יחסי מין הומוסקסואלים בין גברים הם אסורים - בחלק אחד של התורה

ספר ויקרא מכיל שתי רשימות נפרדות של איסורים מיניים, האחת בפרק יח והשניה בפרק כ; האיסורים בשתי הרשימות דומים, אך רק הרשימה של פרק כ כוללת עונשים.^[1] שתי הרשימות כוללות איסור לגבי יחסי מין בין גברים:

^{ויקרא יח:כב} וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא.

^{ויקרא כ:יג} וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

העובדה שהתורה מגדירה את המעשה ההומוסקסואלי הגברי כ"תועבה"^[2] וגוזרת עליו דין מוות מציבה יהודים רבים בני זמננו במצב מביך. הרגישות המודרנית כמעט ולא מאפשרת להזדהות עם הטקסטים הללו. ועם זאת, הם חלק בלתי נפרד מכתבי הקודש שלנו, ויתרה מזו, הם נקראים באופן מסורתי ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה.^[3] וכמובן, כתובים אלה משמשים בסיס ליחס ההלכתי השלילי כלפי המעשה ההומוסקסואלי הגברי עד הים הזה. השאלה שברצוני לדון בה כאן איננה כיצד ניתן להתמודד, מבחינה הלכתית, עם צורכי הקהילה ההומוסקסואלית-הדתית, אלא כיצד נוכל להבין ולהתייחס אל הטקסטים המקראיים על נושא זה מנקודת מבט רעיונית ותיאולוגית.

סקירה של פרשנויות מודרניות מכילות

אחת הדרכים הנפוצות להתמודדות מודרנית עם הסוגייה הבעייתית של משכב זכר בחוק המקראי היא על ידי הצגת  הטקסטים כמבטאים משהו  שונה מן הנאמר בפועל. יעקב מילגרום (2010-1923), שהיה חוקר מוביל של ספר ויקרא וגם רב קונסרבטיבי, הציע שלוש גישות כאלה.^[4]

הגנה על המשכיות הרבייה: ראשית, הוא טוען שהאיסור המקראי משקף את דאגתה של אומה צעירה לשמר את עצמה באמצעות פריון ורבייה אנושיים. במילים אחרות, החוק המקראי אוסר על יחסים הומוסקסואלים בין גברים מכיוון שהם מאיימים לסכל את המשכיות הרבייה האפשרית באמצעות יחסים הטרוסקסואלים. בעקבות פרשנות זו של החוק, מילגרום ממשיך וטוען כי הוא אינו רלוונטי יותר בעולם המודרני של ימינו, הנאבק באתגרים של פיצוץ אוכלוסין.

רק בישראל: מילגרום ממשיך וטוען כי האיסור מופנה ליושבי ארץ ישראל ואין לו השלכות על שאר העולם. מן הסתם, אין באפשרות זו תועלת רבה לאנשים הומוסקסואלים החיים בישראל.

שיקוף של איסורים הטרוסקסואלים: לבסוף, בעקבות אחד מתלמידיו, מילגרום מציע להבין את איסור משכב זכר בדרך של "משכבי אישה" כהוראה המתייחסת ליחסים ההטרוסקסואלים האסורים שהוזכרו קודם לכן בטקסט. במילים אחרות, הטקסט מציין שכשם שגבר אינו יכול לקיים יחסי מין, למשל, עם אשתו של דודו, כך אסור לו לקיים יחסי מין עם המקבילה לכך, כלומר עם דודו. מכאן משתמע שאין איסור על פעילות הומוסקסואלית עם גבר מחוץ למשפחתו.

חוקרים אחרים הציעו גישות חלופיות להתמודדות עם הבעיה:

אלימות או השפלה: הרב סטיבן גרינברג (1956) מפרש את האיסור המקראי של ויקרא יח:כב כמתייחס לבן הזוג הדומיננטי. הביטוי "משכבי אישה" נתפס כרמז לקיום יחסי מין מתוך "השפלה ואלימות". בעקבות כך מציע הרב גרינברג, שהפסוק רואה בכך תועבה שגבר מקיים יחסי מין עם גבר אחר כאשר זה "למען ההנאה המעוותת של ביזוי אותו הגבר".^[5]

מנאז' א-טרואה: הרב דוד גרינשטיין מציע שהביטוי "ואיש אשר ישכב את זכר" מתייחס לגבר השוכב עם אישה יחד עם גבר אחר (=את זכר). שני הגברים הללו, המקיימים יחסים הטרוסקסואלים עם אותה אישה באותו זמן, נידונים למוות. האישה אינה נחשבת אחראית מאחר שהיא קורבן של מעשה אונס.^[6]

האיסור כפי שמתבטא בתורה

הגישות שלעיל מתעלמות מאחד או יותר מההיבטים של האיסור כפי שמצויין בטקסט:

"שכב את": הביטוי "שכב את" (כמו "שכב עם") במקרא מתייחס תמיד ליחסים מיניים בין הפרטים המוזכרים. לפיכך, הביטוי "ואיש אשר ישכב את זכר" חייב להתייחס לגבר שמקיים יחסי מין עם גבר אחר. לא אפשרי שזה מתייחס למקרה של מנאז' א-טרואה.

משכבי אישה: נראה שזהו פשוט לשון סגי נהור ליחסי מין, ולכן אין סיבה להבין את הביטוי "משכבי אישה" כהתייחסות לאלימות ולהשפלה.^[7] כמו כן, אין בסיס טקסטואלי לאפשרות שהאיסור מכוון אך ורק לבעלים של נשים אסורות.

תועבה: המעשה ההומוסקסואלי מכונה "תועבה". מונח זה מוזכר לפני כן בויקרא יח:כא בנושא של הקרבת ילדים לַמֹּלֶךְ ומובא שוב בויקרא יח:כג באיסור משכב בהמה. קטגוריית "תועבה", כפי שמעידות הדוגמאות הסמוכות, בוודאי משקפת סלידה ממשהו שנחשב מושחת מיסודו. ולפיכך לא ייתכן שמדובר במשהו שניתן לצמצם לשיקולים רציונליסטיים ופרגמטיים הנוגעים לגידול האוכלוסייה, כפי שהציע מילגרום.^[8]

גזר דין מוות: ויקרא כ:יג גוזר את דינם של שני הגברים למוות. עובדה זו מרמזת ששניהם שותפים במעשה ואשמים בו, ושאין מדובר באחד מבני הזוג אשר כפה או השפיל את בן זוגו הפסיבי והנקי מעונש (כמו האישה שנאנסה בדברים כב:כו).

אוניברסליות: האופן שבו החוקים מאופיינים בויקרא יח:ה מרמז שמדובר בחקיקה אתית אוניברסלית:

^{ויקרא יח:ה} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְ־הוָה.

העובדה שהפסוקים מציבים את חוקי אלוהים כמנוגדים למעשיהם של הכנענים והמצרים, שלפי המקרא^[9] התירו פעולות כאלה (ויקרא יח:ג, כד), מחזקת את הרושם שהם נתפסים כאוניברסליים במהותם ולא מוגבלים לארץ או זמן ספציפיים:

^{ויקרא יח:ג} כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

^יח:כד אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. ^יח:כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

לסיכום, הטקסט מציג יחסי מין הומוסקסואליים כתועבה וטומאה, גם אם נעשו בהסכמה, שדינם גזר דין מוות לשני השותפים. אין טעם לנסות לכפות על הטקסט משמעות אחרת ממה שהוא אומר באופן ברור. התמודדות אותנטית עם הטקסט המקראי מחייבת יושר אינטלקטואלי וגילוי לב. כיצד אם כן נוכל למצוא מקום לטקסטים הללו בחיינו כיום?

קבצים משפטיים מתחרים

גישה אמינה יותר היא להכיר בכך שהקטעים בויקרא יח ו - כ הם קולות בודדים בתוך קבצי החוק של התורה, שאינם מייצגים את "השקפת הרוב".^[10] כפי שהוכח באופן מכריע בניתוח ביקורתי, הקבצים החוקיים השונים של החומש יחד עם הנרטיבים הסובבים אותם מייצגים תיאורים סותרים לא רק של מאורע הברית עצמו, אלא גם של הדרישות האלוהיות שהוטלו במהלך אותו האירוע.^[11]

גישה "ביקורתית" זו היא הדרך הטובה ביותר להסביר את החזרות המרובות, את חוסר העקביות והסתירות הבוטות בין הקבצים החוקיים השונים במסגרות הסיפוריות שלהם. כאשר העורכים האחרונים שילבו את הטקסטים הללו לכדי נרטיב רציף אחד, התיאורים הסותרים של תנאי הברית של אלוהים נתפסו כמשלימים זה את זה.

אולם למעשה, יש להבין את המסמכים המוקדמים יותר, לפחות במקורם, לא רק כניסוחים שונים וסותרים לדרישותיו המהותיות של אלוהים מישראל, אלא גם, במידה רבה, כמתחרים זה בזה באופן מודע.

1. קובץ החוקים של ספר דברים

כשחומש דברים קובע (ד:מד) "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", יש לקרוא את המילה "וזאת" כאמירה נחרצת. קובץ זה של ספר דברים (Deuteronomic Collection) הוא הנחשב תורת משה, ולא "ספר הברית" (Covenant Collection) של שמות יט-כג, או חוקים אחרים המפוזרים בספרי שמות, ויקרא ובמדבר.

הטענה לסמכות הבלעדית של החוק הדברימי משתמעת מהאמירה הנחרצת המופיעה בקובץ החוקים (דברים יג:א),

^{דברים יג:א} אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

הקטע מרמז שקובץ החוקים של דברים מספיק בפני עצמו, ומכיל את כל דרישותיו של אלוהים מישראל מראשיתן ועד סופן.^[12]

2. ספר הקדושה

קובץ ספר הקדושה (Holiness Collection), שכנראה היה פעם עצמאי, טוען גם הוא שהוא מספק את הגרסה הנכונה היחידה המתארת את דרישותיו של אלוהים (השוו ויקרא כו:מו; כז:לד).

^{ויקרא כו:מו} אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְ־הוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

^{ויקרא כז:לד} אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.

הנוסחה המצורפת תדיר לחוקי הכהונה, "לדרתיכם חקת עולם", מעידה שהחוקים הללו הם לדעת הכותבים הגרסה הנכונה היחידה.

3. ספר הברית

בברית המתוארת בשמות יט-כד אין טענה מפורשת באשר לאופי הנצחי של חוקיה. אולם מן העובדה שדם הברית נזרק על העם לאחר שהם מכריזים "נעשה ונשמע", בתגובה לקריאה של "ספר הברית", משתמע כי ישנה הנחה דומה כי אין עוד מלבד חוקים אלה. אותו דבר ניתן לומר על חוקי שמות לד:י-כו, המסתיימים באמירה של פסוק כז,

^{שמות לד:כז} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל.

הדברים האלה ולא אחרים.

כאשר הקבצים החוקיים סותרים זה את זה

קבצי החוק השונים בתורה אינם רק בלתי תלויים זה בזה בתוכן שאותו הם מציגים, אלא הם לרוב סותרים זה את זה ולעתים נראה שהם עומדים בפולמוס זה כנגד זה.

נישואי ייבום - מצווה או תועבה?

אחת הדוגמאות הבולטות לפולמוס מעין זה היא מצוות נישואי הייבום, שלפיה אח אמור לשאת את אשת אחיו במקרה שהאח מת ללא צאצאים. לפי דברים כה:ה-י זוהי מצווה, ואדם המסרב לקיים אותה יעבור השפלה ציבורית. אך ב"ספר הקדושה" (ויקרא יז-כו) נישואין כאלה נחשבים "תועבה" (ויקרא יח:טז, כד-ל; כ:כא), ומכאן מסתבר שהמצווה בספר דברים היא באמת חטא!^[13]

ברית מילה של הלב או הגוף?

דוגמה נוספת, פחות בולטת, היא ברית מילה. באופן מפתיע ברית המילה לעולם אינה מוצגת בספר דברים כחלק מחובת הברית עם אלוהים. אולם ספר דברים כן מציין את מה שלדעתו חשוב באמת, והוא ברית המילה הסמלית של הלב (י:טז). בוודאי מחבר ספר דברים הכיר את הנוהג של ברית מילה שהיה נפוץ בלבנט, אבל עבורו זה כנראה היה טקס אתני, ולא מצווה. לעומת זאת, עבור המחבר הכוהני של בראשית יז ברית המילה אינה רק מצווה, אלא אות לברית של ישראל עם אלוהים, החוזרת אחורה עד לאבי האומה, אברהם.^[14]

הומוסקסואליות גברית: מחלוקת בתורה

השאלה של הומוסקסואליות גברית היא דוגמה נוספת למחלוקת בין הקבצים החוקיים השונים. ויקרא יח ו- כ האוסרים על הומוסקסואליות גברית הם חלק מקובץ משפטי אחד, ספר הקדושה. שום אוסף חוקים אחר בתורה (ואף קטע בתנ"ך) אינו מציג איסור מפורש על יחסים הומוסקסואלים.

תמימות דעים לגבי משכב בהמה

השתיקה של כל המקורות פרט לאחד בנושא הומוסקסואליות גברית עומדת בניגוד חריף לאיסור על משכב בהמה המופיע בשלושה קבצים משפטיים שונים (שמות כב:יח, ויקרא יח:כג, כ:טו-טז, דברים כז:כא):

• ספר הברית

^{שמות כב:יח} כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת.

• קללות בהר עיבל

^{דברים כז:כא} אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

• ספר הקדושה^[15]

^{ויקרא יח:כג} וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.

האיסורים המיניים של ספר דברים

קובץ הקללות בהר עיבל (דברים כז:ט-כו) יכול לעזור להאיר את הדברים במיוחד מכיוון שהוא מכיל את הרשימה היחידה מחוץ לספר הקדושה של איסורים מיניים בתורה. חוקרים זיהו שטקסט זה, כאמור, משקף גרסה של דרישות הברית שהוטלו על ישראל במדבר, שעמדה במקור בפני עצמה, באופן בלתי תלוי בהקשרו הנוכחי בספר דברים. גרסה זו שמה דגש מיוחד על חטאים הנסתרים מעיני הציבור.^[16] בדומה לעשרת הדברות, הרשימה מזכירה עבודת אלילים וכיבוד הורים, אך מתייחסת גם לעניינים של יחסי אישות והתנהגות מינית. בעוד שמוזכר בו איסור משכב בהמה וצורות שונות של גילוי עריות – בדומה לאזכורם בויקרא יח ו- כ – יחסים הומוסקסואליים אינם מוזכרים בו.^[17]

לא מדובר בפגיעה בכבוד האדם

אולי נוכל לומר שספר הברית וקובץ הקללות של הר עיבל מכירים בכך שלא ניתן לסווג משכב בהמה והומוסקסואליות יחדיו. בעוד שמשכב בהמה הוא סוג של שחרור מיני המדרדר את כבוד האדם, מערכת יחסים הומוסקסואלית בין שני בני אדם שנוצרו בצלם אלוהים יכולה להתבסס על אהבה וכבוד הדדיים, ולהגביר את כבוד האדם. כפי שטענו חוקרים רבים, גישה זו, בהחלט עשויה לבוא לידי ביטוי בקינה הפומבית של דוד על יונתן בפסוק,

^{שמואל ב א:כו} צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

כמובן, איננו יכולים להניח שמחברי הטקסטים של התורה שאינם מזכירים איסור יחסי מין הומוסקסואלים היו בהכרח רואים יחסים הומוסקסואלים באור חיובי. אך אף אחד מהם לא ראה עניין זה כרלוונטי או ראוי לאזכור בהקשר של הברית היסודית שנכרתה בין אלוהים לישראל.^[19]

איסור הוספת מצוות

אכן, אם נזכור את האיסור של ספר דברים להוסיף או לגרוע מרשימת חוקי הברית שלו, נוכל להסיק שספר דברים יראה באיסור של יחסים הומוסקסואליים של ויקרא כתוספת לא לגיטימית! אם ספר דברים יכול להציג את נישואי הייבום, המאופיינים בחוקת הכוהנים כ"תועבה", (ראו לעיל), הוא בוודאי יכול להתייחס ל"תועבות" אחרות במונחים לכל הפחות ניטרליים.

יש לנו, אם כן, "מחלוקת" בתורה לגבי הומוסקסואליות. בעוד ויקרא יח ו- כ אוסרים זאת בחומרה, שאר קבצי חוקי התורה אינם רואים בכך רלוונטיות לברית.

קריאת חוקי התורה בכללותם - מהן האפשרויות?

לאחר שקבענו שהתורה מורכבת מקבצים משפטיים שונים, שכל אחד מהם עומד בזכות עצמו - ולעתים מצוי בדיאלוג פולמוסי עם הקבצים האחרים לגבי מספר נושאים, כולל הומוסקסואליות, נשאל: כיצד נוכל לקרוא את אוסף הטענות המשפטיות הסותרות הזה? לרוב מוכרות שתי הגישות הבאות:

גישת התעודות

רוב המבקרים יוצאים מתוך הנחה שהמקרא בשלמותו המקובלת הוא בלתי קריא. לכן, הם מפרקים את הטקסט של התורה למסמכים קוהרנטיים עצמאיים, בעלי עקביות פנימית, וממשיכים לקרוא ולנתח כל מסמך בנפרד. בעקבות זאת, הם מנסים לא פעם להסביר את הסתירות בין החוקים השונים על ידי קריאתם על רקע ההקשרים ההיסטוריים המשוערים השונים שבהם נכתבו.

גישה זו אמנם זכתה להצלחה עצומה בשחזור התפתחות המשפט הישראלי הקדום, אולם היא משיגה הצלחה זו על ידי קריאת החוקים מחוץ להקשר הטקסטואלי שבו מציגה אותם התורה, כיצירה ספרותית.

גישה משלימה

חוקרים בעלי רקע מסורתי המודעים לסתירות בסגנון ובתוכן, אך מעוניינים בגישה אחדותית לטקסט, קוראים את קבצי החוקים השונים כחלקים משלימים של יחידה אחת גדולה.^[20] אך גישה זו כרוכה לעתים קרובות בפרשנויות הרמוניסטיות מאולצות ביותר.

גישת טקסט "פוליפונית"

אני רוצה להציע גישה שלישית. ניתן לקרוא את התורה, בין היתר, כטקסט "פוליפוני", כלומר כאנתולוגיה של טענות המתחרות זו בזו בנוגע לקביעות המשפטיות של הברית. התורה הערוכה, בעקבות גישה זו, לא נועדה להיקרא כמדריך מעשי וקוהרנטי לאופן ביצוע חוקיה, אלא כקולאז' של הבנות מתחרות ביחס לשאלה מהן דרישות הברית.

סוג דומה של קריאה הוצעה לספרים מקראיים אחרים שקשה למצוא בהם קוהרנטיות מלאה, כגון ספרי איוב וקהלת.^[21] הקורא את הספרים הללו אינו מתבקש, בעקבות גישה זו, ליצור הרמוניה בין העמדות התיאולוגיות הסותרות המצויות בתוכם באופן שכולן יתלכדו לאחת, אלא לקבל את הסתירות כניסיונות מתחרים להצגת האמת.

אם נקרא גם את התורה מתוך גישה זו, נוכל לומר שהיא אינה מבקשת מאיתנו ליצור הרמוניה בין הסתירות באשר לשאלה מה דרש ה' מישראל בסיני, אלא להכיר בהם, ולהרהר ולהעריך את משמעות הטענות השונות והמתחרות ביניהן.

איפה זה משאיר אותנו בכל הנוגע למה שה"תורה" אומרת על הומוסקסואליות? אטען שהתורה הפוליפונית קוראת לנו להתמודד עם עמדותיה המגוונות ובסופו של דבר לקחת אחריות ולנקוט עמדה. איננו יכולים לטעון שהתורה כובלת את שיקול דעתנו.