עֶגלה ערופה: כפרה ללא שפיכות דמים על רצח בלתי מפוענח

בדברים כא מתואר מצב שבו מתגלה גופת אדם שנרצח מחוץ לעיר וזהות הרוצח אינה ידועה.

^{דברים כא:א} כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ.

האחריות הקולקטיבית למותו מוטלת על תושבי העיר הקרובה ביותר למקום מציאת הגופה. לכן זקני הערים הסמוכות מודדים את המרחק מן הגופה לכל עיר וקובעים איזו מהן היא הקרובה ביותר:

^כא:ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.

אחריות אישית ואחריות העיר בחוקי החִתים

גם לפי חוקי החִתים, אם גופה נמצאת ואין יודעים מי אשם במוות, האחריות למעשה מוטלת על תושבי האזור. אם קורבן רצח נמצא בנחלתו של אדם (חוק 6):^[1]

אם אדם, גבר או אשה, נהרג בעיר אחרת, זה שבגבולו מת יקצה מאה gipeššar שדה (כשנים עשר דונם) וייקח אותם לעצמו.^[2]

לפי חוק זה, האחריות למות האדם מוטלת באופן אוטומטי על בעל הקרקע שבה נמצאה הגופה, ובעל הקרקע נדרש לפצות את קרובי הקורבן ברכוש רב.

לענייננו חשוב במיוחד סופה של גרסה מאוחרת של חוק (חוק 6, הרחבה IV),^[3] העוסק במקרה שבו הקורבן נמצא בשטח בור מחוץ לעיר:

אם אין זה שדה (מעובד) אלא שדה בור, (ימדדו) מכאן שלושה מילין (DANNA) ומכאן שלושה מילין, ומהעיר אשר תעלה, ממנה יקח אותם (את הכופר). ואם אין שום יישוב (בסביבה), יאבֵּד זכותו.

כאשר הגופה נמצאת מחוץ לעיר, האחריות מוטלת על העיר הקרובה ביותר. כך בדיוק נאמר בספר דברים.^[4] ואולם בעוד שחוקי החִתים – כמו קובצי חוקים אחרים מהמזרח הקדום – קובעים נתינת פיצוי כספי למשפחת הקורבן, החוק בדברים כא דורש עריכת טקס.

העריפה

הטקס נפתח בעריפת העֶגלה, כלומר בשבירת מפרקתה:

^{דברים כא:ג} וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ^כא:ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל…^[5]

הזקנים לוקחים את העֶגלה לשטח בור ושוברים את מפרקתה בנחל איתן. מה משמעות הריגה טקסית משונה זאת? חוקרים הציעו פרשנויות שונות לטקס. הנה כמה הצעות למשמעות הטקס:

1. קורבן.
2. תחליף להריגת רוצח (שזהותו אינה ידוע).
3. ייצוג של העונש שיושת על הזקנים אם הם דוברים שקר.
4. המחזה של הרצח.^[6]

המשותף לרבות מן ההצעות האלה הוא היעדרו של הסבר לדרך הריגת העֶגלה. מדוע שוברים את מפרקת העֶגלה ולא שוחטים אותה? התורה מצווה על עריפת בהמה במקום נוסף אחד בלבד – בדיני קדושת בכור הבהמה. נאמר שם על בכור החמור:

^{שמות יג:יג} וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ…

במקרה זה שבירת המפרקת מדגישה שהחמור אינו יכול לשמש קורבן^.[7] לאור זאת אפשר לומר במידה רבה של ודאות כי ההריגה הטקסית בדברים כא אינה בגדר הקרבת קורבן. אני מבקש להציע שהמאפיין החשוב של שיטת ההריגה המשמשת בטקס הוא היעדרה של שפיכות דמים.^[8] רוצה לומר, בניגוד לפרשנות חז"ל, שלפיה מסירים את ראש הבהמה במכת גרזן על אחורי צווארה (משנה, סוטה ה:ו),^[9] נראה שהטקסט המקראי מתאר הריגה שאינה כרוכה בפציעת העור או עורקי הצוואר כלל.^[10]

הנחל

שבירת מפרקת הבהמה נעשית בנחל איתן, והזקנים רוחצים את ידיהם במימיו:

^{דברים כא:ו} וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.

אומנם חז"ל פירשו שנחל איתן הוא נחל שיָבש (היות שהכתוב אומר שהטקס נערך על קרקע לא מעובדת),^[11] אך נראה שכוונת הכתוב לנחל שמימיו זורמים כל השנה (כמשמעות הצירוף היום). משמעות זו של הצירוף עולה מהמקור הנוסף היחיד שבו הוא מופיע, עמוס ה:כד:

^{עמוס ה:כד} וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן.

פרשנות זו מתיישבת יפה עם מה שנאמר למעלה על שבירת המפרקת: דרך ההריגה מקטינה את הסיכוי שיישפך דם, ומקום ההריגה מבטיח שאם יישפך דם בטעות הוא יישטף מיד. היעדר הדם מכין את הקרקע להצהרת זקני העיר.

הצהרת הזקנים: דמו של מי?

משמעות הטקס מתבהרת אם מעיינים בהצהרתם הסתומה של הזקנים:

^{דברים כא:ז} וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא (שפכה) [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ^כא:ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְ־הוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.^[12]

האם "הדם הזה" הוא דמו של המת או דמה של העֶגלה?^[13] אם כוונת דברי הזקנים לדם המת, טקס שבירת צוואר העֶגלה נראה מיותר והלשון "הדם הזה" מטעה. האפשרות השנייה קשה לא פחות: אם מטרת ההריגה הטקסית היא להימנע משפיכת דם, מדוע מדברים הזקנים על "הדם הזה"?

המפתח לפתרון התעלומה הוא ההבנה שדברי הזקנים מתקיימים במכוון בשתי רמות משמעות שונות. בהקשר המיידי, משמעות דברי הזקנים היא שלא נשפך דם בעת הריגת העֶגלה. ואולם כינוי הרמז "הזה" יוצר מתח בהקשר המיידי – אם דם העֶגלה נשפך בטעות, מי הנחל שטפו אותו בוודאי – ולכן אנו נזכרים במשמעות אפשרית אחרת, כלומר האדם המת.

במילים אחרות, הצירוף "הדם הזה" – שאינו מתיישב עם הנסיבות – ממלא תפקיד כפול ומורה על דם הנרצח ועל דם העֶגלה בעת ובעונה אחת. אפשר לתאר את ההיגיון העומד ביסוד הטקס בעזרת אנלוגיה: כפי שהעֶגלה מתה בלי שדמה נשפך, כך גם האדם מת בלי שפיכת דם.

רצח ללא שפיכות דמים (סיפור יוסף)

ההתמקדות הרבה בנוכחותו של דם בפועל נראית לנו אולי כעניין טכני־פורמלי, אבל היא מצויה גם במקום נוסף במקרא. נראה שרעיון דומה עומד גם ביסוד הטיעון הטקטי שראובן מציג בפני אחיו כדי להציל את יוסף (בראשית לז:כב):

^{בראשית לז:כב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

הטקטיקה שראובן נוקט היא לשכנע את אחיו לא להיות הגורם הישיר למות יוסף כדי שלא יביאו על עצמם אשמת דם.^[14] החלופה – השלכת יוסף לבור במדבר – תוכל להביא לידי התוצאה המבוקשת בלי לעורר באופן אוטומטי את מערכת גאולת הדם.^[15] כמו בטקס העֶגלה הערופה, גם בסיפור זה אנו רואים אמונה בקיום קשר סיבתי ישיר בין שפיכת דם בפועל ובין עונש משמיים.

טיהור הארץ מן הדם

טקס העגלֶה הערופה עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של התורה בכל הנוגע לאשמת הדם, שלפיה אי אפשר לשלם בכסף על חיי אדם. זו הסיבה לכך שאין בתורה חוק המקביל לחוק החִתי הקובע פיצויים למשפחת המת.^[16]

גישה זו אינה מצויה בספר דברים בלבד, אלא היא עקרון יסוד המשפיע גם על קובצי חוקים מקראיים אחרים. למשל, ספר במדבר אוסר על גואל הדם למחול על הדרישה למות הרוצח בתמורה לכופר:^[17]

^{במדבר לה:לב} וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן. ^לה:לג וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.

לפי פסוקים אלה, אם אין נוקמים את נקמת דם חפים מפשע שנשפך על הארץ, קללה באה על הארץ ועל יושביה.^[18] אי אפשר לכפר על דם זה אלא בדם (בראשית ט:ה–ו):^[19]

^{בראשית ט:ה} וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. ^ט:ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

לאור תפיסה זו בדבר הצורך לכפר על הדם שנשפך, ברור מדוע יש צורך בטקס העֶגלה הערופה. בסוף הקטע כתוב כך:

^{דברים כא:ט} וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְ־הוָה.

איש אינו יודע מיהו הרוצח, ולכן אי אפשר לשפוך את דמו ולכפר בו על הרצח. אך דם נקי נשפך על הארץ ואי אפשר להתעלם מכך; זו הסיבה לקיום הטקס המשונה המתואר כאן.

הטקס כמציאות מדומה

טקס העֶגלה הערופה משמש ראיה חד־משמעית לאמונה לפיה מוטלת על הקהילה אחריות קולקטיבית למעשי הרצח שנעשים בה. כל עוד לא כופר על הדם לפי דרישות התורה, החברה כולה עומדת בסכנה לעונש קולקטיבי משמיים. מידת החשש מעונש זה מתגלה כאן, בדברים כא, בתיאור ההתמודדות עם מקרה שבו הקהילה אינה יכולה לענוש את הרוצח כפי שנדרש ממנה.

אפשר לומר שטקס העֶגלה הערופה יוצר מציאות מדומה שמטרתה לשנות את הנסיבות הקיימות במציאות הממשית.  ברוס קפפרר, המתמחה בתאוריה של טקסים, טוען שיש בהם יסוד מדומה, וירטואלי. הוא מדגיש את הניגוד בין אופיים הכאוטי והבלתי נשלט של חיי היום־יום ובין יכולתו של הטקס להביא לידי "האטה של קצב החיים הרגילים והשהיה של חלק מהמאפיינים המרכזיים של המציאות שבה אנו חיים... וכך [הטקס] מאפשר לנו לחדור לדינמיקה של יצירת המציאות, לכוונה ולשנותה".^[20] כוונת דבריו היא שהטקס נותן בידנו את האפשרות לצאת לפרק זמן קצוב מן המציאות ומאפשר למשתתפים לכוונן את המנגנון הפנימי של אותה מציאות.

במקרה של טקס העֶגלה הערופה, הצהרת הזקנים שאינם אשמים בשפיכת "הדם הזה" מורה בכוונה על שני "דמים" וקושרת בין השחזור הטקסי ובין המקרה המקביל בעולם האמיתי. שחזור ההריגה מוחק למפרע את אשמת הדם שיצר הרצח המקורי. לאור דברים אלה, הטקסט המשונה לכאורה נדמה לפתע הגיוני בהחלט: הוא פתרון מדומה לבעיה אמיתית מאוד.