, מפני שגזל ממנו את המלכות ואת הברכות, שהיו צפויות לו מאת אלהים ושלהן התפלל האב (קדמוניות היהודים, ספר ראשון, 295).

בדברי הביאור לפסקה זו העיר לואיס פלדמן:

המילה היוונית שנקט יוספוס, σοφία, הוראתה לרוב היא תבונה, ולפיכך יש כאן כפי הנראה משום שבח לרבקה.

אחת היא אם שיבח יוספוס את רבקה אם לאו; יעקב מטיל עליה את מלוא האחריות, כפי שממשיך פלדמן ומציין (שם):

לדידו של יוספוס, רבקה היא האשמה הבלעדית ברמייה שרומה יצחק, אף שלרוב הוא מצמצם במידה ניכרת את תפקידה.

בראשית רבה: שימור המתח סביב רבקה

בבראשית רבה (אמצע המאה הראשונה לספירה בקירוב) מצוי התיאור השלילי ביותר לדמותה של רבקה.^[8] אחד מן המדרשים במאסף, למשל, מכחיש כליל שאלהים דיבר עם רבקה (בראשית רבה סג:ז):

ויאמר י”י לה שני גוים וגו’ – ר’ יהודה בר’ סימון ור’ יוחנן בשם ר’ אלעזר בר’ שמעון: לעולם לא נזקק הקב”ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עילא…

ר’ יהושע בר’ נחמיה בשם ר’ אידי על ידי מלאך… ר’ לעזר בשם ר’ יוסי בן זמרא על ידי שם.

המניע לקריאה מחודשת זו של הפסוק אינו נוגע לרבקה עצמה, אלא משקף רתיעה כללית מן האפשרות שאשה תדבר עם אלהים. המשך המדרש מתאר את צערם של יצחק ורבקה על שבנם עשו נישא לבנות הארץ הכנעניות או החיתיות. בתוך כך, רבקה מצטיירת כדמות שלילית. בהתייחסות לאמירה בסיפור שעל פיה נשות עשו היו "מֹרת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כו:לה), אומר המדרש (בראשית רבה סז):

ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה – למה ליצחק תחילה? אלא על ידי שרבקה היתה בת כומרים, לא היתה מקפדת על טנופת עבודה זרה, וזה היה בן קדושים והיה מקפיד לפיכך ליצחק תחילה.

המדרש מספר כי למען האמת לא היו הכלות הכנעניות רעות בעיני רבקה כלל, בהיותה "בת כומרים" עובדי עבודה זרה. תפיסה זו היא ההפך הגמור מגישתו של בעל ספר היובלים (לעיל), שלפיה רבקה היא שהפצירה ביעקב שלא לקחת מבנות הארץ, ומברכת אותו על צדקתו.

המדרש הבא מתעלה עוד על קודמו, ומאשים את רבקה ברשעתו של עשו. הוא מציג את רבקה כבת למשפחת עובדי עבודה זרה, ולאור זה אין פלא שבנה ייעשה לרשע בבגרותו:

ד[בר] א[חר]: למה ליצחק תחילה (שהיתה יודעת מקודם לכן) שהדבר תלוי בה, שנ’ ויאמר י”י לה שני גוים בבטנך וגו’, לפיכך יצחק תחילה.^[9]

ראוי לשים לב לעוגן שבו נאחזים שני מדרשים אלו: מה הפלא שיצחק נזכר לפני רבקה? המקרא נוטה להזכיר איש לפני אשתו דרך קבע ואין בכך כל דבר חריג. במקרה שלנו המדרש מעלה שאלה זו לאור סיפורים מקראיים אחרים העוסקים ביצחק וברבקה, שבהם רבקה, ולא יצחק, היא המצויה במרכז ההתרחשות.

שני הסברים אלו, וכל אחד לחוד, מנקים את יצחק מאחריות – על אף העדפתו הידועה לעשו – ותולים את האשמה למעשיו של עשו אך ורק באמו.

התקבלותה של רבקה

מדיוקניה של רבקה בפרשנות היהודית המוקדמת עולה האפשרות כי חלק מן הפרשנים ייחסו חשיבות רבה יותר להגנה על דמותם של הגברים ועל יושרם, מאשר לערך הנאמנות לנרטיב המקראי. יוספוס פלביוס מעדיף את יצחק ומרחיב את תפקידו, בהעניקו לו את הנבואה במקום לרבקה. גם את יעקב הוא מעדיף, ומדגיש את תפקידה של רבקה במעשה גניבת הברכות, באופן המקטין את אחריות יעקב למעשים. המדרשים שראינו מבראשית רבה נוקטים גישה דומה. אף שהם אינם מייחסים את הנבואה ליצחק, הם מורידים את רבקה מדרגת נביאה שאלהים נגלה לה, למי שמקבלת מסר מידי מלאך או שואלת את פיו של נביא (גבר) אחר. המדרש מרחיק לכת עוד יותר ומזכיר לקורא בבוטות-מה כי מוצאה הנחות של רבקה – ממשפחת עובדי עבודה זרה – הוא הסיבה לקלקולו של עשו.

בניגוד למקורות המאוחרים יותר, ניכר שספר היובלים מקפיד ללמד סנגוריה על כל בני משפחת אברהם, גברים ונשים כאחד. חוקרים שונים, בהם בטסי הלפרן-אמרו (Betsy Halpern Amaru), מוכיחים כי ספר היובלים מרחיב בכוונה תחילה את תפקידיהן של שרה, רבקה ורחל, ומאיר אור חיובי על נישואיהן. בין השאר הסיפר מתאר כיצד יידעו הבעלים את הנשים על אודות תפקיד משפחתן בברית העתידית.^[10] בשבצו שיחות כאלו בנרטיב, ספר היובלים מעביר את האמהות מתפקידן הסביל בהנעת המשפחה, למשתתפות פעילות בהעברת מורשת אברהם.

אף שספר היובלים מבחין בין הצדיקים שירשו ארץ והרשעים שיאבדו, הוא אינו נוטה להבחין בין המגדרים. הוא מצייר את האבות ואת האמהות כשותפים ורֵעים המגשימים יחד את הבטחת האל בקיום הברית (ולעתים חולקים זה על זה כיצד יש להביא לידי מימוש ההבטחה).

מעשיה של רבקה בספר בראשית נראו מוקשים לפרשנים אלו ואחרים. בניגוד למדרשים ספר היובלים דבק בדמותה של רבקה כרעיה וכאם חזקה, שרגשותיה כלפי בניה עולים בקנה אחד עם תוכניותיו של האל. הספר  הפך את רבקה לאשת סודו של אברהם ולנביאה המברכת בעצמה את יעקב בנה האהוב, עוד לפני שיצחק מעניק לו את ברכתו שלו.

האופי של דמותה של רבקה בפרשנות היהודית המוקדמת נבע אפוא במידה רבה מן התפיסה של הפרשנים ביחס לתפקיד האישה במשפחה, כך, עצם היותה של רבקה אישה העמיד אותה בהכרח לשנייה במעלה לבעלה יצחק.