הפגשת הקורא עם אלוהים: המקדש והמשכן

פרשת פקודי (שמות לח:כא–מ:לח) והפטרתה (מלכים א ז:נא–ח:כא) מתארות בפרוטרוט את הקמתם של שני מרחבים קדושים שתכליתם "לשכן" את אלוהים: המשכן^[1] ומקדש שלמה. כפי שגילה כל מי שניסה לבנות דגם של המשכן או של המקדש, פרטים מרכזיים חסרים בתוכניות הבנייה האלה.^[2] אפשר להסיק אפוא שהטקסטים לא נועדו לשמש תוכנית אדריכלית מדויקת, אלא נכתבו כקטעי הגות שעניינם תכלית המרחב הקדוש.

בין שהתיאורים הספרותיים מתארים נכונה את המציאות ההיסטורית ובין שלא,^[3] הם מזמינים אותנו הקוראים לחשוב על המרחבים האלה, לצייר אותם בדמיוננו, אפילו להתהלך בהם, ובדרך זו נותנים בידינו דרך חלופית להתקרב לאלוהים.

המשכן: מבנה ארעי או מבנה קבע?

המשכן, המתואר לראשונה בשמות כה:א–לא:יז ושבנייתו נשלמת בשמות לה:א–מ:לח, הוא מבנה ארעי נייד שנועד "לשכן" את אלוהים – או את כבוד ה' (ככתוב בשמות כט:מג) – בקרב בני ישראל, על פי דברי אלוהים עצמו:

^{שמות כה:ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

הנקודה המרכזית בקטע זה אינה רק הכנת בית שבו יוכל אלוהים לשכון, אלא יצירת מרחב שבו כבוד ה' יוכל לבוא במגע עם בני ישראל.

פסוקי הסיום של הפרשה – ושל ספר שמות כולו – ממחישים ביתר שאת את הקושי שיש ברעיון שאלוהים או אפילו כבוד ה' יימצאו באופן פיזי במשכן:

^{שמות מ:לד} וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. ^מ:לה וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְ־הוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

הענן, דבר גשמי אך אמורפי, מייצג כאן את כבוד ה' בלי שמיוחסת לה' צורה פיזית או נוכחות קבועה בעולם החומר. עם זאת, עצם נוכחותו מונעת ממשה, ועל אחת כמה וכמה מן הכוהנים, להיכנס למשכן ולעשות את עבודתם. אם אלוהים שוכן דרך קבע במשכן, אזי עבודת ה' במשכן, דהיינו מערכת הריטואלים שהכוהנים פיתחו, אינה יכולה להתקיים. תיאור זה של שכינת ה' במשכן משקף את רצון המחברים לבטא טענה תיאולוגית כללית יותר בדבר נוכחותו של אלוהים, ותהא דמותה אשר תהא, בקרב ישראל, קוראי הטקסט.^[4] יתרה מכך: מקום המשכן בלב ליבו של המחנה מייצג את השאיפה שאלוהים ישכון בלב האומה הישראלית.^[5]

משכן קבע ללוחות

בין שהמשכן אמור להצטייר כביתו הארצי של ה' או של כבוד ה', אין ספק שהוא אכן מְשכֵן את דברי אלוהים החקוקים באבן.^[6] ההנחיות הראשונות בדבר בניית המשכן (החוזרות ונאמרות כמה פעמים בהמשך הטקסט) מצוות לבנות את הארון שבו יונחו לוחות האבן לעד:

^{שמות כה:כב} וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כאשר אלוהים יורד למשכן הוא יושב מעל לארון; והכרובים, הנמצאים מעל לארון, משמשים לו כיסא בעת שהוא נועד עם ישראל. אלוהים בא והולך, אבל הארון, שבתוכו מונח תיעוד בריתם הקדושה של העם עם אלוהים, עומד תמיד במשכן ומשמש תשתית חיונית.

הגישה לאלוהים במשכן האמיתי ובמשכן הטקסטואלי

התיאורים של ה' מדבר מתוך הענן במשכן מעוררים מתח סביב השאלה בדבר אפשרות הגישה לאלוהים. כפי שראינו בסיני, אף שאלוהים יכול לדבר ישירות לעם, מוטב יהיה אם דבריו יגיעו אליהם מפי משה (שמות כ:טז). בתרבויות המזרח הקדום, לא היו המקדשים מקום התכנסות לקהילה – כבתי כנסת – כי אם אתר פולחן שבו שוכנת האלוהוּת ושם עובדים אותה. בדומה לכך, מבנה המשכן מחולק לשניים, על פי שתי תכליות שהוא משרת: מגורי השכינה הנפרדים מן העם, ומקום עבודת האל, המאפשר לעם גישה לאלוהים.

מזבח הקורבנות והארון עומדים שניהם במרכזי הריבועים הצמודים שמהם מורכב אוהל מועד. הכוהנים עומדים כשפניהם לארון ואלוהים "פונה" לכוהנים ולעם ממקום מושבו על הכפורת.^[7] אבל חלק הארי של העם (כולם למעט הכוהנים) עומדים מחוץ למשכן; הם עומדים מחוץ לגבולות אוהל מועד, אף שהם מביאים את הקורבנות. אומנם כבוד ה' נראה בענן לעיני העם במחנה, אך רק הכוהנים עושים את העבודה בתוך המשכן. העם אינם רואים את אלוהים באופן שמשה והכוהנים שבתוך אוהל מועד רואים אותו.

הגישה הישירה של הקורא

לעומת זאת, אנחנו, ה"צופים" בתמונה הספרותית, יכולים "לראות" ישירות לתוך המשכן באמצעות התיאורים שבטקסט, ואנחנו נוכחים שאלוהים עומד בדיבורו כאשר אנחנו עובדים אותו כחלק מהעם. אילו נכחנו באירוע ברגע התרחשותו, היינו אובדים בקהל בני ישראל, אך כקוראים אנו זוכים לשבת בשורה הראשונה ולראות את כבוד ה' מקרוב. נוסף על כך, כפי שהעירה איימי קופר־רוברטסון, אופיים החזרתי של הטקסטים הללו, ובייחוד של תיאור הפעולות הנעשות בתוך המשכן, מזמין את הקורא למעורבות קרובה יותר – ואני טוענת: גם דמוקרטית יותר – במפגש מחשבתי עם האל במרחב המקודש המדומיין הזה.^[8]

סיפור המקדש – בריתו של אלוהים עם דוד

אומנם המשכן נבנה בידי בני ישראל בהשגחת משה, אך התוכניות לבנייתו הגיעו כולן מעם ה' (למשל שמות כה:ח–ט). לעומת זאת, במקרה של המקדש, שלמה המלך הוא שהגה, תכנן ובנה אותו . לפי מלכים א ח:כז, שלמה שואל בתבונה אם אפשר באמת לבנות בית לאלוהים, שהרי "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ"! אך זה בדיוק מה ששלמה עושה. נוסף על כך המלך פונה לשליט זר שיספק את העץ לבנייה ומגייס בכפייה רבים מישראל לשם הקמת המפעל (הכולל את ארמון שלמה, מבנה הגדול פי שניים ויותר מן המקדש).^[9]

אומנם אין היום שרידים חומריים ממקדש שלמה, אך מבנה המקדש המתואר בטקסט דומה מאוד למקדשים אחרים מהמזרח הקדום המוכרים לנו. מבנים אלה מתאפיינים בחלוקה פנימית לשלושה חלקים, ומקושרים למתחמים מלכותיים רחבי ידיים.^[10] למרות כל זאת, הכתוב מספר שהענן מילא את המקדש, וכך טוען שאלוהים נתן את אישורו לביתו החדש, אף שלא הייתה לו יד בבנייתו:

^{מלכים א ח:י} וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְ־הוָה. ^ח:יא וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְ־הוָה אֶת בֵּית יְ־הוָה.

מבנה זה, שמטרתו לשכן את אלוהים, הוא גם ביתו של הארון. בפסוק ח נאמר בפרט שהבדים, כלומר המוטות, שבעזרתם נישא הארון במדבר היו ארוכים מדי ובלטו מחוץ לדביר (קודש הקודשים) אל תוך החלל המרכזי במקדש.^[11] הבדים מזכירים אפוא לצופה – ולקורא – מי או מה מצוי מאחורי הפרוכת.

סיפור חנוכת מקדש שלמה, שהאשכנזים קוראים כהפטרת פרשת פקודי, דומה מבחינה תמטית לחנוכת המשכן בסוף פרשת פקודי. בשני המקרים אלוהים, המיוצג בענן, יורד אל תוך מבנה שזה עתה נבנה וממלא אותו, והמשרתים בו נאלצים לצאת מתוכו. אך בניגוד לחנוכת המשכן, שאותה ראו כל ישראל אחרי שהשתתפו בבנייתו, בחנוכת המקדש הסדר ההיררכי של מנהיגי העם (הגברים) המשתתפים באירוע החנוכה מעיד על המרחק של מרבית העם מן המקדש.

סיפור המקדש במלכים מזמין את כל ישראל לחזות בחנוכת מקדש שלמה כקוראים, ובתוך כך המחברים מן האסכולה הדויטרונומיסטית משתמשים בתיאור ירידת הענן למקדש כהוכחה לתוקפה וברכתה של שושלת דוד. הכתוב מתמקד בהבטחת אלוהים לדוד (מלכים א ו:יב–יג, ח:טו–כא) ובחובה המוטלת בעקבות זאת על המלכים מזרע דוד לקיים את הברית עם ה'.

אין ספק שהדברים נכתבו כדי לתמוך באג'נדה תיאולוגית ופוליטית שתמכה במעמד חצר המלכות והמקדש בירושלים לעומת "טוענים לכתר" אחרים בישראל. שלמה יוצא מגדרו כדי לקבל מאלוהים תמיכה בלתי מסויגת בממלכתו ובמקדש הריכוזי שבנה, בכך הוא פוסל את כל המקדשים האחרים.^[12] הארון העומד בתוך המקדש, שהוא ראיה לברית העם עם אלוהים, משמש גם כהוכחה לברית בין אלוהים ודוד ולהבטחה ששושלת דוד תתקיים לעד. מבין השורות עולה מתח בין הברית עם העם והברית עם המלך; במקדש שלמה ברית העם משנית לברית עם דוד וזרעו.

סיפור המשכן – בריתו של אלוהים עם ישראל

גם סיפור המשכן משרת אג'נדה רחבה יותר: הוא מחזק את נאמנותם של ישראל לאלוהים ולבריתו ללא מלך. אפשר לתאר כך את התורה כולה: המצוות קבועות בסיפור נרחב על אומה הקשורה בברית לאלוהיה. המשכן מייצג את הבשלת הקשר החדש; זהו המרחב שבו אלוהים שוכן בתוך עמו. במוקד סיפור המשכן עומד הציות המושלם של העם להוראות ה' וההתלהבות הגדולה של אופן ביצוע ההוראות.

השלמת הבריאה

סיפור הקמת המשכן מוקף רמיזות עדינות לסיפור בריאת העולם.^[13] ראשית, פרשת ויקהל נפתחת בקריאה לשמור/לחגוג את השבת (שמ' לה:ב-ג); הפרשה ממשיכה במתן הנחיות לבניית המשכן, הכוללות שימוש בפועל "עשה", המוכר מסיפור הבריאה (פס' י) ; ולבסוף, כאשר העם משלימים את הבנייה, נאמר בפרשת פקודי כך:

^{שמות לט:לב} וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ.

אלוהים אמר "בנו", והייתה בנייה. יתרה מכך: האירוע האחרון בספר שמות הוא חגיגות הקדשה המתקיימות ביום הראשון בחודש הראשון. הדבר מלמד שבעקבות הקמת המקדש והתחייבות לברית ישראל מתחילים כעת יום חדש, תקופה חדשה, חיים חדשים לצד אלוהים.^[14]

המשכן כתשובה למקדש

בטקסטים המקראיים המאוחרים (הנביאים, תהילים), ירושלים והר קודשו של אלוהים, שעליו עומד המקדש, נתפסים כישויות נצחיות, אך לא הכול סברו שהמקדש בירושלים לגיטימי או שייך לכל העם; אין ספק שאנשי ממלכת ישראל לא חשבו כך. מיום בנייתו ועד חורבנו היה בית המקדש הראשון מוקד למחלוקות. שבטי ישראל בנו מקדשים משלהם או חזרו למקדשיהם הישנים. מלכי יהודה ניצלו לרעה את זכויותיהם כמלכים במקדש בירושלים. המרמור ביחס למקדש בוודאי הלך וגבר במקומות רבים מחוץ לחוג הפנימי של חצר המלוכה.

אפשר להניח שסיפור המשכן התחבר על רקע היסטוריה ארוכת שנים של מורת רוח, בעיקר בקרב מעמד הכוהנים. אומנם ברצף הסיפורי של התנ"ך קיומו של המשכן קודם למקדש, אך יש להניח שהתיאור בטקסט בשמות יצא מתחת ידיהם של מחברים שפעלו אחרי בניית המקדש, והוא נועד לשמש תיקון לסיפור המקדש המדגיש את הברית עם בית דוד.^[15]

השיתוף כאידיאל

תיאור המשכן בשמות, ללא קשר לשאלה על איזו עובדה או איזה זיכרון הוא מבוסס, מציג אידיאל אוטופי מעובד. האידיאל של אל מושלם השוכן בקרב עמו הצייתן משתקף בתוכניות הבנייה המפורטות שאלוהים נותן, ומאפשר לכל עדת ישראל, ולא רק למנהיגים, להוציאן לפועל בצורה המדוקדקת ביותר.

אף שמטרתו הראשונית היא "לשכן" את אלוהים בקרב בני האדם, המרחב המקודש הישראלי יכול לשמש את ישראל כמרחב רוחני מְאחד כאשר כל ישראל חשים שהם שותפים בו. ואף שגם במשכן שורר סדר היררכי (אלוהים – משה – כוהנים – העם), התיאור הספרותי בשמות, השונה מאוד מתיאור המקדש המלכותי המרוחק של שלמה, מזמין גם את הקוראים לתוך המשכן בזכות התיאורים המפורטים של כבוד ה' הנראה בענן או יושב מעל לכרובים.