ראש השנה הבבלי

ראש השנה, אחד החגים החשובים ביותר בלוח השנה העברי בימינו, מוזכר במקרא רק בקושי. הציווי עליו מופיע בויקרא כג:

^{ויקרא כג:כג} וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ^כג:כד דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. ^כג:כה כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי־הוָה.

אזכור דומה של היום עם תיאור מפורט של הקורבנות מופיע בבמדבר כט:א-ו.

בציווי הלקוני הזה אין רמז לכך  שמדובר בחגיגת השנה החדשה. לא זו אף זו – החודש השביעי (תשרי) ולא החודש הראשון (ניסן) הוא זה שמוזכר. למרות זאת, עדות מאוחרת יותר ממשנה ראש השנה מציעה כי גם תשרי וגם ניסן הם חלק מארבעת ראשי השנה.

ואכן בספרות חז"ל היום הראשון של החודש השביעי, חודש תשרי, הוא הרבה יותר מעוד "יום שבתון". הוא נחשב גם לראש השנה החדשה, ליום דין, ליום הכתרתו והמלכתו של אלוהים, וליום שבו נברא העולם. המסורת לפיה בריאת העולם ארעה בתחילת השנה – בין אם בניסן בין אם בתשרי – מוזכרת בברייתא במסכת ראש השנה דף י עמוד ב ובעמוד שאחריו. השאלה היא האם לתפיסת מאוחרת זו של חז"ל שורשים בעולם המקרא.

ראשי שנה במזרח הקדום

הסתכלות רחבה יותר על חגיגות ראשי השנה במזרח הקדום עשויה להוביל לכמה תובנות מעבר לתיאור המקראי הלקוני,  ולעזור לנו למלא את הפער שבין הציוויים בויקרא ובבמדבר לבין המסורות המאוחרות.

את חגיגות השנה החדשה במסופוטמיה העתיקה אנו מכירים בעיקר מטקסטים אכדיים בכתב יתדות שנחקקו על לוחות חֵמר באלף הראשון לפני הספירה. אולם לפני שנעמיק בהם עלינו לשאול  שאלה אחרת – מתי בדיוק החלה השנה החדשה במסופוטמיה העתיקה?

השנה המסופוטמית החלה – בהתאם לזמן ולמקום משתנים – באחד משני תאריכים: בתחילת הסתיו, ביום הראשון של החודש השביעי, המכונה תשריתוּ (מקור השם תשרי, שלא מוזכר במקרא), ובתרגום מילולי – "ראשית"; ובתחילת האביב, ביום הראשון של החודש הראשון, הוא חודש ניסנוּ (מקור השם ניסן, המוזכר באסתר ג:ז ובנחמיה ב:א, ספרים הנחשבים מאוחרים), מקור המילה בשומרית ופירושה "(מנחת) ראשית הפרי". אם כן גם השמות של שני החודשים הללו מבטאים את תפקידם ב"תחילת"  לוח השנה. 

פולחן השנה החדשה במזרח הקדום – חג האַכִּיתוּ

חגיגות השנה החדשה במסופוטמיה כללו סדרה של מעשי פולחן. התיאור שלפניכם מבוסס על טקסטים העוסקים באירועי חודש ניסנוּ בעיר בבל, אך מוכרים לנו גם תיאורים דומים לגבי חודש תשריתוּ.^[1]

חגיגות השנה החדשה התרחשו במסגרת חג האכיתו ונמשכו שנים עשר יום, מן היום הראשון בניסנוּ ועד השנים עשר בו. שני אירועי הפולחן המרכזיים התרחשו ביום השמיני, בתהלוכה שליוותה את הפסל של מרדוךּ, האל המרכזי של הדת הבבלית, אל מקדש האכיתו שבחוצות העיר; וביום השנים עשר, היום האחרון של החג, בתהלוכה שליוותה את חזרתו של הפסל אל החדר הפנימי שבו שכן במקדש המרכזי של בבל.

האירועים הללו התקיימו בזיקה לנרטיב המיתי הבבלי המרכזי, האֶנוּמה אֶליש, ששימש בסיס סיפּוּרי ותיאולוגי לאל מרדוך ולעירו בבל. על פי מיתוס זה ניצח מרדוך את אלת הים תיאָמַת ומפלצותיה הזועמות ויצר מגופתה את העולם, והוכתר לאחר מכן למלכם של האלים והעולם כולו.

ראש השנה הבבלי

התהלוכה הטקסית בחג האכיתו הדהדה למעשה את יציאתו של מרדוך למלחמה בתיאמת והגעה למקדש אכיתו שבו, על פי התפיסה המקובלת, התרחש הקרב. התהלוכה חֲזָרה אל המקדש המרכזי של מרדוך ייצגה את חזרתו לבבל אחרי הניצחון בקרב, שם  הוכתר בשנית למלך האלים. בתום התהלוכה הניחו את פסלו של מרדוך באגף המזרחי של המקדש שנקרא " דביר הגורלות",  המקום בו האמינו כי הוא שופט וחורץ את גורלות האלים והעולם לקראת השנה הבאה.

על פי התפיסת הדתית הבבלית, הדרמה המיתולוגית הזו – הניצחון על אלת הים ומפלצותיה, בריאת העולם, המלכתו של מרדוך ושבתו למשפט – התרחשה בימים הראשונים של השנה, בתחילת חודש ניסנו, ומעשי הפולחן נועדו לשקף את האירועים המיתיים הללו. ואכן, המיתוס שמספר על אירועים אלו, אנומה אליש, היה נקרא בחגיגיות מול פסלו של מרדוך על ידי כהן דת בבלי, ביום הרביעי של חודש ניסנו, כחלק מטכסי החג מספר ימים לפני תחילת התהלוכה למקדש אכיתו. מעשה זה מצוין במפורש בהוראות הפולחן שנמצאו בבבל:

אחרי הארוחה (מנחָה) השנייה של הערב, כהן "האח הגדול" של מקדש אֵ-אוּמוּשָה ידקלם את אנומה אליש לאל בֵּל (= מרדוך) מתחילתה ועד סופה.^[2]

לסיכום אפשר לומר כי פולחן ראש השנה הבבלי, בין אם נחגג באביב ובין אם בסתיו, כלל בתוכו מאבק וניצחון, בריאה, טכס המלכה שמימית ומשפט.

האכיתו והרעיון המקראי של הכתרת האל

כאשר אנו חוזרים אל המקרא אנו מוצאים שארבעת המאפיינים הללו קשורים זה בזה בכמה פרקי תהילים. הדוגמה הברורה ביותר הוא תהילים עד. בפסקים יב-יז, מלכות האל נקשרת לקרב קדום נגד הים ויצוריו, ולבריאת העולם:

^{תהלים עד:יב} וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. ^עד:יג אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. ^עד:יד אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. ^עד:טו אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. ^עד:טז לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. ^עד:יז אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם.

לאחר איזכור האירועים הקדומים, עוסקים הפסוקים הבאים במשפט, בצדק, ובברית. כלומר, מאבקו של האל ובריאתו קשורים למלכותו ולתפקידו כשופט.  

קישור דומה בין שיפוט למלכות האל ולבריאת העולם נמצא בתהילים צו, בפרט בפסוק י:

^{תהלים צו:י} אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְ־הוָה מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

השאלה היא האם ארבעת המאפיינים הללו (מאבק וניצחון, בריאה, המלכה ומשפט) קשורים לחגיגות השנה החדשה, בדומה לאמונה במסופוטמיה העתיקה.

השופר – החיבור בין השנה החדשה לחג החודש השביעי

נראה כי אפשר למצוא קשר שכזה גם במקרא –דרך תרועת השופר. כפי שראינו למעלה בפסוקים בויקרא ובבמדבר מכונה היום הראשון של החודש השביעי "יום תרועה". תרועת השופר היא סמל מרכזי במקרא למלכות ולהכתרה של מלך. הקשר שבין המלכה לתרועת שופר מוזכר במפורש בתהילים מז (שלימים גם ישולב בתפילות ראש השנה כהכנה לתקיעת השופר);^[3] ראו בייחוד את פסוקים ג ופסוקים ו-ט:

^{תהלים מז:ג} כִּי יְ־הוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.

^מז:ו עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְ־הֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר. ^מז:ז זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. ^מז:ח כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. ^מז:ט מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

לאור כך יש חוקרים המציעים כי אזכור השופר יחד עם אירוע ההמלכה השמיימית עשויים להצביע על קשר בין ההמלכה הזו – וכן המאבק, הבריאה והמשפט המצטרפים אליה – לבין השנה החדשה.

ההקשר הרחב של ראש השנה

אם ההצעה שלעיל נכונה, עלינו לראות את "ראש השנה" המקראי בהקשר של חגיגות השנה החדשה המקראיות שתוארו למעלה, אירועים שבהם כל המאפיינים הללו (מאבק, בריאה, משפט והמלכה) שזורים יחדיו. אולם החשיבות של ההקשר ההיסטורי והאופן בו יש לפרשו אינם חד משמעיים.

יש חוקרים הרואים בדמיון השפעה ישירה של התרבות המסופוטמית על ישראל הקדום, ואילו חוקרים אחרים רואים בו השפעה עקיפה שהגיעה לישראל דרך התרבויות הארמיות והכנעניות. גישה שלישית גורסת כי האזכורים בספר תהילים הם שרידים של תפיסה אחרת, ואילו הציווי המרכזי על היום הראשון בחודש השביעי שבויקרא ובבמדבר מעלים במכוון כל אזכור של סיפורי מיתולוגיה או בריאה.

כך או אחרת, החיבור של חגיגות השנה החדשה למאפיינים קדומים של קרבות, בריאה, המלכה ומשפט חושף כמה מן התמות הסמויות של ראש השנה ומעניק לנו את האפשרות להתבונן בהן על הרקע התרבותי של המזרח הקדום העומד מאחוריהן.